1. זהו מכתב פתוח לממשלה, לעומד בראשה, לשר האוצר, לכל השרים החברים בה ולפקידי משרד האוצר. ראשית, קצת נתונים, ונאפשר למספרים לדבר בעד עצמם. מדובר בנתוני הגירעון שפורסמו בשבוע שעבר: רמת הגירעון בשנה האחרונה היא -0.04%, כלומר השיעור הנמוך ביותר מאז ינואר 2008, לפני יותר מ־14 שנה. זאת רמת גירעון שאתם מנפנפים בה ללא הרף כהישג של הממשלה. זאת זכותכם, אבל הקרדיט מגיע בעיקר לסקטור הפרטי שהתאושש מהר מאוד ממשבר הקורונה.
1.4 מיליארד שקל - העודף התקציבי שנרשם בחודש מאי.
33.3 מיליארד שקל - העודף התקציבי שנרשם מתחילת השנה.
26.7% - הגידול המצטבר בהכנסות ממסים בין ינואר־מאי השנה לבין ינואר־מאי אשתקד.
בקיצור, הקופה של המדינה מלאה, אין בעיית גירעון, אך יש "בעיה" מבורכת של עודפי גבייה. ולמרבה הצער, הביטוי "המדינה עשירה, האזרחים עניים" מתחיל להלום את מה שקורה פה. עוני הוא מושג יחסי ותלוי איך מודדים אותו, אבל במקרה שלנו נקודת הייחוס היא פשוטה: מה היה מצבו של אזרח ממוצע לפני שנה, ומה מצבו של האזרח הממוצע היום. ובכן, המדינה מילאה את כיסיה, אך הוא, האזרח הקטן והממוצע, נותר עם חור בכיס.
על כן בהשוואה למצבו לפני שנה הוא "עני" יותר: הכנסותיו נותרו פחות או יותר יציבות והוצאותיו עלו. המשכנתה התייקרה ותמשיך להתייקר, מחירי הדלק עלו, מחירי החשמל עלו, מחירי הארנונה עולים כרגיל מדי שנה, סל קניות המזון שלו התייקר, ועכשיו הוא קורא שיש גירעון אפס, יש עודפי גבייה אדירים ומדובר בהישג של הממשלה, ושואל את עצמו: "איך כל הטוב הזה לא מגיע אליי?! למה הקופה של המדינה מלאה ושלי די ריקה או התרוקנה?".
אוקיי, אז הבנו כולנו שיש אינפלציה עולמית והיא מכה בכל העולם, ומחיר הנפט בשמיים והמחירים עולים בגלל ה"תשומות" (ולא בציניות), אבל רגע, האזרח שואל: "למה המסים שלוקחים ממני לא חוזרים אליי, אם יש עודף כל כך גדול מהם?".
כדי להעשיר את מסד הנתונים שלכם, חברי ממשלה ופקידי אוצר יקרים, אני חש חובה להציג לכם כמה מספרים מהדוח האחרון של הביטוח הלאומי על השכר בישראל (ברוטו לחודש), הנכונים לשנת 2019 ונחשבים למדויקים ביותר. גם אם המספרים עלו במעט עד היום, תמונת המצב חשובה:
11,487 שקל - השכר הממוצע לחודש עבודה של שכירים.
13,664 שקל - השכר הממוצע לחודש עבודה של גברים.
9,281 שקל - השכר הממוצע לחודש עבודה של נשים.
7,611 שקל - השכר החציוני בישראל.
5,300 שקל - שכר המינימום בישראל.
33.1% - אחוז השכירים בישראל המשתכרים עד שכר המינימום.
0.7% - אחוז השכירים שמשתכרים משכר המינימום ועד מחצית השכר הממוצע - כ־5,700 שקל.
19.1% - אחוז השכירים שמרוויחים ממחצית השכר הממוצע ועד 75% מהשכר הממוצע - כ־8,600 שקל.
13.6% - אחוז השכירים שמרוויחים מ־75% מהשכר הממוצע ועד מלוא השכר הממוצע - כ־11,500 שקל.
22.1% - אחוז השכירים שמרוויחים מהשכר הממוצע ועד כפליים ממנו - כ־23 אלף שקל ברוטו בחודש.
6.7% - אחוז השכירים שמרוויחים מכפליים מהשכר הממוצע ועד פי שלושה מהשכר הממוצע - כ־34,500 שקל.
