אברהם ב. יהושע כתב כל כך הרבה בחייו, שאפילו ארכיונו שלו, השמור בספרייה הלאומית, הצליח להפתיעו פעם אחר פעם. "באמת? את זה אני כתבתי?", היה שואל בחיוך כשנתקל במחברות מכיתה ג' שאביו, הסופר יעקב יהושע, שמר. אלו מונחות לצד תיק סטודנט משנותיו באוניברסיטה העברית, תסריטים שכתב בתחילת דרכו, תסכיתים שכתב הרבה לפני עידן הפודקאסטים וכבדרן של החבר'ה – גם אוסף פיליטונים שחיבר למסיבות כיתה בגימנסיה רחביה, בצופים ובצבא. בשונה מהמקובל לחשוב, ספרו הראשון לא היה "מות הזקן", כי אם ספר שעסק בשאלה איך להיות מדריך בצופים. בין חניכיו בשבט, אגב, היו אהרן ברק, לימים נשיא בית המשפט העליון, ורובי ריבלין, לימים נשיא המדינה.

הסיפורים הקצרים "מות הזקן" ו"מול היערות", שנתפסים בעיני רבים כיצירות החשובות ביותר שלו, ראו אור בשנות ה־60 ומיצבו אותו מהר מאוד כיוצר מרכזי ומהפכני, מהקולות החשובים של הספרות העברית של דור המדינה, לצד עמוס עוז, יהושע קנז, אהרן אפלפלד, עמליה כהנא־כרמון, יורם קניוק ואחרים; סופר שלא היסס לכתוב על שומר יערות ערבי כרות לשון שבסופו של עניין שורף את היער. הוא לא היסס לכתוב על חלומות שמתנפצים לרסיסים, כפי שעשה בין היתר לקיבוץ בסיפור "שלושה ימים וילד" מ־1965, במה שהפך לאחד הסרטים המצוינים של אורי זוהר ז"ל, והשתתף בפסטיבל קאן. התקבלותו, הרבה לפני שאפשר היה לדעת מה קורה בכל רגע נתון בקצה השני של העולם, הייתה מרשימה מאוד.

כשהרומן "המאהב" (שוקן) תורגם לאנגלית בשלהי שנות ה־70, מבקרי ה"ניו יורק בוק ריוויו" יצאו מגדרם. הם כתבו שהרומן משול לסדרה של מופעי קרקס שבסיומה עומד הלהטוטן ומבסס את כל שיווי המשקל שלו על אצבע אחת, שאינה יכולה לעמוד במשא. הנמשל ברור: הקשרים שבין הדמויות שצייר רופפים וארעיים, ומעל כולן מרחף צלה של סכנה.

הוא צמח באוניברסיטה העברית בשנים שכולם היו שם: המבקר הצעיר גרשון שקד, שכתב עליו מיד כשפרסם את יצירותיו, עדי צמח, מנחם ברינקר, גבריאל מוקד, דן מירון (לו הקדיש את הנובלה האחרונה שלו), אהוד בן עזר ועוד רבים. שם גם הכיר את איקה־רבקה, לימים פסיכואנליטיקאית בולטת, זוגתו ואם ילדיו.

בהמשך, שקד היה מקבל לידיו לביקורת את הדברים שכתב עוד לפני פרסומם. הקוראת הראשונה תמיד הייתה זוגתו איקה. אחריה הגיעו עמוס עוז ורעייתו נילי, וכשהיה צריך – לא היסס למסור את כתביו לחוקרים שיעירו לו את הערותיהם. כך למשל עשה עם סיום כתיבת "מסע אל תום האלף", כאשר שלח את כתב היד אל ההיסטוריון פרופ' ישראל יובל.

א.ב. יהושע היה זן נכחד. בעוד סופרים אחרים נוטים לנדוד בין הוצאות שונות במרוצת השנים, 40 שנה היה פרופ' מנחם פרי, מייסד "הספרייה החדשה", עורכו הצמוד ושמותיהם נשזרו זה בזה. מ"גירושים מאוחרים" – עם הפרק החדש, דרך "מולכו" ו"מר מאני" ועד "המקדש השלישי". קשר בל יינתק. מי הוא מי במילים שמופיעות בנובלה האחרונה, "כך, בקריצה ספרותית של אוטופיה קומית, נפרד מקוראיו מחבר ספקן ופסימי"?.

