יום ירושלים היה חגיגה ישראלית מרגשת, אך התקשורת התעקשה להישאר באג'נדה משלה

יום ירושלים התחיל נפלא ונמשך בצעדת "ריקודגלים" ובאירוע פתיחה חגיגי שאותו אני מנחה. אני מעל במה במרכז ירושלים ורואה את ההמונים, נהדר.

לכל אורך רחוב קינג ג'ורג' בואכה בניין הסוכנות היהודית, שם, כמה סמלי, היה הפיגוע ההמוני במלחמת השחרור, נצפו מעגלי רוקדים – עשרות אלפי צעירים וצעירות, סטודנטים ממכללות, ממוסדות חינוך ותנועות הנוער. הפעם נרשמו גם שתי הפתעות: המון משפחות שבאו עם ילדים קטנים, והמון חילונים.

נהרה הייתה שפוכה על פניהם של עולי הרגל המודרניים. כולם שמחים בשמחת העיר שחוברה לה יחדיו, ויושבה מחדש על ידי מאות אלפי יהודים אחרי אלפיים שנות גלות ושיממון. בשלושה גלים הדבר קרה. בשיבת ציון החרדית לפני כ־250 שנה; בהקמת מדינת ישראל, שבה ירושלים הופכת בירתה על מוסדותיה הרשמיים; ואחרי מלחמת ששת הימים ואיחודה מחדש, עם בום של בנייה וצמיחה כלכלית.

בעודי על הבמה ברחובה הראשי של הבירה, מציג את חברי הכנסת מהסיעות השונות ורבנים כמו הרב דרוקמן, שטרח להגיע למרות גילו ומצבו הרפואי, אני מקבל לנייד עדכונים בדבר דיווחי תקשורת שאינם משקפים כלל את האירוע שאני דוברו.

מתברר שאני בכלל מנחה אירוע "ימני קיצוני", של ארגון לה פמיליה ושל גורמים קיצוניים המתגרים בערבים. כלומר, מאה אלף הרוקדים והצועדים שייכים לשוליים סהרוריים – וכל זאת מבלי שהם עצמם יודעים זאת ומבלי שיש צוותי טלוויזיה ועיתונות שמסקרים באמת את הנעשה על הבמה ובצעדת ההמונים. תארו לכם הפגנת ענק בתל אביב שאין בה מצלמה אחת. כעיתונאי לשעבר, אני פשוט לא מצליח להבין את ההתנהלות הזאת.

זה שנים אני משמש כאחד מראשי הצעדה המסורתית של יום ירושלים. בתחילה עם סרן במיל', הרב יהודה חזני ז"ל, ההוגה והמייסד של המצעד ושל העליות ההמוניות לקרקע בגוש אמונים. חזני יזם את הצעדה כדי לאחד את העם סביב איחוד ירושלים, לא כדי לפלג. מאז שחזני נהרג בנופלו משביל אל תהום, החליף אותו יעקב נוביק. ביצועיסט כקודמו וכמוהו גם הוא אדם עניו הפועל מאחורי הקלעים.

אם עד לאחרונה מיעטתם לשמוע על האירוע, שחוגג 45 שנות צעידה, זה מפני שהתקשורת לא מגיעה לסקרה כל השנים. התרגלנו לכך, למרות הפופולריות והמוני המשתתפים. הרי איננו מצעד הגאווה. גאוותנו היא על איחודה מחדש של ירושלים ועל שחרור הכותל.

ומדוע אפוא, בשנתיים האחרונות החלה ההתעניינות? כי צעירים ערבים וארגונים תומכי טרור הפכו את שער שכם לסמל מאבק, עוד מאבק. הפעם כדי למנוע מיהודים לעבור בו, ועל הדרך גם למנוע את צעדת יום ירושלים מלעבור בשער זה, אף על פי שאנו עושים זאת כל השנים.
תחילה הצעירים בשער שכם הציקו לעוברים בסגנון אנטישמי של משיכת פאות וזקנים, והסרת המגבעות והכיפות של מתפללים בדרכם לכותל. בידם טלפונים לצורך סרטוני טיקטוק שהלהיטו צעירים בחברה הערבית. בהמשך הם פצעו ורצחו אזרחים וחיילי מג"ב בשער ובסביבתו.

את המאבק מנהלת הרשות הפלסטינית וארגונים אסלאמיים ישראליים, בעזרת ארגונים וקרנות אסלאמיות מחו"ל כולל מטורקיה, לתשומת לב הטסים לשם. בשנה שעברה עלה המצעד לכותרות, מסיבות לא מלבבות, לאחר שחמאס ירה במהלכו טילים לעבר ירושלים, מה שנתן את האות לפתיחת מבצע שומר החומות.

