למי ששמע את ח"כ ג׳ידא רינאוי זועבי מתראיינת השבוע קשה היה להימנע מהתחושה שהיא בעיקר מבולבלת. היא נשאלה כמה וכמה פעמים מה התסריט שהיא רואה לנגד עיניה, ונשמעה כמי שלא יודעת לענות - לא משום שהיא מתכננת איזו מניפולציה מתוחכמת, אלא משום שהיא פשוט לא סגורה על עצמה.

בהתנהלותה היא משפיעה על מדינה שלמה, בדיוק משום שהיא לא יודעת לענות על השאלה - מה התוצאה שהיא מתכננת. אבל כמשוריינת במרצ שאפילו לא נשלחה לכנסת על ידי ציבור שבחר בה אישית, היא רומסת באצבעה את רצון הרוב, שבחר בקואליציה הנוכחית על פני האלטרנטיבה, רומסת את האינטרס הברור של המפלגה ששריינה אותה, וגרוע מכך - רומסת את עתיד החברה הערבית. איך קרה שהחברה הערבית בישראל זכתה בכל כך הרבה נציגי ציבור כעוסים ומלאי עזוז שעפים על עצמם ופשוט לא מצליחים להביא הישגים שייטיבו איתה?

רוב ההנהגה הערבית בישראל מתנהגת בצורה חסרת תכלית. מוחה במקום להנהיג. מנסור עבאס הוא בערך היחיד שלא מנוהל על ידי רגשי נחיתות ופרובוקציות שלא מובילות לדבר. היחיד שאינו תובע לקבל "כבוד", והיחיד שאינו מסרב לתת כבוד בסיסי למדינה שבה הוא חי. מה לעשות שהחברה הערבית תמיד תהיה מיעוט בתוך מדינת ישראל, שהיא מדינה יהודית בהגדרתה? זה נתון, ומתוך הנתון הזה צריך לבחור איך מתנהלים.

מי שרוצה לממש שאיפות לאומיות שנוגדות את קיומה של המדינה היהודית, יוצר מראש בעיה שאינה באמת ניתנת לפתרון. היחיד שמוכיח שהוא רוצה לצאת מהתקיעות הוא עבאס. הוא נחוש למקסם את קידום האוכלוסייה, צמצום הפערים וחתירה לדו־קיום ושלום - ולא משנה כמה קמפיינים ציניים, שקריים ומכפישים הוא יחטוף מהליכוד ומבן גביר. הוא מנהיג פורץ דרך, אמיץ, משנה מציאות, לא היסטרי אלא עושה היסטוריה.

הטרגדיה של החברה הערבית היא לא רק הליכוד, מפלגה שמוכנה לקבל דו־קיום רק בתנאי שהיא תהיה בשלטון, אלא שיש יותר מדי נציגים כמו רינאוי זועבי. עוד אחת שעושה סיבוב - גורמת לנזק, תורמת לדם הרע, ובסוף האבנטורה הגרועה הזו רק תחזור לאלמוניות שלה.


כנסת תקועה

גם התקשורת ה"שמאלנית" תורמת למצב. תראו למשל את חה"כ אבתיסאם מראענה. כולנו זוכרים את הציטוטים שעפו פה לפני שנה וציירו אותה כאנטי־ישראלית שמאכילה את בלה חדיד אבק. והנה עברה שנה, לא הייתה לה שום התבטאות פרובוקטיבית ולעומתית, היא קידמה נושאים במסגרת המדיניות של מפלגת העבודה, והפרס על כך היה שאף אחד לא התייחס אליה. היחס התקשורתי הוקדש להתקפי הזעם של עודה, לטיבי, שעזר לעבריינים לברוח מהמשטרה, וכמובן לזועבי וגנאים. איך נתקענו במצב שבו דווקא מי שלא מגיע לו לשבת בכנסת מוזמן לאולפנים, וממי שרוצה להשתלב מתעלמים?

אם צריך לשמר רק דבר אחד מכל מה שקרה כאן בשנים הכאוטיות האחרונות, אין ספק שצריך לבחור בתמיכה במנסור עבאס. יש נציגי ציבור ערביים שפשוט עושים הכל כדי שלא יהיה פה דו־קיום, ופועלים בניגוד לאינטרס של המצביעים שלהם. אין שום טעם להלהיט את הלאומנות הערבית, בדיוק כפי שאין טעם להלהיט לאומנות יהודית כנגד האומץ של עבאס. זאת אנטי־מנהיגות, לא הנהגה.

