מי שחיפש דוגמה למקום הנמוך שבו מתנהל השיח על אודות גיוס נשים לתפקידי לחימה בצה"ל, היה יכול למצוא אותה בכותרת הראשית של ynet, שעדכנה שלשום בדבר "זעם על תנאי הסף ללוחמות". ערב קודם לכן הגישו שר הביטחון, הרמטכ"ל וצה"ל את תשובתם לבג"ץ, בעקבות עתירה שהגישו כמה צעירות שביקשו לאפשר להן להתמיין ליחידות מובחרות.
במסמך מנומק פירטה המדינה את ממצאיו, מסקנותיו והמלצותיו של צוות מקצועי מיוחד שהוקם כדי לבחון את האפשרות לשלב נשים בתפקידי לחימה נוספים בצה"ל. השורה התחתונה של הליך הבחינה הזה, שבצה"ל מגדירים אותו כ"מקיף ביותר שנערך אי־פעם" ו"בין המקיפים ביותר שנערכו בנושא גם בראייה בינלאומית", הסתיים בהמלצה שלא להרחיב לעת הזו את שירות הנשים לתפקידי לחימה ביחידות מיוחדות ומובחרות, לצד פיילוטים שיבחנו שילוב נשים ב־669, יחידת החילוץ של חיל האוויר, וכן ביחידת יהל"ם של ההנדסה וכמחלקת ניוד באחת מחטיבות החי"ר.
ב־ynet, כך נראה, לא קראו את המסמך שהוגש לבג”ץ, ואשר מנתח בין השאר את ההבדלים הפיזיים בין המינים, את היכולות השונות, ואת הנטייה לפגיעות ולפציעות הגבוהה יותר אצל נשים. במקום זה הסתפק אתר החדשות בראיון עם אסנת לוי, ממפקדות הטנק הראשונות בצה"ל, שקבעה בידענות ש"מדובר בבדיחה", ש"אין שום מחקר שתומך בהחלטות שהם קיבלו", וש"הם ממשיכים לשים מקלות בגלגלים, העיקר לרצות את הגופים הרדיקליים שלא רוצים נשים בצבא".
לצד חוות הדעת המקצועית הזו, ראיינו ב־ynet גם את אמה של אחת העותרות, שהסבירה, כאילו לא הוגש אך לפני רגע דוח מנומק, ש"אין סיבה למנוע מבנות להגיע לאן שהן רוצות". לסיום הובאה גם פסיקתה של יהודית יחזקאלי, פלמ"חניקית בת 92, שקבעה שמדובר ב"השתלטות פוליטית של מגזר מסוים", שהיא עצמה הייתה לוחמת אף על פי שהיא נמוכה, ובכלל, שזו לא המדינה שהיא פיללה לה. בין הכתבה הזו לבין 40 העמודים שהגיש צה"ל לבג”ץ, לא היה ולו קשר מקרי.
למה אני מתייחס בכזו רצינות לכתבה הזו ב־ynet? משום שהיא משקפת את רמת השיח שמתנהל כאן כבר שנים ארוכות סביב סוגיית גיוס הנשים ליחידות לחימה. אפס עובדות. אפס הישענות על נתונים. הכל מתחיל ונגמר בפיזור סתמי של אמירות פמיניסטיות פופוליסטיות.
עיתונאים כפוליטיקאים מבינים שאם הם רוצים נקודות זכות בשיח הציבורי, הם חייבים לזרום עם הרוח הזו, וכל המקצין הרי זה משובח. ועוד כלל חשוב יש לשיח הזה, והוא קובע שבכל מקום שבו האג'נדה הפמיניסטית הרדיקלית מתנגשת במציאות, מומלץ להרחיק את הדיון למקום אחר, ולהטיל את האשמה על הרבנים ועל הדתיים.
אז כן, במגזר הדתי יש רבים שיש להם בעיה עם השירות המעורב ביחידות הלוחמות, אלא שלסוגיה הזו אין שום קשר לעמדת צה"ל, כפי שזו באה לביטוי בתשובה שהוגשה השבוע לבג"ץ. תשובה שהסבירה ונימקה מדוע אין לעת הזו מקום להרחיב עוד את שירות הנשים בתפקידי לחימה בחטיבות החי"ר וביחידות המיוחדות.