והתקשורת? במקום לצדד בצד היהודי או לפחות להיות אובייקטיבית, חלק ניכר ממנה מתייצב לצד הפורעים בשאלות אלינו, ליהודים:
"מדוע לעבור דווקא דרך שער שכם?", הם שואלים, "שהמתפללים ילכו מסביב".

"זהו הציר הרגלי המהיר והמקצר מהשכונות היהודיות הסמוכות, בעיקר בשבתות, כדי להתפלל בכותל", אנו עונים. וכשמגיע יום ירושלים הם מקשים "למה לצעוד עם דגלים?". דגלי ישראל, להזכירכם.

"כי פעם בשנה, כבר עשרות שנים", אנו משיבים להם, "אנחנו צועדים ביום ירושלים כדי להביע את שמחתנו – שמחת רוב העם שהוא בעד ירושלים המאוחדת. דגלי אש"ף כן, ודגלי המגן דוד לא?".

שבויים באג'נדה

הפעם, בצעדה הזו שסוף־סוף התעניינו בה, כל מה שהסברנו לתקשורת לא עזר. לכן הם לא באו לצלם את עשרות האלפים ברחובה הראשי של ירושלים, שרים ורוקדים במשך שעות. גם לא את הנאומים בעד איחוד ירושלים של ח"כים מסיעות שונות, ולא את דבריו של האלוף במיל' עוזי דיין ויתום מלחמת השחרור, שנשא דברים מרגשים.

שבויים באג'נדה של עצמם, הם חיפשו אירוע קיצוני, ולא נתנו לעובדות לבלבל אותם. לכן הם שמחו לצלם בשער שכם כמה עשרות צועדים מקבוצת לה פמיליה, זו המזוהה עם קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים (להיכן נעלם ההדר הבית"רי). אליהם הצטרפו כמה עשרות צעירים ובני נוער עם קריאות נגד ערבים.

אלה האחרונים ידעו למה התקשורת מצפה מהם – והקדימו לבוא לשער שכם. כיום ידוע לי שהם תיאמו את הגעתם מראש עם חלק מכלי התקשורת. וכך שני הצדדים, אלו שסיפקו את הסחורה ואלו שקיבלו אותה, באו על מבוקשם.

בתוך כך הפרחחים התפרצו בצעקות לעבר צוותי הטלוויזיה הערביים (עשרות מהם היו שם) ואל מפגינים ערבים שהצליחו להסתנן למרחב הצעדה. והתקשורת? לא כולה, אך רובה שיתפה פעולה. אף שידעה שהם אינם מייצגים.

אז אותם פרחחים ייצגו רק את עצמם, אך בסיוע התקשורת הצליחו לפרוס את חסותם על עשרות האלפים שבאו מאוחר יותר. כשההמונים הגיעו, הם החלו צועדים לפניהם ומדברים אל המצלמה, או עומדים מעליהם מול המצלמות בעוד ההמונים חולפים ברקע. הצועדים, מן הסתם, לא ידעו שתפקידם הוא לשמש תפאורה ל"דוברים" ול"מנהיגים" שהם אינם מודעים לקיומם.

אבל הנזק נעשה, ואותו קומץ צבע את כל צעדת הדגלים כקיצונית וכמשויכת ללה פמיליה. והעיתונאים ידעו הכל – ושיתפו פעולה עם העיוות.
בינתיים הוזעקתי לשער שכם כדי להכחיש את המסרים וה"פושים" שכבר יצאו מהכתבים הרבים שדיווחו משם.

עברתי מצוות לצוות בניסיון להכחיש ולתקן את המסרים. אחד מהם, בכיר בערוץ ידוע, אמר לי ביושר "אתה מכיר אותי כבר שנים. האירוע לא עניין אותנו בעבר, ומה שמעניין אותנו זה הכאסח. הם הקיצונים סיפקו לנו את הסחורה". ככה הפסדנו בקרב על התקשורת.

לשמחתי, מאה אלף החוגגים לא ידעו על המתרחש בשער שכם. בחולצות לבנות של שבת ומועד הם רקדו ברחובות העיר בואכה הכותל. הצפיפות הייתה רבה, אך איש לא צייץ וכולם בנחת גלשו אל רחבת הכותל, שם רקדו שעות בשמחה אדירה.

במרכזי המעגלים היו דגלי ישראל, לא של לה פמיליה ולא של תנועות קיצוניות אחרות. הם גם לא שרו שירים נגד ערבים, אלא שירי ציון וארץ ישראל, כולל שירים של פעם כמו "שאו ציונה נס ודגל". הבטתי בהם, מלבישים חג את בירת ישראל, שנדמה כאילו היא גאה בבניה – וכמעט שום דבר מהיופי הזה לא התבטא בתקשורת.

הכותב הוא יו"ר ארגון נפגעי הטרור "אלמגור" ומראשי עמותת "עם כלביא" המארגנת את מצעד הדגלים