2.5% - אחוז השכירים שמרוויחים מפי שלושה מהשכר הממוצע ועד פי ארבעה מהשכר הממוצע - כ־46 אלף שקל ברוטו לחודש.
2.1% - אחוז השכירים שמרוויחים יותר מפי ארבעה מהשכר הממוצע.
נעשה לכם את זה פשוט: שליש מהשכירים בישראל (כ־1.3 מיליון שכירים מתוך יותר מ־4 מיליון שכירים במשק) מרוויחים עד שכר המינימום, כולל אלו שעובדים בעבודות חלקיות; וכן חלק הארי של השכירים (כ־55%) מרוויחים החל מ־5,700 שקל ועד כ־23 אלף שקל.
בואו נצלול יחדיו למשפחות עובדות, מה שנקרא "מעמד הביניים" - שני בני הזוג עובדים ויש להם שלושה ילדים. נתחיל מהעשירון החמישי ועד לעשירי - כל עשירון וההכנסה הממוצעת שלו.
עשירון חמישי של משפחה עובדת + 3 ילדים - 16,640 שקל ברוטו לחודש.
עשירון שישי של אותה משפחה - 19,923 שקל ברוטו לחודש.
עשירון שביעי של אותה משפחה - 24,302 שקל ברוטו לחודש.
עשירון שמיני של אותה משפחה - 30,246 שקל ברוטו לחודש.
עשירון תשיעי של אותה משפחה - 39,705 שקל ברוטו לחודש.
עשירון עשירי של אותה משפחה - 68,338 שקל ברוטו לחודש.
נוציא את העשירון העשירי מהמשוואה ונלך לעשירון השביעי עד התשיעי. האם 24, 30 או 40 אלף שקל למשפחה הם די והותר כדי לקיים רמת חיים ממוצעת? עשירון תשיעי נשמע "אמיד" מאוד מעצם טבעו, אבל תורידו את כל המסים - ויש כאלה די הרבה, כמו מסי הכנסה, בריאות ודמי ביטוח לאומי - תורידו הוצאות אחרות, תורידו משכנתה אם יש, ותראו שלא נשאר הרבה, אם בכלל, אפילו בעשירון התשיעי ה"אמיד", ובוודאי שבעשירונים הנמוכים יותר. לכן בשביל לסתום חורים צריך עוד הלוואות לצריכה שוטפת, עזרה מההורים, אולי עבודות צדדיות ובקיצור - משלימים הכנסה בצורות כאלה ואחרות.
לפיכך, בשם 4 מיליון שכירים בישראל אשאל אתכם, חברי ממשלת ישראל היקרים: אם הקופה של המדינה מלאה, אם הקופה של המדינה צברה עשרות מיליארדי שקלים בגביית מסים עודפת מאותם אזרחים, אז למה לא להחזיר להם את הכסף בצורת הורדת מסים, בין שמסים ישרים, מס הבלו או מסי קנייה אחרים? למה, לעזאזל, הם צריכים לשמוע מדי יום את החפירות על כאבי הבטן של חבר כנסת כזה או אחר, למה מיכאל ביטון צריך לריב עם מרב מיכאלי על כמה מאות מיליוני שקלים לחלשים ברפורמת התחבורה, ולמה כל ח"כ שקופץ בראש מקבל את מה שהוא רוצה, אבל 4 מיליון אזרחים לא מקבלים דבר? מה, אפילו פירורים לא נותנים להם?
2. בעקבות הטור בשבוע שעבר על כלכלה שחורה ועל רכבי יוקרה שממלאים את הכבישים וחלקם נרכשים, להערכתי, מפס הייצור של הכלכלה השחורה, כתב אליי אחד הקוראים את הדברים הבאים: "בפעם הבאה שאתה נוסע ורואה רכבי שטח או מכוניות יוקרה שעולים מאות אלפים, אם לא מיליונים, תחשוב שהפראייר שנוהג בהם לא רק שילם את כל המסים, אלא גם שילם מס יוקרה של יאיר לפיד (יוקרה? ב־300 אלף שקל קונים כאן מה שנקרא "סאב קומפקט" באמריקה, עאלק יוקרה).
