לפני שנה פנה אליי פטריק קינגסלי, ראש מערכת ה"ניו יורק טיימס" בישראל, וביקש ממני לשוחח איתו על יאיר לפיד. באותם ימים שבתי מביקור ארוך יחסית שלי בתל אביב, שבה הזדמן לי לצפות ממרפסת בצפון הישן בחילופי רקטות. זה היה חידוש היכרות עם הראשים המדברים בטלוויזיה, המחליפים רפליקות שגורות בידענות עוינת כאשר נשים אסרטיביות שניהלו את האולפנים ניסו לקרוא אותם לסדר. למי שנעדר שנים רבות מישראל, זה היה מאלף ומייאש כאחד. אינני זוכר שראיתי את לפיד מביע את דעתו בטלוויזיה אף על פי שזפזפתי בחריצות בין הערוצים.
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
קינגסלי תפס אותי עם שובי למה שהיה ביתי במיין, הבית שנאלצתי לעזוב לאחרונה; בית שלפיד כינה פעם מבלי שראה "בקתה עם שתי עזים ודב", עקיצה שהרוויח ביושר בתגובה לדליים ששפכתי עליו משך עשרות שנים. קינגסלי הגיע אליי משום שכתבתי על לפיד ועל מהלכיו בפוליטיקה בדעתנות, וגם משום שהיה דיבור עיתונאי בינינו (הייתי עורך שלו פעמיים לקדנציות קצרות) וראיתי אותו מסתת את אבני הבזלת להקמת האנדרטה ליאיר לפיד. אינני מצטער על החמצות רבות עם לפיד.
מעולם לא הסתובבנו באותם מעגלים חברתיים אף שהיו לנו מכרים משותפים. רובם האמת, דיברו בשבחו כאשר הזדמן. אם לשנינו היה מסטינג, לא אכלנו ממנו יחד. הצער היחיד שלי, אולי שניים, שלפיד לא טרח לבקר בבקתה כדי ללקק דבש ולשתות חלב עזים טרי; מי שנהג להרבות בשמות מקומות ואנשים בכתיבתו ונשא עיניו לאמריקה, היה ודאי נהנה. מוטת הפיוט שלו גדולה משלי, והוא יודע לומר דברים טובים על מה שמסב לו הנאה. כנראה שהייתי צריך להוריד ווליום ולא לירות משני קנים כשהייתי צעיר יותר. לא משום שדבריי הסבו ללפיד נזק, אלא משום שברבות השנים למדתי את סוד האיפוק, ואני נהנה ממנו.
השיחה עם קינגסלי ארכה כ־20 דקות. הוא במבטא הבריטי שלו ואני באנגלית לעוסה הנשמעת כאילו צמחה מסלעי ניו אינגלנד דרך קייב. השיחה הייתה יכולה להיות עמוקה ומאלפת יותר מאשר השאלות מספר המדריך ללוחש לישראלים שנותר ממנה, אבל ראשי המשרדים של ה"טיימס" בעולם יודעים היטב מה יישאר מסדינים פואטיים שיורידו לדפוס. לכן הייתה החוויה כולה מאכזבת. בעיקר משום שכל מה שאמרתי על לפיד והיה לו מעט משקל סגולי, נשאר על רצפת חדרי העריכה שבדרך. נותרו כמה ויצים שלא היו משעשעים גם כשנאמרו. הכותרת שניתנה במנהטן הייתה: "יאיר לפיד לא יהיה המנהיג הבא של ישראל. אבל הוא הכוח מאחורי הכס". לא פוליצר, אבל עובדתי.
קינגסלי פתח עם "כאשר יאיר לפיד היה בעל מדור פורח בעיתונות בסוף שנות ה־90, העורך שלו, רון מיברג, חשב שהוא נעים הליכות, אגוצנטרי ועקשן שסירב תדירות להפסיד בוויכוח". זה היה כמעט מדויק עובדתית, אבל ההמשך היה קצת שקשוקה עם טיעונים שנשמעו קטנוניים. כמי שכתב אלפי מילים על לפיד, 3,077 בטקסט אחד בשנת 2005, פרשתי בפני קינגסלי כל מה שחשבתי שהיה ראוי לומר על לפיד, הרהור שמעליו ריחפה השאלה האם הוא ראוי להיות ראש ממשלה בישראל, כן או לא. בנורמות של ראשי ממשלה בישראל כמובן שכן, אבל חשוב יותר איזה ראש ממשלה הוא יהיה. לאיזה פלג ישראלי שייך מי שחתום על סוגת מהו ישראלי. אמרתי לקינגסלי שאינני יודע. החלמתי מדילמת השכלתו הפורמלית. לפיד הסביר לי פעם בהרחבה את סיפורי בר־אילן ויוצא באלה והאמנתי לו.
