החיים הם כמו בונבוניירה, מישהו אמר פעם. לפעמים את מגלה שבתוך השוקולד הכי יפה באריזה מסתתר מילוי מנטה או ליקר גועלי במיוחד. אני חושבת שהחיים הם כמו קרקס: יש להם פוטנציאל שעשועים מובהק, כסף, בחורות יפות, חתיכים, וזאת בהנחה שלא מתעללים בחיות ומשלמים לאומנים בזמן. אבל בינינו (ומניסיון), עוד לא קם גוף תרבות בישראל ששילם לאומנים בזמן.
ומה אני כבר יודעת על קרקסים? לא יותר מדי. יש לי זיכרון ילדות מתעתע לגבי אוהל הקרקס הגדול שהיה ממוקם בפארק הירקון. אם אתם זוכרים טוב יותר ממני, אתם מוזמנים לתקן אותי. בכל אופן, הפעם הראשונה שנתקלתי בקרקס הזה הייתה בתחילת שנות ה־80. משולש עצום, צבעוני ומסתורי שנראה כמו עטיפת שוקולד מפתה במיוחד, שניבטת מבעד לחלון אוטובוס קטן. מעבר לזה, אני לא זוכרת דבר. הזיכרון המתעתע מטריד אותי לאחרונה, ההיה או חלמתי חלום?
עד כמה שזכור לי, לא הייתי מעולם בקרקס. בכלל, אני לא ממש אוהבת קרקסים. תמיד חשבתי שיש בהם משהו צבוע, עוד לפני שידעתי מה זו צביעות. בידור להמונים ומסחטת כסף. רק מי שעבד שנים בתיאטרון, שהוא סוג של קרקס גדול, יכול להבין שמעבר לווילון השחור יש אנשים שמשלמים מחיר גבוה יותר מכל כרטיס במחיר מופקע.
כילדה, את אוהל הקרקס הגדול ראיתי (או דמיינתי) מחלון קו 24 שנסע ממרכז תל אביב אל עבר השכונות הצפוניות של העיר. היינו נוסעים באוטובוס העמוס בערב פסח כדי לחגוג עם קרובי משפחה שגרו "מעבר לגשר" או כמו שאבא שלי היה מכנה את עבר הירקון כ"מעבר לנהר". הייתי בוהה באוהל ותוהה אם באמת יש פילי בלרינה על כדור ענק, אם לוליינים עוברים דרך טבעות אש ולאן בעלי החיים הולכים אחרי שההצגה נגמרת.
אמת או חלום? כך או כך, קרקסים הפחידו אותי, אבל גם זרים. נסיעות באוטובוס, למשל, היו אחד הסיוטים הגדולים של חיי. מבוגרים שהיו נועצים בי מבטים, ואני הייתי מדמיינת שהם יעקבו אחריי ויסגרו אותי בתוך מרתף חשוך. אני לא יודעת איך זה קרה, אבל נולדתי ילדה חשדנית שיודעת עוד לפני שהחיים סיפרו לה שמתחת לעטיפות יפות לפעמים השוקולדים מרירים.
למרות הפחד הנלווה, היה באוהל המסתורי הזה משהו מרתק ומסקרן. נמשכתי אליו כמו פרפר לאש. הילדה הפחדנית שלא יכולה להירדם ללא אור קטן דולק בחדר, אבל הייתה חייבת להקשיב לכל הצ'יזבטים שסיפרו ליד המדורה, רצתה לקחת חלק בקרקס - לראות פיל בלרינה. התגלמות החלום הבלתי אפשרי. פיל בלרינה הוא האוקסימרון שיכול לנצח הכל. לימים, כשעבדתי בתיאטרון הבנתי עד כמה קרקס הוא מעין מיקרוקוסמוס של העולם, עם מעמדות, קשרים והיררכיה. יש פילים ויש גם בלרינות ולשניהם - חיוך ליצנים כקו עקום שמסווה עצב.
אני יודעת שאתם מחכים שאשווה את מה שקורה במדינה הזו לקרקס, כולל החלק שבו מתעללים בחיות, או במקרה שלנו חיות אדם (במובן החייתי הטוב של המילה) שמנסות לצוד את מזונן ביום ולרבוץ על החציר בלילה. לשתות, להזדווג בעונות הייחום, להשפריץ על הגב מים באמצעות החדק או להתרענן באיזה נהר בלי לריב על השאלה למי הייתה הזכות לרחוץ בו קודם. אתם יודעים, הספארי של החיים עצמם.
ואף על פי שבניתי את כל הנרטיב הסיפורי לכיוון המקורקס הזה, שיש המון מה לומר עליו, החלטתי שלא תהיה בטור הזה ולו מילה אחת על הבחירות. ולא רק כי אני חוגגת מחר יום הולדת (חצי עגול, תודה ששאלתם), והדבר האחרון שחסר לי בחיי הוא תגובות של בוטים פוליטיים (שהתעוררו כמו פטריות אחרי הגשם מיד אחרי ההכרזה), קללות וגידופים (שמאלנית, ימנית, מרכזיסטית, "תגורי בעזה" ו"את מי הדעה שלך מעניינת").
ללא קשר לחגיגה ולמען שפיות הנפש שלי ושל כולנו, אני רוצה להתחייב מפה ועד הודעה חדשה, שתגיע אי־שם באוקטובר, שלא אדבר ישירות על מערכת הבחירות, ולא אקח צד כזה או אחר במשחק אבוד מראש, שעם חוקיו הנוכחיים, היחיד שיכול להציל את המצב מאבדון הוא רק פיל בלרינה.