מי שמחפש עוד דוגמה כדי להבין לאילו מקומות רדודים מידרדר הדיון בעניין הזה, מומלץ לו ללכת אל הציוץ שצייצה השבוע שרת הכלכלה, האלופה במיל' אורנה ברביבאי. ברביבאי, פעם ראש אכ"א, ראתה בתקשורת חצי מילה על אודות דרישות הסף שנקבעו על ידי צה"ל לכניסת נשים ליחידות המיוחדות והמובחרות, עם פירוט של משקל ושל גובה נדרשים, ומיהרה להגיב. "האלוף עמירם לוין היה לוחם אמיץ ומפקד סיירת מטכ"ל בגובה 1.59 מ' ומשקל פחות מ־60 ק"ג", כתבה, "לו היה נולד אישה היינו צריכים לוותר על תרומתו הרבה".
קשה לדעת מהיכן להתחיל להתייחס להערה המביכה הזו, ועוד יותר קשה לדמיין שמי שהוציאה אותה תחת ידיה הייתה אחראית פעם על כוח האדם בצה"ל. עמירם לוין, עד כמה שהספקתי לבדוק, לא היה אישה. הוא היה גבר. והצוות הצה"לי מסביר היטב – לטובת מי שמתעניין בלימוד החומר, לפני שהוא רץ לצייץ בטוויטר – שבדיקות שהוא ערך העלו כמה השפעה יש להבדלים בין גוף האישה לגוף הגבר.
"הצוות מצא כי לנשים מאפיינים פיזיולוגיים, המשליכים על יכולתן לבצע מאמצים עצימים מן הסוג הנדרש בתפקידי לחימה, ובפרט בתפקידים הכוללים נשיאת משקלים משמעותיים, בדגש על משימות המאופיינות בתנועה רגלית ממושכת תוך נשיאת משא גב במשקל כבד, וכן על הסיכון לפציעות בעקבות ביצוען של משימות כאמור לאורך זמן. בין היתר, מצא הצוות כי קיימת שונוּת משמעותית, בממוצע, בין גברים לנשים במידת הגוף (גובה ומשקל); בהרכב הגוף (מסת גוף רזה ומסת שומן); בכושר הגופני (היכולת האירובית המרבית); בכוח השרירי; ובהיבטים נוספים. נתונים אלה, בממוצע, נמוכים יותר אצל נשים – באופן המשליך כאמור על ביצועיהן, על הסיכון לפציעות ופגיעה בבריאותן".
הבדלים פיזיולוגיים
לטובת מי שעדיין מתקשים להבין מה ההבדל בין עמירם לוין בממדיו הצנומים, לאישה שממדיה זהים, נספר שצוות הבדיקה הצה"לי סקר את ההיסטוריה של שילוב נשים בצה"ל לאורך השנים. בשנות ה־2000, הוא מציין, כאשר החל שיבוצן של נשים לתפקידי לחימה בחי"ר גבולות, הן עברו הכשרה הדומה לזו של לוחמים גברים בחטיבות מתמרנות. בשנים הללו, שיעור הפציעות בקרב לוחמות היה גבוה במיוחד.
בהמשך, הכניס צה"ל שינויים במסלול ההכשרה והשירות של לוחמות, וגם בסרגל המאמצים שלהן. התברר כי "גם לאחר שחל פיחות בשיעור הפציעות והנשר, נותרו שכיחות הפציעות בקרב לוחמות, והנשר שלהן כתוצאה מכך, גבוה יותר מהשיעור בקרב לוחמים. כך לדוגמה, שכיחות שברי המאמץ בקרב נשים גבוהה פי 2־3 בהשוואה לגברים המשרתים באותה יחידה".