הסיבה שהכנסת תקועה לא טמונה בחוסר הסכמות אלא בשאיפות פוליטיות. מצד אחד בלוק ללא רוב, אבל מספיק גדול כדי לתקוע את המדינה, כי הרוב לכאורה יגיע "ממש רק עוד רגע". מהצד השני ישנה אסופה תקדימית של מפלגות, שרובן לא קיימו פריימריז אלא שריינו חברי כנסת באמצעות ועדות מסדרות, וממצות עד תום תופעה בזויה לא פחות. אנשים אלמונים ששוריינו במפלגות על ידי יושבי הראש, מטלטלים את המדינה בגלל "מצפונם" או "ערכיהם" (או שאיפותיהם לג׳וב משודרג כזה או אחר). אבידר, שיקלי, סילמן, זועבי, גנאים - כל אחד בתורו עשה סיבוב "מנהיגותי" מטעם עצמו, מבלי שבאמת נבחר ישירות על ידי ציבור כלשהו, ועם אפס נאמנות למי ששריין אותו.

היה הגיוני שאחרי תקיעות כל כך ארוכה יחוקקו חוק שמחייב להקים ממשלה מתוך תוצאות הבחירות הקיימות ויהי מה, ולו כדי לשחרר אותנו מהלופ הזה. היה הגיוני גם לחוקק חוק שאם אדם שוריין ולא נבחר בפריימריז על ידי ציבור, הוא לא יוכל לפעול נגד דרכה של המפלגה, אלא רק להתפטר. אבל במצב מפת האינטרסים שייצר מצב קיצוני של חוסר שיתוף פעולה, מי יחוקק לנו חוקים כאלה?


אוטופיה מול מציאות

נדמה שמצביעי מרצ מתחלקים לשניים: הריאלים והאוטופים. אלה שכועסים על מרצ ששריינה טראבלמייקרית כמו זועבי ובכך שברה את ההבטחה המרכזית שלה לממשלה אלטרנטיבית, ואלה שמאוכזבים ממנה כי כחלק מהממשלה, מרצ התחילה להיות מעשית.

מרצ התנחלה באופוזיציה למשך 20 שנה ונלחמה על תפיסות קדושות, ובשנה האחרונה התפיסות התנגשו עם המציאות. באופוזיציה מרצ חלמה על אוטופיה, אבל מרוב חלומות שכחה שאי אפשר באמת לממש אותה. המסקנה היא שאי אפשר רק לייצג בגרון ניחר כל גחמה של ציבור הבוחרים, צריך מדי פעם גם להנהיג אותם.

אנחנו מתבלבלים בין ייצוג של ציבור לבין הנהגה של ציבור. אלה לא בהכרח מונחים זהים. נדמה לנו שמי שמייצג את הבורים חייב להיות בור. שמי שמייצג את חובבי שפת הביבים חייב לקלל. שמי שמייצג את המנותקים חייב להיות מנותק, ושמי שמייצג את המתנשאים חייב להתנשא. אבל בעוד מנהיג צומח מתוך הציבור שאותו הוא מייצג, הוא צריך להראות לציבור הזה את הדרך להשתלב ולהתקדם, ולא רק להלהיט אותו ולהקצין את תפיסותיו.

יצא שיש לנו המון מייצגי ציבור (בין שבאמת נבחרו דמוקרטית או מטעם עצמם), אבל האם יש לנו אפילו מנהיג אחד? הרי מנהיג אמיתי צריך לגשר בין השבטים ולאסוף אליו חלק גדול ככל האפשר מהעם. זאת המהות של ראשות ממשלה.

למרבה הצער, בנט ולפיד לא הספיקו לעשות את זה בשנה שבה הם בשלטון. אבל גם נתניהו כבר לא יכול יותר להנהיג את העם. רבים עדיין רואים בו מנהיג, אבל כבר כמה שנים הוא לא מצליח להשיג רוב בבחירות למרות כל מאמציו. גם היום, בסקרים הכי מחמיאים שבהם חלק מהמפלגות לא עוברות את אחוז החסימה, הוא לא מצליח להשיג יותר מ־60, בדיוק כמו בפעם שעברה.

בסופו של דבר, כדי להנהיג את המדינה צריך לדעת לעשות את הגישור ההכרחי ולא רק "לייצג". זאת משמעות המילה "מנהיג" - אחד שלא נתקע רק בהנהגת מגזר או מפלגה.