שבוע הספר אמור להסתיים מחר, אבל הפעם אפילו לא בדקתי את התאריכים המדויקים של האירוע. לא כי לא אכפת לי מקיומו של אחד החגים המרגשים בלוח השנה, אלא משום שאני עצובה על הניסיונות הנואשים כמעט להיאחז במערכת יחסים שלא משרתת עוד אף אחד מהצדדים. זו לפחות ההרגשה.
אל תבינו אותי לא נכון, לא אפסיק לקרוא לעולם, ובטח שלא אפסיק לכתוב. אבל הפעם את שבוע הספר ציינתי עם עצמי באונליין, עוקבת אחרי הספרים החדשים שיצאו, מברכת את מי שצריך (כי ספר הוא כמו ילד), וכמובן מנצלת את המבצעים שבעבר חשבתי שעושים רע לספרות ולסופרים, אבל כיום אני מבינה שעם יוקר המחיה, הדבר הטוב ביותר שעולם הספרות יכול לעשות כדי לשמור על קיומו הוא לשבור את השוק.
כותבים רבים, ובהם אני, כבר הבינו שהספר לא יקרב אותם ולו במילימטר לרכישת דירה בתל אביב או בכל מקום אחר בארץ. הוצאות הספרים מזמן מחשבות מסלולים מחדש, וכיום מעטים הכותבים שיכולים להוציא ספר במימון מלא של הוצאה. מישהו אמר שיחד עם העובדה ששוק הספרים מעולם לא היה במצב כה גרוע, יש יותר כותבים מקוראים. זה טוב או רע? כמי שכותבת, אין לי זכות להביע דעה בנושא, אבל חשבו מה אתם הייתם מעדיפים. זה אולי חלק מהסיבה שלפסטיבל הזה, בגרסתו המסחרית, יש טעם רע בעיניי. אני אוהבת אותו וכועסת עליו, כמעט באותה מידה.
זה היה שבוע שמח לסופרים החדשים. בעיקר למי שחלום חייו התגשם ומתנקז לכמה ימים בשנה שבהם עבודתו מקבלת את תשומת הלב הראויה. ועכשיו הוא נגמר. לא עוד דוכנים עם סופרים נרגשים ותור לחתימות, לא עוד אווירת קרנבל, שמנסה להחיות את הז׳אנר שנאבק על נשימותיו.
בתקופה שבה כתיבת ספרים היא לא מקצוע לגיטימי ברזומה, בטח שלא בלינקדאין - אני מעריצה את מי שחולמים ומשתדלים לשמר את המסורת ולעשות את זה, גם אם בקטן. אבל כיכר רבין אינה עונה. כבר אי אפשר לעשות שם מחאות, בגלל עבודות הרכבת הקלה. גם לא את שבוע הספר, שהתמקם שוב במתחם שרונה, תמצית כל מה שרע בתל אביב. הדבר הטוב היחיד שיש במתחם הוא החניון. גם כן נחמה לעניים, או שמא לעשירים. ובכל זאת, לא משנה כמה עולה בו שעת חנייה, זה אחד המקומות היחידים בעיר שעוד אפשר להניח בהם את הרכב ולשתות משהו ליד.
בשנה שעברה הייתי שם, צועדת במבוך הספרים, בין המוני ילדים והוריהם שמוצאים בכל אטרקציה ציבורית חינמית סוג של פעילות להוצאת אנרגיה, ולא באמת שאיפת תרבות אל הריאות. רוב האנשים באים לשבוע הספר כדי להסתובב. אני בעד חלון הראווה הזה, בסוף הוא מחלחל.
בשנה שעברה זה לא היה נוח. חזרתי עקוצה מיתושים. אבל לא יכולתי לפספס את שבוע הספר למרות האכזבה מכך שהוא לא נערך במקומו הרגיל, גם כי הוצאתי בעצמי ספר וההתרגשות שלי הייתה בשיאה, וגם כי אחרי שנתיים של ביטולי אירועים בגלל המגיפה הבנתי שאסור לתת למסורת מהילדות להימחק מהחיים. בין שמגרד ברגליים ובין שלא.
במדינה שבה חדשות רודפות חדשות ואירועים מתחלפים בקצב מסחרר, התחושה שהספרות היא במקום הראשון תיעלם כלא הייתה. לא רק בתל אביב, אלא גם במקומות שאינם לב לבה של העשייה. ואולי זה הזמן להניע לפעולה. בזמן האחרון סופרים ואתרים רבים למכירת ספרים מבינים שהפורטה נמצא באודיו. בעידן של פודקאסטים, האזנה לספרים היא לא דבר רע, היא יכולה לאפשר לשמר את התרבות גם בקרב מי שכבר לא מסוגלים להתרכז במילה הכתובה.
ז׳אנר ספרי האודיו מצליח זה שנים רבות בחו״ל. ואפילו אני, שהייתי המתנגדת הגדולה שלו בעבר (למה שמישהו יקריא כמו שהוא רוצה ולא כמו שאני רוצה), מצאתי את עצמי לא רק מקליטה את הספר שלי לטובת מי שאמר לי שרק ככה הוא יקרא אותו, אלא גם מאזינה לספרים בזמן ריצה ונהנית מהם לא פחות מקריאה. זה תהליך טבעי. הוא קרה בעבר עם הספרים הדיגיטליים. כיום תמצאו את גדולי המתנגדים מכורים לקינדל. זה לקח זמן, אבל הצליח לשמר חלק חשוב בתרבות, ורק על זה מגיע למי שהמציא את קינדל שאפו.
כדי לשמר משהו שיקר לנו ללב, לפעמים צריך לדעת לשחרר את מה שאנחנו חושבים שטוב עבורו. כמו ילד שגדל ומעוניין לחוות ולטעות לבד, ולא לצעוד במסלול שהוריו פיללו לו עבורו. אומרים שאם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים, ובכל הנוגע לספרים, אני מודה שבזמן כתיבת השורות הללו מתחילה לצמוח בתוכי אופטימיות זהירה למה שיקרה להם בעידן החדש. אם רק ניתן להם את ההזדמנות לצאת מאזור הנוחות.