חברי הצוות, שביקשו להדגים עד כמה קטן הסיכוי למצוא די נשים שיגיעו ברמתן הפיזית לקבוצת הגברים, הביאו לשם כך דוגמה מעולם הספורט, "שבו השיאים של ספורטאיות עילית, אינם משתווים, ככלל, לשיאים של ספורטאי עילית". להבדלים הפיזיולוגיים", כתבו, "השפעה על יכולתן של נשים לבצע פעילות מבצעית־צבאית הכוללת נשיאת משקלים, ועל הסיכון לפציעות כתוצאה מהשתתפות באימונים ובפעילות צבאית, על רקע עומס, מאמצים עצימים ונשיאת משקל".
זו לא הפעם הראשונה בה ראש אכ"א לשעבר משליכה ססמאות חסרות בסיס, בהקשרים האלה. כשהחל מאבקן של העותרות, פרסמה האלופה ברביבאי מאמר שבו הסבירה ש"הגיע הזמן להבטיח כי 100% מהתפקידים בצה"ל יהיו פתוחים בפני נשים". לברביבאי הייתה גם ראיה להוכחת דבריה. "לא המצאתי כלום", כתבה. "ארה"ב הגדולה כבר קיבלה החלטה כזו בשנת 2013, ולאחרונה הוכשרו לוחמות חי"ר ראשונות בצבא האמריקאי זה 200 שנה. לי ברור כי הנשים בישראל לא נופלות בכישוריהן מכל לוחמת אמריקאית".
ומכיוון שהסיפורים הללו, על הלוחמות מאמריקה, מלווים כל דיון על פתיחת יחידות נוספות בצה"ל לנשים, כדאי ללכת אל הסעיף בדוח של צוות הבדיקה, שמלמד מה קרה לנשים בצבא האמריקאי. ובכן, מספר הנשים המשרתות בתפקידי לחימה בצבא ארה"ב, בסך הכל, עמד באוקטובר 2019 על 650 נשים בלבד בצבא היבשה, וזה כולל תפקידים שבצה"ל משרתות בהם זה מכבר נשים. בחיל הנחתים השתלבו כ־231 קצינות וחיילות בתפקידי לחימה, נכון ל־2019, ובאופן כללי משרתות בו נשים בשיעור נמוך.
הניסיון האמריקאי מלמד על דרישות פיזיות גבוהות שמוצבות לנשים שמבקשות להתגייס לתפקידי לחימה, וכתוצאה מכך על שיעור נשר גבוה מאוד של נשים, חלק ניכר ממנו במהלך ההכשרה הראשונית לתפקיד. כך, לדוגמה, אחוז הנשר בקרב נשים בתפקידי לחימה בחי"ר עומד שם על 49%, ובשריון על 72%. אם לא די בכך, שיעור הפציעות בקרב נשים בצבא האמריקאי גבוה פי 2 בהשוואה לשיעור הפציעות בקרב גברים, והסיכון שלהן לפתח שברי מאמץ גבוה פי 3.6 לעומת גברים.
בעולם הגיוני, הדיון על שירות קרבי של נשים היה מתחיל בנתונים האלה. בעולם כזה היו שדולות הנשים דואגות קודם כל לשלומן ולגופן של הנשים שמתגייסות לתפקידי לחימה. בעולם כזה, אורנה ברביבאי, מירי רגב ("נשים יכולות להיות לוחמות ביחידות המובחרות ולהביא סיפור חדש לצבא העם") ואחרים, לא היו יכולים להסתפק בטקסטים חלולים שאינם מתבססים על דבר, אלא נדרשים להסביר איזה מין פמיניזם הוא זה ששולח נשים למקומות שמסכנים את בריאותן, רק כדי לקדם את האג'נדה.
אבל זהו, שאנחנו חיים במציאות שבה אין אפשרות אמיתית לקיים דיון, ומי שחולק על הנרטיב "הנכון", מוקע מיד כחשוך. נזכרתי השבוע מה קרה לאביגדור קהלני, שהתראיין אצלי לפני כשש שנים והביע את התנגדותו לשירות נשים בטנקים. "בסופו של דבר, תפקידה של האישה להיות אמא ולהביא ילדים לעולם", הסביר, "אחרי טראומות של מלחמה היא תהיה אחרת לגמרי. אותו רגש אמהי, ליטוף אמהי, והיכולת להניק וללדת, לא יהיו אותו הדבר". קהלני חטף אז אש צולבת על ההתבטאויות הללו, ואפשר רק לדמיין לאיזה קוקוריקו היו הופכים אותו אם בנוסף לדברים שאמר הוא היה מצויד, חלילה, גם בזקן ובכיפה גדולה.
