לקוראי ה"ניו יורק טיימס" אין דרך לגבש על ישראל דעה שונה מזו של מערכת העיתון | סיגן

לאחר חצי שנה של מעקב אחר פרסומי ה"ניו יורק טיימס" בעניין ישראל, התמונה מתבהרת, אבל גם נעשית עכורה. בסך הכל פורסמו במהלך התקופה 118 סיפורים על ישראל, ויותר ממחציתם נשאו אופי שלילי, לרוב סביב הסוגיה הפלסטינית.

לקורא המתמיד של ה"ניו יורק טיימס" נראה שהדבר החשוב ביותר שקרה אצלנו השנה הוא מותה הטרגי של העיתונאית שירין אבו עאקלה, שנרמז שוב ושוב שהיה מכוון. הסיפור קיבל לא פחות מ־16 כותרות, שמהוות 13% מכלל הסיפורים על ישראל בעיתון. התקרית גם זכתה לתחקיר רחב היקף של המערכת, שפורסם לאחר שפורסמו תחקירים דומים של AP, ה"וושינגטון פוסט" ו־CNN. במסגרת התחרות בזירת המדיה, צריך להדגיש כמה נדיר שעיתון ישקיע כל כך הרבה בתחקיר שכבר פורסם על ידי כלי תקשורת אחרים, אף על פי שהגיע לאותן מסקנות ואינו מציע שום חידוש בלעדי.

לאחר חצי שנה כבר אפשר לקבוע בביטחון שמתקיים עיסוק יתר חריף באירועים שבהם ישראל פוגעת בפלסטינים. אבל הבעיה הקשה לא בהכרח טמונה באחוז הכותרות השליליות מתוך כלל הסיפורים על ישראל. היא טמונה בדיווח החלקי ובכל מה שאינו מפורסם, כשיטה. בכל מה שמושתק, לצד עיסוק היתר בתקריות מאוד ספציפיות – מה שיוצר לאורך זמן תמונה מאוד מעוותת של המציאות הישראלית. במחצית השנה החולפת היו 204 תקריות רלוונטיות שמחציתן היוו כותרות חדשותיות מרכזיות בישראל, ופשוט לא הוזכרו.

124 מאותם סיפורים שלא פורסמו עסקו בהסתה, בטרור ובאיומים מפורשים על ישראל והציונות, כולל ירי רקטות, חדירת כלי טיס, פיגועים וניסיונות פיגוע, אלימות וגם ונדליזם כלפי אתרים קדושים ליהדות. כל הסיפור על החוליה האיראנית שניסתה לחטוף ולרצוח ישראלים בטורקיה, למשל, הצטמצם למשפט אחד במסגרת כתבה שעסקה בפיטורי ראש המודיעין האיראני. על הרחפנים שחדרו מלבנון לעבר שדות הגז "כריש" ו"תנין" והופלו, לא דווח כלל, כמו גם על כל האיומים של חיזבאללה בעניין.

64 מהסיפורים שהתאיידו עסקו באלימות פנים־פלסטינית, במעצר עיתונאים, בעינויי אסירים ורציחתם, בהפגנות אנטי־אמריקאיות או צידוד ברוסיה במלחמתה באוקראינה. אומנם לא כל פגיעה בפלסטיני מדווחת בעיתון, אבל הנושאים הנ"ל לא קיבלו ביטוי בעיתון בכלל. חלק מהסיפורים שהושמטו עסקו באנטישמיות ברשות הפלסטינית ובעזה – נושא שגם הוא אינו מסוקר כלל ב"ניו יורק טיימס", על אף העיסוק הרחב באנטישמיות באופן כללי (היו 122 אזכורים של המילה במהלך מחצית השנה).

האמת מוטבעת

הבעיה עם סוג כזה של דיווח היא שקוראי ה"ניו יורק טיימס" מוּדרים באופן שיטתי מכל מידע ששופך אור על ההתמודדויות היומיומיות של ישראל. אין שום מידע שנוגע לחמאס, לאכזריותו (בין שכלפי ישראלים ובין שכלפי פלסטינים), לשאיפותיו, למקורות המימון שלו, או לשאיפה הקיצונית שמניעה את שיתוף הפעולה שלו עם גורמים פונדמנטליסטיים, שישראל תקועה להם כמו רסיס בישבן עם היהודים והדמוקרטיה שלה.

למעשה, אי אפשר לומר שהעיתון מסקר את הסכסוך, אלא רק את עוולות הצד הישראלי בסכסוך. כשמתארים את זה כך, זה נשמע חצי לגיטימי, אבל המשמעות היא שקוראי העיתון מודרים מכל אינפורמציה שעלולה לאפשר להם לגבש דעה שונה מזו של הצוות האדיטוריאלי. מכיוון שמדובר בקוראים שנחשבים לאינטליגנטיים ונאורים, השאלה היא אם דיווח כזה באמת תורם באופן כלשהו לידע או לנאורות. הרי הבעת דעה היא נאורה כשהיא מתגבשת על בסיס המידע כולו, לא רק על בסיס המידע שמתיישב איתה. אחרת זו לא דעה אלא הפנמה של פרופגנדה.