אני מכיר אנשים עם שני תארים אקדמיים שמבחינת תפיסת המציאות וקריאת מפה אלמנטרית, אסור להם לצאת מהבית. אמרתי לקינגסלי ש"אינני אוהד גדול (של לפיד), אבל אהיה הראשון להודות שהוא התבגר והתמקצע בשנים האחרונות ונראה כמי שנפרד מהפן היהיר של אישיותו". אינני בטוח שצדקתי אבל הרגשתי נוח עם הדברים. לסיום ציטט קינגסלי: "'האם הוא מסוגל להוביל מו"מ על עתיד הגדה המערבית?', שאל מיברג, 'אינני יודע. האם הוא חזק מספיק? אינני יודע'". מזל שהגדה, עזה והפלסטינים אינם בראש סדר היום הציבורי בישראל.
מכיוון שיצא שאני מציק לקינגסלי, שכתב רק את הדיוקן המחופף והבהול של פוליטיקאי בדרכו לצמרת אי־שם במזרח התיכון, הכל על פי כללי התקשי"ר של "הטיימס", דחוף לי להזכיר שלפני שירד לדפוס הוא שאל אותי שתי שאלות: מה היה התואר שלך כשערכת ב"מעריב"? כיצד היית רוצה שאקרא לך כעת? עניתי לקינגסלי כפי שביקש, ואף אחת מהתשובות לא הגיעה לעיתון. מותר לקורא לחשוב עליי כעל טרחן קטנוני. כשאתה מגיע לעמודי ה"טיימס", אתה רוצה יחס מינימלי. לפיד לא רוצה שיקראו לו השבוע שר האוצר.
ב־20 השנה האחרונות כתבתי יותר מדי על יאיר לפיד. הייתה בזה מידה מסוימת של הגזמה, אבל אין מה לעשות: הוא דמות כמעט פיקטיבית בהתנהלותו ומגרד בידיים לכתוב עליו. הוא אחד הפוליטיקאים הישראלים שהתקשורת והציבור מגישים לו מנות גדושות של רתיעה וחיבה. פעם זה היה תיעוב ומשטמה, אבל לפיד, המבשיל כמו אפרסק על העץ, כבר אינו השרירן בשחור שרקד בכל החתונות כולל על שולחנות. הבעיה עם אפרסק, שרגע אחד הוא בשל, עסיסי וראוי למאכל ורגע לאחר מכן הוא רקוב ומטפטף מיץ חמוץ.
בעבר נתקלת בלפיד בכל אשר פנית; היום אפשר לזהות את המאמץ שהוא משקיע באיפוק ובשמירת פרופיל המודע למנהיגות כגחמה ולמעגלים הגדולים שבהם מקיף פוליטיקאי חכם את המטרה שסימן לעצמו במקום להתנפל עליה עם מלתעות לצוואר. לפיד רצה להיות ראש ממשלה כשהצבעתי על כך, עשר שנים בערך לפני שנכנס לפוליטיקה. היה צריך להיות אדם חושב ממוצע למדי כדי להגיע להכרה הזאת. כאשר מישהו כלפיד נע בצירי התקדמות כה רבים במקביל, הוא לא מכוון להגיש את "יומן שישי", להחליף את נחום ברנע או לכתוב ספרים מרחיבי דעת. היעד שלו ממוקד בהרבה, והוא מתקרב אליו כחייל בודד מחופש לאוגדה. איפה שהוא לא יכול היה להיות ברגע נתון, היו לו חברים שחשבו עליו. מעולם לא הפסקתי להתפעל מכמות האנשים, חלקם במעגל המצומצם שבו הייתי, שהתנדבו לספר עליו נסים ונפלאות. זה הפתיע, משום שזה מאוד לא ישראלי. כמו שאמר לי אדם ברוך, "זאת תרבות של מדיחים ומודחים". כלומר, לא יהללו אותך.
