1. בתוך יממה פוליטית אחת, עשו אצלי בערבוביה קולותיהם של המפכ"ל קובי שבתאי המתריע, של יובל שטייניץ הפורש, של ח"כ יואב קיש המאיים ושל הדס קליין המעידה. בעיניי קשורים הדברים זה בזה בעבותות.
המפכ"ל מזהיר את חברי הכנסת ואת הציבור שאם נטישת השוטרים תימשך, בתוך שנה וחצי לא תהיה לנו משטרה. הפוליטיקאים בחלקם שומעים ומחייכים בסתר. חלקם אחראים לכך ועשו זאת בכוונת מכוון, כשהותירו את המשטרה ללא מפכ"ל קבוע במשך שנתיים וחצי (אין כמו ממלא מקום עבור פוליטיקאים). הם ייבשו את המשטרה ופגעו קשות באמון הציבור בה וברשויות אכיפת החוק, האשימו אותה ב"תפירת תיק", והם לא יצטערו אם לא תהיה כאן משטרה חדה ומושחזת.
במקביל, הודיע שטייניץ שלא יתמודד בפריימריז בליכוד. הוא יודע שימוקם נמוך וכי הוא עתיד לשלם את מחיר ממלכתיותו. כזכור, הוא נשוי לשופטת, יש לו עבר ב"שלום עכשיו", הוא פילוסוף ונעים הליכות, והוא סירב להשתתף ב"נשף המסיכות" המבעית סביב נתניהו בבית המשפט. שטייניץ אדם ראוי ומוכשר, והוא יחסר לשירות הציבורי. ספק אם יחסר למרכז הליכוד ולסיעתו.
שעות לפני כן הפציע ח"כ קיש, שמבקש לכפר על עוון תמיכתו בעבר בגדעון סער ולהתברג בעשירייה הראשונה בליכוד, ומאיים בעזות מצח על היועצת המשפטית לממשלה, שאם תאשר למנות רמטכ"ל לצה"ל, היא תודח. כך ממש, לא פחות. ואז הבטיח ח"כ שלמה קרעי (שיתברג אכן גבוה) שהיא תודח בכל מקרה, אם תאשר ואם לאו.
וברקע לכל אלה, מתנגנת עדותה מעוררת הגועל של הדס קליין בתיק 1000, על הזרמה של מתנות למשפחת נתניהו: סיגרים יקרים שנטבלים באלכוהול, שמפניות ודירות של מיליארדרים לשימוש בני המשפחה. ואם מישהו חושב שאין קשר בין אזהרת המפכ"ל, איום קיש, התפטרות שטייניץ ועדותה של קליין, שיגיד!
המייל שלי בתחתית העמוד.
2. מערכת הבחירות הקרובה תהיה יצרית ונוראית, והיא מבטיחה לנו שהקיץ הקרוב יהיה מהביל ומבהיל. אנו צפויים להיות עדים למפגש קטלני של טכנולוגיה מתקדמת, פייק ניוז ו"ארגז כלים" פוליטי עם כלים רעילים ומשחיתים, בעוצמות שלא הכרנו.
בסוף השבוע השתתפתי בסוג של "משחק מלחמה" שהנחה האלוף (במיל') איתן בן אליהו במסגרת מפגשי "אסכולות" בפני מאות משתתפים. היו שם מומחי סייבר, יועצים פוליטיים וסוקר אחד. ההבנה של כולם היא שאנחנו צפויים כנראה לשיבוש דרמטי של מערכת הבחירות, הן מצד גורמים מדינתיים שירצו לפגוע בישראל, הן ישירות והן באמצעות "שכירי חרב" קיברנטיים מאוקראינה, סין או רוסיה, או מטעם מפלגות ישראליות שיהיה להן עניין לשבש, להטיל ספק, לזרוע אי־אמון בתוצאות ועוד.
אם לא הבנתם עד עכשיו, אז בבחירות האלה הכל יהיה כשר. לא יהיה דין ולא יהיה דיין. זה יהיה קרב אחרון במלחמת עולם. בוועדת הבחירות המרכזית, שם מודעים לגודל האתגר, מייצרים תרחישים שונים ונעזרים ביועצים בראשות בוקי כרמלי, בעבר ראש הרשות הלאומית להגנת הסייבר.
לקראת "משחק מלחמה", שבו השתתפו כאמור בכירי המדינה העוסקים והבקיאים בתחום, עברתי על מספר תרחישי אמת, והם מבהילים. האתגר של ועדת הבחירות ושלנו – עצום וקריטי.
3. יאיר לפיד וצוותו החליקו אל לשכת ראש הממשלה בבת אחת וללא תקלות, כל אחת ואחד לתפקידו ולחדרו המיועד, משל עשו תרגילים "על יבש" במשך שנה (הם עשו...). האתגר של לפיד יהיה להיות ראש ממשלה ולא ראש מפלגה, להישמר ולהצטייר כממלכתי ולא כפוליטי, להתמקד בענייני המדינה, ביטחונה וכלכלתה ולא בענייני יש עתיד, לרחף כמדינאי וכמנהיג מעל לפוליטיקה הקטנה. ולעומתו, האתגר של נתניהו הפוך: לגרור את לפיד להתאגרף איתו בבוץ הפוליטי ולא לאפשר לו להתנהל ולהתקבע בתודעה כראש ממשלה.
ראש הממשלה יידרש בתקופה הקרובה לסכם את רשימתו לכנסת. בינתיים אין לו ביד את גדי איזנקוט, ואם הוא לא יגיע, הוא יידרש לסמכות ביטחונית אחרת (בוגי יעלון? משה קפלינסקי?), ובנוסף הוא יצטרך לרענן את הרשימה ולנהל מטה בחירות. על פי כל ההערכות, הוא יהיה יותר ראש מפלגה מראש גוש וידרוש "מי לאדוניי אליי". הוא יבקש לנגוס במרצ, בעבודה ובכחול לבן, ואפילו מקולות ימינה ותקווה חדשה, בטיעון שצריך להציב מול נתניהו ובן גביר חלופה שלטונית ראויה ומשמעותית עם הרבה מנדטים.