"תחשוב גם על 4 מיליארד השקלים שהמדינה חייבת למשלמי המסים שאינם מבקשים החזר מס כל שנה, ותכפיל את זה ב־74 שנים. כשהמדינה גונבת מאות מיליארדים מתושביה, אתה מתפלא שיש כלכלה שחורה? אני קונה רק מכוניות יוקרה, אבל עדיין לא מצאתי דרך לחסוך אפילו שקל אחד במס - אולי תוכל לגלות לי את הפטנט שאתה מדבר עליו מעל דפי 'מעריב'?".
אני חושב שהדברים האלו משקפים בדיוק את הבעיה של הכלכלה השחורה. אלו שמשלמים יותר מדי מסים בישראל כועסים, ובצדק, על אלה שמעלימים מס וגורמים להם לשלם מסים גבוהים. לא הייתי משתמש בניסוח "המדינה גונבת מאזרחיה" - דבר המצדיק את הכלכלה השחורה, אבל בהחלט התחושה של חלק מהמעלימים (ואני לא בא להצדיק אותם) היא שאם המדינה "דופקת" אותם, הם "ידפקו" אותה בחזרה. הבעיה היא שיש כאלו שממש "נדפקים" מהמשוואה הזאת - אלה שמשלמים מס באמת.
הקורא צודק לחלוטין שהמסים על רכב בישראל גבוהים בהשוואה לארה"ב, אבל חלק מהמסים הגבוהים הם תולדה, בין היתר, של כלכלה שחורה מפותחת. אם רק היו גובים מחצית ממה שמעלימים, אפשר היה להוריד מסים לאורך זמן, גם בשוק כלי הרכב. באשר להחזרי המס, באופן כללי קיימת בעיה של אי־מיצוי זכויות הן ברשות המסים והן בביטוח הלאומי, וזאת חובתן של הרשויות להנגיש כמה שיותר מידע ובצורה ידידותית לזכאים (וזה התקדם). אבל אי־מיצוי זכויות בדרך כלל אופייני לשכבות החלשות וממש לא לשכבות החזקות יותר המודעות היטב לזכויותיהן.
הקורא ביקש ממני לתת לו "המלצות" לחיסכון במס. זה לא תפקידי, ולשם כך יש משרדי רו"ח ועו"ד המתמחים בהנדסת מס ובמזעור חבות מס. עם זאת, אומר דבר חשוב בהקשר זה: כושר התמרון של שכירים בחיסכון או בהעלמת מס מצומצם מאוד, מפני שהמסים נגבים באמצעות מתווך (המעסיק) בניגוד לכושר התמרון הרחב יחסית של עצמאים ושל חברות.
למי שמעוניין בקריאת כל השטיקים והטריקים של העלמות מס, אני מפנה אותו לקריאה שבועית בפרסומי רשות המסים על מקרי העלמות שנתפסים. למי שרוצה להעמיק, אני מפנה אותו לדוח השנתי על תשלומי הכופר - איך ניסו הנישומים להתחמק במגוון צורות וכמה כופר שילמו. שוב, זאת בהחלט לא המלצה לנסות ולהעלים מס, אלא רק המלצה לקרוא על אחד מענפי הספורט החביבים בישראל: איך להתחמק מתשלום מס אמת.
3. להלן כמה נתונים חשובים, אפרופו הסכסוך המתמשך בין המורים לאוצר. ראשית, חייבים להיזהר מממוצעים, בייחוד בהשוואות של מורים, כי תלוי איזה מקצוע המורה מלמד ואיפה (יסודי או תיכון), שהרי האפשרויות של מורה למתמטיקה בתיכון להגדלת הכנסה הרבה יותר גבוהות מאלו של מורים למקצועות אחרים.
מהשוואות שנעשו (מרכז מחקר המידע של הכנסת) עולה כי השכר בפועל למשרה מלאה (על פי שווי קנייה) של מורים בישראל ב־2019 קרוב לרמת השכר הממוצע במדינות ה־OECD. כלומר המורים בישראל בממוצע לא מקופחים לעומת מקביליהם במערב. יתרה מזו, לעומת השכר הממוצע במשק ושכר בעלי ההשכלה העל־תיכונית (שלישונית) שכר המורים בישראל גבוה יותר מיחס השכר של מקביליהם בממוצע מדינות ה־OECD.
בהשוואה למדינות ה־OECD בישראל יש פערים גדולים בין השכר בפועל (הכולל את כל רכיבי השכר) לבין השכר הסטטוטורי, שהוא השכר המחויב על פי הסכמי העבודה ללא תוספות אישיות (כמו תוספת מחנך ותוספת ריכוז מקצועי). בישראל תוספות התפקיד השונות מגדילות את השכר בפועל בקרוב לשליש מהשכר הסטטוטורי ללא התוספות בניגוד ל־OECD.