כשצה"ל מפחד
בואו נחזור אל ממצאי צוות הבדיקה הצה"לי. הצוות הזה הגדיר "תנאי סף פיזיולוגיים הנגזרים מהדרישות המבצעיות בכל תפקיד", כשהוא מצביע על כך ש"מספר החיילות אשר עשויות להיות בעלות נתונים מתאימים לשיבוץ בתפקידי לחימה ביחידות המיוחדות והמובחרות קטן במיוחד (חיילות בודדות).
זאת, כיוון שעל מנת לעמוד בדרישות המבצעיות ביחידות אלה, תוך ניהול הולם של הסיכון לפציעות, נדרשים נתונים פיזיולוגיים – מדדי גוף ומדדי ביצוע – המתקיימים במספר קטן מאוד של נשים... על רקע זה, בין היתר, נמצא כי שילוב נשים בתפקידים אלה עשוי להיות מורכב". ולסיכום: "לאור כל אלה, המליץ הצוות, לעת הזו, לא להרחיב את שירות הנשים לתפקידי לחימה ביחידות מיוחדות ומובחרות".
כדי להבין במה דברים אמורים מפרט הצוות שעל לוחם חי"ר להיות מצויד בציוד בסיסי שמשקלו 37 ק"ג לפחות, ובמקרה שבו נדרש לוחם לשאת אמצעים נוספים (פק"ל), יתווסף משקלם למשקל הציוד הבסיסי. ומכיוון שבמחלקות חי"ר מתמרנות רוב הלוחמים נדרשים לשאת פק"לים נוספים, הרי שהמשקל הממוצע שנושא חייל במחלקה זו עומד על 40־50 ק"ג. "ביחידות מיוחדות ומובחרות", אלה שכעת מבקשות הנשים להצטרף אליהן, "נדרשים החיילים לשאת אמצעי לחימה וציוד במשקל גבוה יותר, וחלקם במשקל גבוה הרבה יותר".
אבל זה לא נגמר גם במשקלים הללו. חברי הצוות העירו כי לעתים נדרש לוחם בצה"ל – הן ביחידות החי"ר והן ביחידות המיוחדות – להחליף את חבריו בתפקידם בעיצומה של משימה, "תוך נשיאת הציוד האישי והפ"קלים הנדרשים בתפקיד שלהם, במקרה של צורך מבצעי...". והמסקנה: "לאור ההבדלים הפיזיולוגיים בין גברים לנשים, והשפעתם על העמידה בדרישות המבצעיות בשדה הקרב, שילוב לוחמות ביחידות חי"ר מהווה אתגר משמעותי בהיבטי ורסטיליות וחליפיות". וזה עוד לפני שהזכרנו את שירות המילואים הממוצע של נשים, כשלפי קביעת הצוות "משך השירות האפקטיבי של נשים בשירות מילואים אינו רב".
שמענו השבוע רבים שהסבירו שצה"ל, בקריטריונים שהציג לבג"ץ לקבלת נשים ליחידות המובחרות, הציב תנאי סף בלתי סבירים. שמענו מי שטענו שגם הרמטכ"ל יודע שאישה ששוקלת 78 ק"ג ורצה 3,000 מ' ב־14:50 דקות ומבצעת עשר עליות מתח, היא אישה שכמעט שלא קיימת. וכאן הטענה שלי לצה"ל. משום שצה"ל יודע שזה המצב. ומכיוון שכך, צה"ל שפוי היה חוזר אל השופטים, ובמקום לזרוק על שולחנם את הטבלאות הללו, היה מסביר להם בעברית פשוטה שכמעט ואין בנמצא בנות שמתאימות ליחידות המיוחדות, ומשכך, אין לו זמן מיותר, אנרגיות מיותרות ומשאבים מיותרים לטובת מיון המוני של נשים שמטרתו למצוא את האחת המתאימה, והקמת תשתית מתאימה שתאפשר לה להיות הלוחמת היחידה ביחידה.