לראשונה בתולדות המדינה, מציג מרכז המפה הפוליטית שני מועמדים לראשות הממשלה: לפיד ובני גנץ. אהבתם והערכתם זה לזה מוגבלת, והסיכוי שיחברו יחד כדי לשחזר את הישג 35 המנדטים הוא אפסי. לפיד יטען "אני הגדול והבכיר, תנו לי את הכוח"; וגנץ יטען: "אתה אולי גדול, אבל אין לך ממשלה בניגוד אליי, תנו לי את הכוח".
ומשמאל להם ניצבות מרצ המתפרקת והעבודה המתייסרת, והן אינן משכילות להבין שאין ביניהן כל הבדל ושעליהן להתחבר ולהקים יחד את תנועת ש"י (שמאל ישראלי) כדי לשרוד, כדי לשמור על הגוש ועל עצמן. אם לא כך יקרה, הן תיפגשנה יחד ב"צוותא 2" לדיון בשאלה הנצחית "איך זה קרה לנו?".
4. אני בספק אם איזנקוט יחליט לבסוף לקפוץ לבריכה הפוליטית בסיבוב הזה, וגם אם יקפוץ, אינני יודע אם הוא מתמחה בשחיית פרפר במים רדודים, כנדרש כיום בפוליטיקה הישראלית. אם יחליט שכן וישתלב, הוא יעשיר מאוד את החיים הפוליטיים ואת העשייה הציבורית. רמטכ"לים שמצטרפים לפוליטיקה דורשים לרוב לקבל הבטחה להתמנות לשר ביטחון, זה הלא תחום ההתמחות שלהם.
וזוהי בעיניי טעות נוראית. באם יצטרף, טוב יעשה איזנקוט אם ידרוש לקבל לידיו את הטיפול באחד הנושאים הדחופים והחשובים בישראל, שיעמוד בראש סדר מערכת הבחירות הקרובה: ביטחון הפנים, המלחמה בפשיעה והמשילות בנגב ובגליל. זהו תיק ביטחוני וחברתי כאחד, ועיבויו בתיק הנגב והגליל יאפשר מקל וגזר. אם ימנה את האלוף טל רוסו לפרויקטור או למנכ"ל ויבנה צוות נכון שיסייע ויגבה את המשטרה, שמצויה במשבר עמוק, יהיה לכך ערך מוסף משמעותי לציבור, לחברה ולמדינה, וזה גם יסלול את דרכו הפוליטית טוב יותר.
5. ובינתיים, הדבר הכי יציב בהנהלה המיטלטלת שלנו הוא נשיא המדינה יצחק הרצוג, שמציין עם רעייתו מיכל שנה ראשונה בבית הנשיא. הוא נולד לתפקיד, הוא הוכשר אליו במשך שנים, מזגו הולם אותו, והוא ממלא אותו בחדווה וביעילות, תוך שהוא מתנהל בתוך שדות המוקשים משל יצא למחול.
הרצוג הוא בכיר המדינאים שלנו כעת, ואין עוררין על כך, הוא אדריכל הסדרת היחסים עם טורקיה ועם פולין, הוא בן בית בארמונות באזור, והוא מתנהל בשקיפות ובשותפות עם הדרג המדיני המכהן ומביא כבוד לנו ולמדינה.
6. לא בכל יום זוכה נער יהודי משכונת היהודים בביירות, שעלה ארצה בגיל מבוגר יחסית, להשתלב בשירות החוץ של ישראל ולהגיע לתפקיד הבכיר של שגריר ישראל במצרים. כזהו אייזיק (יצחק) לבנון, שספרו "בעין הסערה" ראה אור לאחרונה.
הספר הוא סיפור חיים שמתחיל בביירות ומסתיים בקהיר. לבנון מתאר כיצד כנער הבין מה עושה אמו שולה קיציק לבנון, שהייתה סוכנת ומרגלת מטעם המוסד שנעצרה, עונתה ושוחררה במסגרת חילופי שבויים. אייזיק מיטיב לתאר מעיניו של נער מבוהל שצריך לדאוג לאמו בלב מדינת אויב, את החיים ואת האתגר.
בחלק השני לבנון כבר לא נער יהודי מבוהל, אלא שגריר בקהיר של ישראל הריבונית. הספר מלווה בגילויים מרתקים וסודות דיפלומטיים, לרבות תיאור של המהפכה במצרים והדחת מובארק, שלה היה עד כשגריר, ועל התקפות ההמון הזועם על בית השגרירות והשגריר. לבנון הגשים חלום, ובספרו הוא משתף בתחושה, בחוויות, בסיפורים ובתובנות, והוא ספר חובה לכל איש קשרי חוץ ודיפלומטיה, חוקר וחובב דיפלומטיה ומזרח תיכון.
7. עשר שנים אחרי שהשתחררנו מהצבא, כשאני מתקשר לגולנצ'יק גבי אשכנזי, הוא עדיין עונה בסערה: "מה קרה???". "כלום", אני עונה, "סתם לדרוש בשלומך". "אהה..", ושוב חוזר חלילה, מעין טראומה סופנית של רמטכ"לים שלא אוהבים טלפונים מהרל"ש או הדובר. וקשה להם לחזל"ש. פעם אחת עשיתי לו את זה ועניתי "כן, מה קרה???", ונדמה היה לי שהוא הפנים, אבל לא. הרגל של שנים. שבת שלום.