דברי אדם הכריחו אותי לחשב את עמדתי כלפי לפיד מחדש, משום שישראלים אינם ידועים בתאוותם לדבר בשבחו של הזולת כאשר אינו במחיצתם. המטבע הנסחר ביותר בישראל הוא השמצה ורכילות. ללפיד היו חיילים שקפצו עבורו על רימוני יד חיים בהתנדבות. בשנים האחרונות הבנתי שיש שני סוגי אנשים (לפחות): אלה שנאבקים על כל שעל, על כל שקל, שעל נתיב חייהם מוערמים קשיים שהונחו שם כמוקשים קופצים קוטעי רגליים, ואין שום דבר מוצלח שעשו שנצבר לזכותם; הם מתחילים את מסע חייהם כל בוקר מחדש ומנקודת ההתחלה; לא מהרחם אבל רגע אחרי נפילת חבל הטבור הירוק. ויש אנשים שהבינו בגיל מוקדם יחסית לאן הם הולכים, שינו מסלול ומקצוע בהתאם לנסיבות, צלחו חפירות ודילגו מעל מכשולים נגד טנקים והגיעו בבטחה לחוף מבטחים.
לפיד הוא מאלה שהגיעו לחוף מבטחים. מצולק, חבול, אולי מתייפח אל הכרית בלילות, אבל הגיע. הוא מהמעטים שצנחו אל המטרה שסימנו לעצמם. אם להיות ראש ממשלה בישראל היה נניח ציווי ערש דווי מאביו האהוב, או שזאת להבה פנימית שבערה בו, אינני יודע. אני יודע שהוא הגיע. כמו תמיד, השאלה הייתה ונותרה מה הוא יעשה עם זה.
מה שניסיתי לומר לקינגסלי ולא הצלחתי הוא שאני עדיין מחכה להד חבטת ידו של לפיד על שולחן כאילוסטרציה לעמדה תקיפה ונחרצת שאינו מוכן לסגת ממנה או להתפשר עליה. זה קריטי, משום שמנהיג אינו מדור אהוב בעיתון שצמוד במגנט למקרר. מנהיג הוא מישהו כיצחק רבין. איך יודעים? משום שרבין שילם בחייו על נכונותו לזנוח את הסטטוס קוו, הג'קוזי החמים שעם ישראל משכשך בו לדורותיו באסקפיזם חסר שחר ומכוער ובבריחת אמוק מהחלטות מתבקשות ודרמטיות בנושא החורך את נשמתו. אלמלא פלשה רוסיה לאוקראינה, המלחמה הברוטלית והמכוערת שישראל היא מבכירת המגמגמות דברי הבל רפים בעניינה, הייתה ישראל מאחרונת המדינות בעולם ששולטת יותר מ־50 שנה בעם אחר.
הקדנציה הר"המית של לפיד ארוכה כסמסטר אקדמי. לפני עשור הייתי כותב שצריך לדעת כמה מהר עובר סמסטר כדי להבין הרף עין מהו, אבל עבר לי. בשנים האחרונות הוצג לפיד כפוליטיקאי נטול טעויות, בעיקר לא קרדינליות; והנה הוא נופל כטירון למלכודת הסמסטר. אם זה היה משחק פוקר, כל דרדק היה מזהה את הטיק של לפיד, שאין לו כלום ביד. האדריכל של ממשלת השעטנז, מי שחיבר, לעתים בכוח, חלקים לא מתחברים של פאזל קואליציוני והפגין כמו נדיבות לנפתלי בנט והכניס אותו כמו כלה למעון ראש הממשלה, לא הצליח להתאפק ונכנס בדלת שמהבהב מעליה שלט ניאון: "מלכודת מוות".
אפרופו אלה שמגיעים לחוף מבטחים ואלה שלא, לפיד היה צריך לזהות את הפיתוי, כפי שהוא מנוסח בהסכם בין בנט ובינו, להניח יד חברית על כתף נפתול ולומר לו, אחי, סע עד הבחירות, מה כבר אצליח לעשות בסמסטר?! כאן קבור הכלב. כאן מתרסקת הדעה החדשה והחיובית על לפיד על קרקע של מציאות קטנונית. לפיד רוצה להיות בעל הבית בעת ביקורו (המשוער) של ג'ו ביידן החודש. עוד ירי המוני אחד ופסיקה מטורללת של בית המשפט העליון, וביידן לא יוכל לצאת מאמריקה.
