בשנה ה־53 לחייך יש דברים שאתה בטוח שכבר לא תשמע מבני גילך (או בטווח גילים דומה). כלומר, כשאני מדבר עם חברים "בגילי" אני מצפה לשמוע על פוליטיקה, על כדורגל, על נדל"ן ועוד, ועם הקרובים יותר גם על סקס או בעיות בחיי הנישואים או אפילו על בעיות רפואיות (עם השנים שומעים פחות את הקדימון: "לא תאמין מי מתחתן" ויותר: "לא תאמין מי נפטר").

אלא שבזמן האחרון אני שומע יותר ויותר סיפורי אהבה. אדגיש שוב: אהבה ולא זימה (לגברים לוקח זמן להבדיל), ועוד בתדירות כזאת שגרמה לי לתור אחר הסבר למה שנראה לי כמו תופעה.

אקדים ואומר: ההסבר אינו מדעי כלל ועיקר, כלומר אינו מבוסס על אוסף מספיק גדול של תצפיות, אבל בהרהורים האופטימיים שלי הגעתי למסקנה שיש פה איזו קפיצת מדרגה של הנפש, כדי להתאים לגיל הפיזיולוגי החדש. מהו הגיל החדש? ברשותכם אתן דוגמה מאהבת האמת שלי, כלבים. כולנו גדלנו על האקסיומה שלפיה שנה של כלב כמוה כשבע שנות אדם. איך נולדה הנחת היסוד הזאת? לא על ידי מחקר מסובך, כי אם על ידי השוואה פשוטה: בני אדם חיו בערך 70 שנה, כלבים נטשו את העולם לאחר כ־10 בלבד, ומכאן המכפלה.

אם היינו צריכים לנסח מחדש את הקביעה הזו, הרי שהיינו צריכים לקחת את תוחלת החיים הממוצעת של בן אדם, לעגל אותה ל־85 שנים, מול זו של הכלב: כ־14 שנים (לז'אנר הפופולרי בישראל: כלב מעורב ממוצע שטופח באהבה). בחישוב גס ומעוגל, נצטרך לתקן את היחס הזה ל־1:6. ואפילו זה, יסבירו וטרינרים, לא ממש נכון, שכן לציר הזמן של התבגרות בני אדם וכלבים יש חוקים משלו (לא ניכנס לזה עכשיו).

נחזור אל בני האדם ואל התמונה הרומנטית האולטימטיבית שנוסכת אופטימיות אפילו בציניקנים: זוג קשישים פוסע על שפת החוף יד ביד ואחר מתיישב על ספסל כדי לצפות בשקיעה. אין מי שלא ישחרר למראם אנחה ממעקי החלק הרומנטי ביותר בלבו. הנחת המוצא הרומנטית שלנו היא כמובן שהם הכירו זה את זה בגיל 15: נפגשו, התאהבו, ולא ימושו זה מזה עד שהמוות יפריד ביניהם, כמו בסרטים. אבל מה אם יתברר שהכירו רק לפני שנה או חמש שנים? אחרי שעברו כבר מיילג' רציני בעולם הזה, אולי אף בגרו ממערכות יחסים קודמות שהסתיימו בפרידה או בטרגדיה? אולי חיו בגפם שנים ארוכות עד שזה סוף־סוף קרה להם, "לייט בלומרס" שכמותם?

אני לא אוהב לדבר בשם אחרים, אבל די משוכנע שאינני היחיד שסבר שאהבה היא משהו שקורה לך כשאתה צעיר או שכבר לא קורה בכלל. והנה, כמה מפגשים מהסוג האישי שחוויתי לאחרונה, הציגו מציאות אחרת. כפי שהודיתי מראש, זה לא מדעי. אבל לפחות על סמך התצפית הפרטית שלי, יותר ויותר אנשים מרשים לעצמם "לשחק עם הלב", כמאמר השיר, בגיל שבו הוא כבר אמור היה להיות אחרי צנתור אחד לפחות.

יש להבהיר גם שאני לא מתכוון למקרה הקלאסי של גבר שחווה משבר גיל 40 (שגם הוא זז כמדומני כמה שנים קדימה) ומחליט שזה הזמן להגשים חלום (סליחה, החפצה בדרך) בדמות פרארי אדומה ואישה זהובה. פגשתי לא מעט כאלה בימי חיי ואני יכול לומר שאם התמזל מזלם הם קלטו אחרי חודשיים עד כמה הם נלעגים. במקרה הגרוע יותר הם בלבלו תשוקה עם אהבה (כבר כתבתי: לרוב הגברים לוקח זמן להבחין בין השתיים), נישאו לחברתם הצעירה, שילמו את המס המקובל בדמות ילדים ראשונים מאישה שנייה, ומאז לא רק שאחרי תשלום המזונות אין להם כסף לפרארי, אלא שהם גילו שיחסיהם הגיעו בדיוק לאותה נקודה שממנה נראה שכבר היה עדיף להם להישאר בפרק א' (לא כולם, כמובן, אבל אני מכוון לכלל).

גוף האדם ונפש האדם חיים בסימביוזה מתעתעת: קחו לדוגמה את גיל שיא הפוריות שלנו, שעד לפני שניים־שלושה דורות היה גם גיל הנישואים והרבייה, ובדקו מה קרה לו: רוב הזוגות בחברה החילונית־אורבנית מגיעים לשלב הקינון (בנפשם) באיחור אופנתי של 20 שנה אחרי גופם.

אנחנו בעידן שבו יש שחיים על חשבון ההורים עד לגיל 30, רצים מרתון בגיל 70, ומי שניחן בבריאות טובה והגיע לגיל 80 (פעם "גבורות"!), טובים סיכוייו לצלוח גם את העשור התשיעי כשנשמה באפו. ואם כך, למה שלא יורשה לנו להתאהב במה שנחשב פעם לאמצע החיים?
אודה בפעם השלישית: אני לא יודע אם מדובר ברצף מקרים שנגלה לעיניי במקרה או בתופעה רחבה יותר, אבל כמו שאמר לי מישהו, דווקא אחד שסיפור האהבה המאוחרת שלו הסתיים במפח נפש: "כשנשבר לך הלב בגיל 15, אתה בטוח שסוף העולם הגיע. כשזה קורה לך בגיל 51, אתה קודם כל שמח לגלות שעוד יש לך לב".