הוא עצמו ראה ב"מר מאני" הספר המשמעותי, המורכב והעמוק ביותר שלו. על הרומן הזה כתב המבקר יוסף אורן עם צאתו, שהוא מפגין את עושר הדמיון ואת תעוזתו המחשבתית במה שממשיך את המסע נגד הציונות האירופית, והפעם מתאמץ להעניק לציונות המזרחית ביסוס היסטורי. ובציונות המזרחית טמון סיפור בתוך סיפור. סיפורו של מי שגדל אצל אב שהיה דור רביעי בירושלים וחקר את כל תולדות היישוב הישן ואם ממוצא מרוקאי, אבל צמח בתוככי רחביה של פעם, על כל המשתמע מכך.

הוא היה סופר גדול שלא עשה מעצמו סיפור ולמרות ההצלחה סירב להסתפק בספרות כפרנסתו העיקרית ולימד לאורך השנים. עם צאת ספריו, היה שולח אותם לחברים. על פי מידת ההתלהבות שזיהה בתגובות, העניק לעצמו ציונים בטבלאות מסודרות. את כתביו לא נהג לשמור, עד שרפי וייזר המנוח, המנהל המיתולוגי של מחלקת כתבי היד והארכיונים בספרייה הלאומית אמר לו: תעביר אלינו. אנחנו נשמור לך. מאז, יהושע נהג להגיע עם ארגזים בתא המטען. זו, אגב, הסיבה לכך שכתבי היד של סיפוריו הראשונים אינם.

"אדם טוב", אומרים עליו במרוצת השנים. כותב מחונן בלי עצם בלשון, בעל מעורבות פוליטית בלתי מתפשרת. כזה שכתב אל הרמטכ"לים ושאר אנשי המעשה מכתבים. ציוני מהסוג הנעלם, שהאמין בכל מאודו שלהיות יהודי שלם, משמע לחיות בארץ. ביהדות הגולה הטיח כי היא מורכבת מ"'יהודים חלקיים", בעוד ביהודים בארץ ראה "יהודים טוטאליים משום שהם לוקחים אחריות על כל תחומי חייו של העם היהודי".

א.ב. יהושע, "בולי" בפי חבריו, היה מהסופרים המצוטטים ביותר. התבטאויותיו היו סביב שאלות הזהות הלאומית, הסכסוך הישראלי־פלסטיני, לאום ודת, גולה וציונות. לדידו, האישי היה הפוליטי והפוליטי היה האישי. מאז 1967 בלט כקול של השמאל הישראלי. בעשור האחרון נואש מפתרון שתי המדינות למדינה יהודית־ערבית אחת מהים עד הירדן.

הוא התעמת עם ערבים ישראלים שתבעו את ביטול אופייה היהודי ציוני של ישראל, כפי שקרה עם הסופר הערבי נוצרי אנטון שמאס, שאותו שלח לעבור למדינה הפלסטינית אם אינו מוכן להסתפק בשותפות האזרחית שמציעה לו ישראל. הוא לא היסס להתייחס אל חלקם של היהודים בשואה ובמילותיו: "מעולם לא שמעתי את היהודים מנתחים את השואה ככישלון. למרות שדלקו נורות אדומות".

מכונית מוריס תכולה נעה באטיות לתוך מוסך. אין בה נהג. מקץ רגעים מתברר לבעל המוסך שאת המכונית דוחף צעיר חיוור ומוזר שטוען שעל מנת לתקן אותה, נדרש בורג אחד בלבד. הסצינה הזו לקוחה כמובן מ"המאהב", כי רק א.ב. יהושע יכול היה להבחין בתוך המציאות הסהרורית לעתים, במרכיבים הקטנים והקריטיים. יהי זכרו ברוך.