למרות הצילום המשותף, שיהיה הפוך במפגיע מהזובור שעשה נתניהו לביידן בביקורו כסגן נשיא והסחבקיאדה עם ביידן בשיחות פרטיות, הימור ארוך טווח של ראש ממשלה ישראלי על ביידן הוא כמו להתענג מצלילי הצ'לו על סיפון "הטיטניק" רגע לפני הקרחון. חוץ מזה, ישראל היא תחנה בדרך לסעודיה - לטוס למפרץ ולדלג במפגיע על ישראל זאת הכרזת מלחמה - שבה מתכוון ביידן להתחנף לבן סלמן, להתחנן למחירי דלק נורמליים ולטאטא את החלקים המבותרים של חאשוקג'י מתחת לשטיח אחרי הבטחה לסגירת חשבון ויד חזקה. מה שנקרא באנגלית, "Let bygones be bygones".
צריך יהיה לעקוב אם לפיד מתכוון לשבור את השיאים של עצמו בנסיעות לחו"ל. לא צריך להיות כותב בעל היסטוריה ביקורתית על לפיד כדי לזהות עד כמה מרגש אותו וגורם ללבו להלום בפראות, כאשר הוא ניצב בפתחו של בואינג רשמי, שטיח אדום פרוש לרגליו, החצוצרות תוקעות והכרוז מכריז: "ראש ממשלת ישראל, מיסטר יאיר לפיד" וראש הממשלה מדלג בקפיציות פנתרית במדרגות לזרועות הסגל הדיפלומטי ומקבלי הפנים. אלה רגעים שלפיד חי עבורם. שש נסיעות כאלה בחמישה חודשים עלולות לגרום להרמת גבה, אבל אלה לא חודשים שבהם יעמיד לפיד מדינה פלסטינית למשאל עם או יספח את השטחים. רוב הזמן הזה יוקדש לצורך לגונן על כרעי התרנגולת שבראשם הוא עומד מפני פשיטות ליליות של בנימין נתניהו.
מה שפחות ברור, למרות טיעונים לכאן ולכאן, מדוע מתנדב לפיד, האיש שהקים את בניין הקלפים הרעוע מבלי לעמוד בראשו, להיות נער הפוסטר של הקריסה. היה היגיון פוליטי בריא בלהקים ולתת לבנט להיחלץ מההריסות. אפשר היה להאשים אותו בכך שלממשלה המורכבת מאידיאולוגיות עוינות אין תקומה, אבל הוא היה יכול להישאר מאחור. לפיד מהמר שנראות גדולה כמו זו שיש לראש ממשלה בישראל, במיוחד יאיר לפיד, כולל ראיונות ראש השנה, תקבע אותו בתודעת הבוחר ובעיקר תמכר אותו לחזות מצודדת שצבע שערה אינו קפריזי, שאינו עומד למשפט ומסוגל לנסח כמה אמירות שיפרטו על נימי נפש ישראלית.
זה איש שהוא מגנט, ועל זה הוא מהמר. היה עליו להניח לבנט להגיע לבחירות מעמדה מוחלשת במקום לדלג כמו תיש. לפיד נפל לדעתי למלכודת הישראלית הגדולה מכולן: שום דבר טוב לא יכול לצאת אם אתה נדחף למקום שאליו הובילו אותך ההיסטוריה ותאוות השררה שלך; המקום שבו מתעלה טובת הפרט מעל כל השיקולים האחרים, אנושיים ואסטרטגיים, ולהשתמש בכוח שיש בידך בשל הכישלון להציב אלטרנטיבה כה נכספת לעידן נתניהו. יש רגעים שבהם הפטריוטיות ואהבת המולדת מתנגשות ומתמזגות עם תוחלת קריירה אישית והדרך הפרטית נשפכת ללאומית; את רגע ההכרעה הזה אמור היה לפיד לדחות, גם לטובתו. אבל כוחו לא עמד לו: הלב רוצה מה שהלב רוצה.