אבל צה"ל מפחד. או מארגוני הנשים והשיח הפמיניסטי, או מבג"ץ. ולכן הוא משחק את המשחק הזה, שבו הוא מבהיר שהוא מוכן לפתוח את 669 לנשים, אבל מסביר בקריטריונים שזה לא באמת הגיוני לעשות את זה.
לכל זה צריך להוסיף עוד שני נתונים שרק מגבירים את סימני השאלה. הראשון, מקורו בכך שמפקד חיל האוויר הקודם, עמיקם נורקין, התנגד לפיילוט הזה של נשים ב־669, ולא באמת ברור מה השתנה מאז שפרש. השני, חוזר מעט יותר משני עשורים לאחור, אל ידיעה שפורסמה בתחילת המילניום בביטאון חיל האוויר, ושידעה לקבוע: "בנות לא ישרתו כלוחמות ב־669".
"מבדקים רפואיים רבים הוכיחו", סיפר הכתב, "שבנות לא יכולות לעמוד בעומסים הפיזיים הנדרשים מלוחם 669. בתום תהליך בחינה מקיף שערך צה"ל בחודשים האחרונים, נקבע כי בנות לא תוכלנה, בסופו של דבר, לשרת כלוחמות ביחידת החילוץ והפינוי בהיטס של חיל האוויר".
חיל האוויר, לימדו פרטי הידיעה, ניסה להכניס שינויים במסלול ההכשרה כדי למצוא דרכים לשלב בה לוחמות, ובסופו של דבר החליטו חיל האוויר ואגף כוח אדם שהדבר אינו בר ביצוע. "המסקנות שהתקבלו הצביעו על כך שגוף האישה אינו יכול לעמוד בעומסים הפיזיולוגיים הנוצרים במהלך שירותו של לוחם ב־669", הסביר אז סא"ל משה, מפקד היחידה.
"בדקנו את כל הפרמטרים, ביניהם מסת שרירים וחוזק עצמות. מחקרים רבים, בצה"ל ובעולם, הראו שבעת מאמצים פיזיים, כמו אלה הנדרשים מלוחמי היחידה, נשים עלולות להיפגע באופן בלתי הפיך". נכון, מדובר במחקרים ובבדיקות שנערכו לפני שנים רבות, אבל מכיוון שלא ידוע על תמורות שחלו בגוף האישה מאז, לא ברור מה בדיוק השתנה.
קידום אג'נדות
ואחרי שאמרנו את הדברים, צה"ל של השנים האחרונות קונה ביושר את הספקנות כלפיו. בכל מה שקשור בשירות הנשים בצה"ל, צה"ל הוא חלק מקמפיין, בין שהוא מאמין בו ובין שהוא נגרר אליו. דוברות הצבא עסקה בשנים האחרונות בניסיון לשווק כל פעולה כגבורה נשית, ולדחוף לחזית התקשורתית כל חיילת שפעלה כמצופה ממנה.
צבא שעסוק בקידום אג'נדות, הוא צבא שלא יכול להתלונן כשמתייחסים אליו בחשדנות. לפני כמה שנים חשפתי כאן כיצד פרסם צה"ל נתונים שקריים, ביודעין, במטרה לנפח את מספרן של הבנות הדתיות המתגייסות.
זו ההזדמנות להבהיר, על רקע הטור הזה כולו, שאין לי דבר נגד שירות בנות בצה"ל, חילוניות כדתיות. נהפוך הוא. אני מעריץ כל מי שמוכנה לתרום ולהתנדב בכל מקום שהוא, ודאי בהגנת המדינה. אלא מה? שגם מהעמדה הזו אני מעדיף את צה"ל כגוף שעוסק בביטחון ולא בקידום תפיסות עולם חברתיות.