ואיפה הבעיה? השכר של מורה מתחיל בשלבי החינוך השונים היה 62%־74% מהשכר הממוצע של מקביליו ב־OECD. בכל שלבי החינוך ישראל ממוקמת בשליש התחתון של המדינות שנסקרו. הווה אומר, אין בעיה בשכר הממוצע - יש בעיה בפערים. ופערים לא מתקנים באמצעות תוספות שכר גורפות, אלא רק באופן דיפרנציאלי.
4. הקמת חטיבות הביניים בכיתות ז'־ט' נבחנה באמצעות מחקר עצמאי של נעם זוסמן, נדב צבי, תמר רמות־ניסקה ויונתן שן מחטיבת המחקר של בנק ישראל.
כזכור, הרפורמה, שעיקרה יושם בשנות ה־70 של המאה שעברה, ביקשה להשיג שני יעדים: להרחיב ולהעמיק את המפגש בין תלמידים מרקעים חברתיים כלכליים חלש וחזק (אינטגרציה), ובפרט של מזרחים עם אשכנזים; ולשפר את רמת הלימודים בזכות התמקדות בקבוצת גיל הומוגנית, להעלות את מיומנויות המורים ולהנהיג תוכניות לימודים חדשות. כך, קיוו הוגי הרפורמה, יתרחבו ההזדמנויות הלימודיות והחברתיות העומדות בפני תלמידים מרקע חלש, יעלו את סיכוייהם להגיע לתיכון ולמסלולי לימוד יוקרתיים, לסיים אותם בהצלחה ובסיכומו של דבר להגביר את הניידות החברתית־כלכלית.
מסקנת המחקר עגומה ומלמדת כי להקמת חטיבות הביניים לא הייתה השפעה של ממש על הניידות החברתית־כלכלית של התלמידים שנחשפו לה בעשור הראשון ליישומה, לרבות בתחומים הבאים: רכישת השכלה, השתלבות בתעסוקה, דפוסי נישואים ופריון ילודה ורמת דתיות. משום כך, לא נמצאו גם השפעות בין־דוריות על הישגי הילדים בבית הספר.
במחקר נכתב כי מנגנון מרכזי שבאמצעותו הרפורמה ניסתה לשפר את ההישגים הלימודיים של תלמידים מרקע חברתי־כלכלי חלש, רובם מזרחים, היה כאמור הפגשתם בחטיבת הביניים עם תלמידים מרקע חזק, שכן בתי הספר היסודיים הם שכונתיים, והאוכלוסייה שם הומוגנית, ואילו בחטיבות נפגשים תלמידים מכמה שכונות. בפועל, האינטגרציה בחטיבות אומנם עלתה, אך הונהגו בהן כיתות נפרדות לתלמידים המתקשים בלימודים והקבצות במקצועות היסוד, וייתכן שבכך טמון ההסבר לכישלון הרפורמה.
לפי המחקר, מחקרים מארה"ב, שבחנו את השפעת ביטול ההפרדה הגזעית בשלבי החינוך השונים בבתי הספר, מצאו השפעות חיוביות חזקות על השחורים במגוון משתני תוצאה בטווח הקצר ובטווח הארוך. הסבר אפשרי להבדלים בממצאים הוא עלייה ניכרת של האינטגרציה בארה"ב, שלוותה בהגדלה משמעותית של התקציבים שנהנו מהם התלמידים השחורים.
המסקנה שלי היא שאינטגרציה מלאכותית איננה עוזרת, כי ממילא במקום האינטגרטיבי לכאורה נוצרו הפרדות. בסופו של דבר הפתרון הוא פשוט מאוד: להגדיל תקציבים לתלמידים מהשכבות החלשות ולא לכפות "אינטגרציה" שרק מזיקה יותר ממועילה. במילים אחרות, לו היו משקיעים את הכסף ישירות בתלמידים מהשכבות החלשות ולא בניסיון מלאכותי לשלב בין חלשים וחזקים, התועלת הייתה עוד יותר גדולה. זאת עוד דוגמה לדרך שבה מערכת החינוך רק גרמה להרחבת פערים באמצעות "רפורמות" מיותרות ויקרות.