זאת התרשמות אימפרסיוניסטית מיאיר לפיד על סמך התבוננות בת עשרות שנים, חלקה בקשר ישיר. העובדה שהוא ראש ממשלה בישראל, מעידה שגם אם חשבתי שאינו מתאים וגם ניסיתי להסביר למה, המציאות ולפיד ניצחו. זאת תבוסה אישית ולא לאומית, היו לישראל ראשי ממשלה גרועים ממנו בכל הקשור למידות התרומיות האישיות. היו גם מנהיגים כפנחס ספיר, שר אוצר בממשלת גולדה, שאמר "לו הציעו לי להיות ראש ממשלה, הייתי מאבד עצמי לדעת". ספיר חשש מפני כל תפקיד בחייו ואמר שהוא מעריך אנשים שנכנסים לתפקיד כשהם רועדים מפניו והוסיף שכך נהג כל חייו. נדמה לי שלפיד אינו רועד מפחד, אבל היה עליו לשקשק ביצים.
אין לי תשובה לתהייה אם יהיו לו כוחות נפש לשלוח חיילים אל מותם בקרב. האם כעיתונאי לשעבר היה לוקח חלק בטיוח מותה של שירין אבו עאקלה, עיתונאית פלסטינית, מאש כוחותינו? האמת היא שישראל השפויה, המוסרית והערכית לומדת להצטופף על מרצפת קטנה ולא לחצות את הרווח בין הבלטות. בישראל הזאת העברית המדוברת בפיו של לפיד היא סוג של קריאת תיגר על המציאות. הוא פחות אחוקי מהמקובל וזה יעבוד נגדו. איש אחד, אפילו ראש ממשלה, אינו מחולל מהפכה תרבותית.
ממש במקרה, בלפטופ שאני מסתובב איתו, מצאתי את הסרט שעשיתי על אדם ברוך שהראיתי לחברים בלוס אנג'לס. יש בו קטע, מוצנע לקראת הסוף, שבו מראיין לפיד בתוכנית האירוח שלו בהוט את אדם ברוך. לא היה קל להביא את אדם אל לפיד; עניין של תפיסה תרבותית ופערי תיווך גדולים. פעם בכמה זמן יצא אדם מהקונכייה שלו לטובת ברטר עם המציאות. לפיד היה נרגש בעליל וקצת מתלהם. אדם התאמץ שמבטו התמה וארשת פניו הישנונית לא ייראו כאילו הוא מנמנם בעיניים פקוחות.
לפיד הסביר לאדם בהטעמה ש"ההלכה בנויה על זה שהיא לא מתעדכנת". אדם שלא היה ערוך לקביעה כה רחוקה מהמציאות, תלה בו עיניים משמימות. "יאיר, אל תעשה לי את זה", הוא ביקש פעמיים. לפיד הסלים ואמר "כשאתה כותב אתה מייצר תחושה אנכרוניסטית, כן?" כתיבתו של אדם הייתה הרבה ובעיקר לא אנכרוניסטית. הוא האיש ששכב עבורנו על גדר התיל של העיתונות. "ההלכה מתחדשת, ואני שמח שהיא מתחדשת", ענה אדם, "השארת אותי חסר מילים". "למה?" שאל לפיד. "כי אני לא יודע להשיב לשאלות כאלה. אני בקושי מסתדר עם עצמי". ממרחק של כ־20 שנה אי אפשר להגדיר את לפיד טוב יותר. ישראל של היום הייתה מקיאה את שניהם.
לפיד אמר לי פעם, "אתה חושב על פוליטיקה במונחים קרייריסטיים, שזה מה שלימד אותך עברך כרודף אמבולנסים של פגרי פוליטיקאים שהבחירות הפכו לפגע וברח שלהם". זה היה הרבה לומר ונגיד שהבנתי את הכל. הוא אמר גם ש"לא באתי בשביל להיות ראש ממשלה אלא בשביל מטרה גדולה הרבה יותר, לעשות שינוי אמיתי".
אלה צימוקים. מה שלפיד אמר לי ולא הבנתי באותו זמן כמה אמת כואבת, אוהבת ופנימית הסגירה האמירה, היה "המדינה בה אני חי בוגדת בילדים אוטיסטים לטובת ילדים על גבעה ביצהר". אם זה לפיד האמיתי שמסתתר מאחורי ענני הפלברה וטבעות העשן של גנדלף, אני בעדו. לפעמים צריך להיות בנעליו של מישהו כדי להבין באמת מה הוא אומר.