כך או כך, הסיפור ההוא התחיל ב־2014, כשצה"ל העביר ל"ידיעות אחרונות" נתונים שלימדו על עלייה מטאורית בגיוס בנות דתיות לצה"ל. עלייה של 73% בשלוש שנים. כשבכנסת ביקשו ללמוד עוד על הנתון המרתק הזה, וחברי ועדת החוץ והביטחון פנו אל חטיבת תכנון ומנהל כוח אדם בצה"ל כדי לקבל את הנתונים הרשמיים, התברר שהנתונים שנמסרו לעיתון היו שגויים. נתוני האמת לימדו אומנם על עלייה בהיקף המתגייסות הדתיות, אבל עלייה קלה בלבד, רחוקה מאוד ממה שהציג צה"ל.
תכתובות פנים צה"ליות שהגיעו אז לידיי לימדו על ההתלבטות שהתקיימה באכ"א, האם לדווח על הטעות או להמשיך עם הבלוף. הקצינה הממונה על התחום העבירה למפקדיה את נתוני האמת, בתוספת הערה שלה. "אנחנו מבינים שהנתונים בעייתיים להעברה, ולכן מבקשת לדעת מה סוכם לאחר ה'אירוע' שהיה לפני כחודש לקראת הכתבה בעיתון".
התשובה שקיבלה הייתה מדהימה. צה"ל, הוחלט, ימשיך להוציא החוצה את הנתונים השגויים. "זאת החלטת הרח"ט (ראש החטיבה - ק"ל)", נענתה במכתב תשובה. "מכיוון שמיט"ב שלחו בזמנו נתונים לא נכונים שהוצגו החוצה, הוא אינו רוצה לשנות פתאום נתון שכבר הוצג". וכך היה. נתוני האמת שרוכזו על ידי היחידה הושלכו לפח. הנתונים שהוצאו החוצה המשיכו לגבות את המספרים השגויים שיצאו קודם לכן. בפברואר 2017 הוצגו נתוני השקר הללו גם לוועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת לענייני כוח אדם.
תנו לצה"ל לנצח
כמה הערות לסיום. יש מקום להערכה גדולה לצעירות שמבקשות לתרום הכי הרבה שאפשר, אלא שצה"ל איננו תוכנית להגשמת חלומות, וגם איננו עוד מקום עבודה. בשוק העבודה אם מישהו מסנן אותך בראיון עבודה בגלל מגבלה פיזית, אתה מצטייד בעורך דין טוב, וגורר אותו לבית המשפט. בצה"ל זה לא יכול לעבוד ככה. צה"ל איננו מפעל תעשייתי, וגם לא אגף החינוך בעירייה. הוא ארגון שמטרתו הגנה על המדינה וניצחון על האויב. כל מה שמסייע למטרות הללו, יבורך. כל מה שמפריע להן, יוזז.
בהחלט יכול להיות שיש כמה בנות שעשויות להתאים לשירות ביחידות המובחרות. אבל בהחלט סביר גם שצה"ל יחשוב שהמשאבים שהוא יצטרך להקדיש לאותן לוחמות ספורות, יפריעו לו במטרת־העל. באותה מידה יכול להיות שחיל האוויר מסוגל לקבל לקורס טיס מרכיבי משקפיים עם מספר נמוך, אבל סביר בהחלט אם מפקד חיל האוויר יגיד שהאנרגיות שהוא יצטרך לבזבז כדי למיין את בעיות העיניים של כל המתגייסים, יפריעו לו במשימתו העיקרית.
ובכלל, הרי נשים יכלו לקדם את ערכי השוויון דרך מאבק לשילוב של שחקניות בליגת העל בכדורגל. אין ספק שיש פה ושם כדורגלניות שמסוגלות להשתלב במשחק עם גברים. למה הן לא נאבקות על זה? כי הן יודעות שזה יישמע מטורלל ויפגע במטרת־העל שלהן. ובכן, צריך להבין שזה מטורלל באותה מידה גם כשמדובר ביחידות המובחרות בצה"ל. עזבו את צה"ל. תנו לצה"ל לנצח.