במסגרת עיסוק היתר באבו עאקלה, למשל, לא הייתה בעיתון שום התייחסות לעובדה שבגדה המערבית ובעזה אין עיתונות חופשית. בשום מקום לא הוזכר שברשות ובעזה כולאים עיתונאים סוררים, ושחלקם מתים בכלא אחרי התעללות ועינויים קשים. בכל הכיסוי הרחב בנושא לא הוזכר אפילו בהערת שוליים שישראל היא המדינה היחידה במזרח התיכון שבה העיתונאים מוּגנים, וזו הסיבה האמיתית לכך שעיתונאים זרים מתמקמים דווקא כאן כשהם באים לכסות את האזור.

תאונת מותה של אבו עאקלה היא חריגה, משום שכאן נוח לבקר וכמעט אין סיכון. מרוב ביקורת היוצרות התהפכו, אבל אין מי שיגיד את הדברים האלו לקוראי ה"ניו יורק טיימס", ולכן סוג כזה של דיווח בסופו של דבר מעודד בורות לגבי המצב האמיתי במזרח התיכון. ישראל אינה בהכרח "הצד הצודק" בסכסוך, אבל דיווח כזה ודאי שאינו צודק. הוא פשוט לא מספר את הסיפור כפי שהוא.

הקטע עם אג'נדה שמייצרת חדשות חלקיות לאורך זמן, הוא שמתישהו היא מתחילה להטביע את העובדות הבסיסיות. האג'נדה הפרו־פלסטינית של ה"ניו יורק טיימס" היא לגיטימית, וגם ההתקוממות על כך שאנשים באיו"ש חיים תחת כיבוש. אבל במסגרת הבורות המצטברת, ספק גדול אם קוראי העיתון מודעים לאמיתות רבות.

למשל, העובדה שהאדמה שעליה קיים הסכסוך מעולם לא הייתה שייכת לפלסטינים, אלא לעות'מאנים, למנדט הבריטי, ואחר כך לירדן ולמצרים שכבשו אותה ב־1948, ושבשנת 1967 השטחים למעשה נכבשו מהן. האמת הפשוטה הזו לא הוזכרה בעיתון אפילו פעם אחת במחצית השנה האחרונה, אף על פי שהצירוף "ישראל" ו"1967" הופיע בעיתון 43 פעמים, והצירוף "ישראל" ו"1948" הופיע 46 פעמים, במסגרת רקע לכתבות שונות. נראה שמבחינת המערכת, העובדה היחידה שהקוראים צריכים לדעת היא שב־1967 היה כיבוש. איך, עם מי, סביב מה ולמה – כל השאלות האלה לא מקבלות מענה.

הצירוף "ישראל" ו"כיבוש" הוזכר מתחילת השנה 58 פעמים, בעוד המילה "התנתקות" לא הוזכרה בהקשר של ישראל אפילו פעם אחת. לא הוזכרה גם הדרישה הפלסטינית לזכות השיבה, שבעבר סיכלה כל אפשרות למו"מ.

המילה "ישראל" הוזכרה 832 פעמים, בעוד המילים "חמאס" ו"חיזבאללה" הוזכרו 37 ו־22 פעמים בלבד, ואף פעם לא בכותרת. חמאס אינו מוגדר כארגון טרור, אף שמשרד החוץ האמריקאי מגדיר אותו כך. הדיווח מתנהל כאילו האמיתות הבסיסיות האלה אינן רלוונטיות, אף על פי שכל עמדותיה והתנהלותה של ישראל נגזרות מהן. אך לקוראי העיתון אין דרך לדעת את זה.

עיתונות אג'נדה

יש משהו מתעתע במבנה של הניטור היומיומי. כשבאים לבדוק למה התדמית של ישראל גרועה כל כך בקרב יהודי ארה"ב (ובעיקר אלה הדמוקרטים), לרוב בוחנים את הכיסוי של ישראל. אין ספק שיש עלינו פוקוס מוגזם, שמרביתו מצייר את ישראל באופן שלילי. אבל בדיעבד, הייתי צריכה למדוד גם את הכיסוי של הפלסטינים, ולא רק את הכיסוי של ישראל. הבעיה המרכזית, כאמור, היא שאין סיפורים שליליים על הפלסטינים. לא על המחבלים שמקבלים עידוד, לא על ההנהגה הרקובה והמפוצלת, לא על חמאס, ואם כבר טרור – אין אפילו סיפורים שליליים על חיזבאללה.

גם במקרים החריגים שבהם אין יכולת שלא לדווח, כמו פיגועים רבי־נרצחים, אין שימוש במילה טרור, והמילה "פלסטיני" לרוב לא תהיה בכותרת. הרצח ייקרא "התקפות", או "התקפות ערביות". שיגורי רקטות או תקיפות יומיומיות שמסתיימות "רק" בפציעה או בנרצח אחד – אינם מדוּוחים.
למעשה, המערכת באה לסקר את הסכסוך עם דעה שנקבעה מראש: הסכסוך הוא אשמתה של ישראל, והפלסטינים הם קורבנות וסוג של סטטיסטים. מידע שלא מתאים לעמדה הזו מסונן החוצה. אג'נדה מערכתית היא לגיטימית, אבל כשמדווחים רק את מה שמחזק את המסקנה שהוסקה מראש, הדיווח כבר לא משקף את המציאות, ובקלות יכול לצייר תמונה שקרית.

השורה התחתונה היא שהסיקור של ה"ניו יורק טיימס" במחצית השנה האחרונה פשוט אינו משקף את המצב. הוא אינו משקף את האיומים על ישראל, את הפגיעוּת שלה, את הדריכות שבה חיים הישראלים בין הטילים מעזה לאיומים מאיראן ומחיזבאללה, בין ההתרעות לתיירים בטורקיה לבין הפיגועים. הסיקור אינו משקף אפילו בקמצוץ את סיפורי הפוסט־טראומה של חיילים, או של ילדים בעוטף עזה. הוא פשוט לא משקף את חייו של האזרח הישראלי.

ממצאי הניטור ממחישים למעשה את הסכנה הטמונה בסיקור עיתונאי מתוך אג'נדה. הכוונה המוצהרת של העיתון היא "להיות מוסרי" או "לרדוף צדק ושוויון", אבל הסאבטקסט של הסיקור הוא שאין חשיבות למה שהפלסטינים עושים, ורק ישראל צריכה לעשות.

אז ראשית – למה שההנהגה הפלסטינית תשנה משהו בהתנהלותה? שנית – גם כשישראל עושה ואין תוצאות (כמו במקרה של ההתנתקות), זה לא נספר אלא נמחק מה"רקע" ומההיסטוריה. למעשה, אופן הסיקור של העיתון מעודד את שני הצדדים להישאר בסכסוך ובקיבעון.

ישראל חייבת להתאפס

אנחנו חווים את הסיקור המעוות הזה על בשרנו מלא מעט כלי תקשורת בעולם, אבל אין טעם לבוא בטענות לכל כלי התקשורת כמקשה אחת. כשבאים בטענות לכולם, אף אחד לא לוקח אחריות. כשכלי תקשורת אחד צריך להסביר את התנהלותו, לעומת זאת, זה כבר קשה יותר.

בשורה התחתונה, ה"ניו יורק טיימס" אינו הגון כלפי ישראל, בלשון המעטה. הוא גורם נזק גדול לעם היהודי, משום שקוראים רבים של העיתון הם יהודים דמוקרטים ורואים בו מקור אינפורמציה אמין. ישראל חייבת להתאפס על עצמה ולטפל בזה. איך? דרך מחאה עיקשת של משרד החוץ מול העיתון, דרך הסברה ואולי אפילו דרך תביעה משפטית של עמותות.

אבל במקביל להתמודדות עם הסיקור של ישראל, כדאי גם להתבונן במראה. עזבו רגע את ה"ניו יורק טיימס". מה ממצאי הניטור הזה אומרים לגבי האינטגריטי של התקשורת שלנו?

השאלה הזו רלוונטית במיוחד עכשיו, כשיש כל כך הרבה אג'נדות שם בחוץ, והן מקבעות אותנו בסכסוך פנימי שאינו מגיע לפתרון. רגע לפני הבחירות החמישיות, כדאי שכולנו נפנים: עיתונות האג'נדה היא עיתונות מקולקלת. במקום שאמצעי התקשורת יעבדו אצלנו ויעבירו לנו מידע אמין, אנחנו עובדים אצלם כשהם מספקים לנו מידע חלקי, כי אין לנו ברירה אלא לאמץ את עמדתם.

דעה צריך לגבש על בסיס מידע מלא, אחרת היא לא מבטאת ידע ותבונה, רק פרופגנדה. כשאין את כל המידע, הדעה לא מתגבשת מתוך חירות, אלא מתוך רפטיציה אובססיבית וחורים בהשכלה שהקורא אפילו לא מודע להם. סיקור עיתונאי שמוּנע רק על ידי אג'נדה לא משכיל את ההמונים, אלא מייצר בורות, ולא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית הוא מגיע.

הניטור מתבצע על עמודי הבית, הדעות, העולם והמזה״ת באתר האינטרנט של ניו יורק טיימס