לקראת הבחירות הקרבות, כולם מאוחדים סביב עניין אחד: געגועים לעבר. אנחנו מתגעגעים למישהו, או מישהי. מתגעגעים לאנשים שכבר פרשו או לתחושה שכבר איננה. מתגעגעים לזהבה גלאון, שרק היא תחזיר את מרצ לגדולה. מתגעגעים לציפי לבני, שתחזור להנהיג. להוביל. לנצח. אף על פי שהיא כבר הייתה, ניסתה, ונכשלה, ובכל זאת. שתחזור, כי רק היא.

אנחנו מתגעגעים לשמאל הציוני, להדר הז'בוטינסקאי. לליכוד של פעם. למשותפת כשהייתה עם רע"ם. כל אחד מתגעגע לנקודה בזמן שבה היה לו טוב יותר. הזמנים השתנו, העולם טס קדימה, אנשים התחלפו, מפלגות התפרקו והתאחדו. ובכל זאת, אלי אבידר רוצה שוב את אהוד ברק, וקורא לו לחזור. לאהוד ברק! לחזור! האיש שלא טעם ניצחון מאז סוף האלף הקודם.

מפלגת העבודה מתגעגעת למספר מנדטים דו־ספרתי. אפילו מנהיגים שהיו שנואים בשעתם, הופכים לקונצנזוס של ערגה בדיעבד. איפה אריק שרון? איפה יצחק רבין? למה שמעון פרס כבר לא איתנו? מה קורה עם לוי אשכול? יצחק שמיר הפך למנהיג העבר שהכי מתגעגעים אליו, בעיקר כי הוא לא המאיס את עצמו והצליח לקדם את תרבות השנ"צ הכה פופולרית בימינו.

אנחנו טועים לחשוב שפעם מנהיגים היו ערכיים יותר
העדות של הדס קליין העלתה את הנהנתנות של משפחת נתניהו. הסיפורים על דרישות למתנות צפים ועולים כמו בועות בשמפניה דום פריניון ורדרדה. הבקשות הספציפיות של הגברת לתכשיטים ושל האדון לסיגרים הובילו גולשים להעלות ברשתות זיכרונות ומבחר תמונות של מנהיגי עבר צנועים כסיגלית שפופת קומה. מנחם בגין רוחץ כלים במטבח דירתו, דוד בן־גוריון מתכנס בצריף בשדה בוקר עם צלחת קוץ' מוץ' שהכינה אשתו, פולה. גולדה מאיר גרה בבית דולף. משה שרת ויתר על נהג.

גם סופרלטיבים ישנים שבים לככב. התואר "מענטש" הפך לוהט בקרב אנשי מחנה הרק־לא־ביבי. יאיר לפיד על נפתלי בנט. בנט על לפיד. גדעון סער על בני גנץ. איילת שקד על לפיד (עוד כשהייתה איתו באותו מחנה). כולם מענטשים שם. מין מחמאה עתיקה ולא משוכללת שכוונתה - הוא איש אמיתי, של פעם. עומד בדיבורו, ערכי, הגון, אי אפשר למצוא אנשים כמוהו בפוליטיקה של היום.

תחושת הנוסטלגיה הזאת מיותרת, חסרת תכלית אך עונה על סנטימנט ציבורי. כל ראיון עם איתן כבל, חיים רמון או יזהר שי יסתיים בשאלה: נו, מדגדג לך לחזור, אתה לא מתגעגע? מדורים בעיתון נזכרים בקמפיינים מהעבר. פינות ברדיו מחזירות את תשדירי התעמולה של שנות ה־80. חברי כנסת שפרשו וכבר נשכחו - אם הם לא מתמודדים שוב - חוזרים ועולים כפרשנים ידענים לעת מצוא. אם הם כל כך מבינים, איך הם לא ראו שהם הולכים להיזרק מהמערכת?

זו התרפקות משונה שהנהנים העיקריים ממנה הם הלשעברים, הבדימוסים. כישלונות מוכחים שרק מחכים לרגע החזרה, ובינתיים נהנים מחיזור מתמיד. הם משגרים לוויינים מטעם, בני משפחה ומקורבים, שמיתממים באולפנים וטוענים: לא דיברתי איתו, אבל אני חושב שהוא עדיין מתלבט. הוא טרם החליט, אבל יש על מה לדבר. היא עדיין לא שקלה, אבל מופעלים עליה לחצים.

מטרתם אחת: לשדר מסרים נואשים אך שקופים, שמישהו יקרא להם כבר. ואם יבקשו, אולי הם יחזרו. אם יקראו, כנראה הם ישובו. אם ישריינו, היא תתייצב. הם תמיד שומעים את הקולות ורואים את המראות, ועתיד המדינה חשוב להם מכדי להמשיך לשבת בבית.

פוליטיקאים ישראלים לא יודעים מתי די. תרזה מיי ובוריס ג'ונסון באנגליה לא חוזרים ולא ישובו. גם לא ברק אובמה או אנגלה מרקל. הם היו, עשו, חלקם אפילו הצליחו, ובכל זאת - שחררו. רק בישראל הספורט הוא להיעלם כדי שיתגעגעו אליך, ואז לחזור. לפרוש על מנת לצוץ שוב. אולם המדינה התקדמה, תתקדמו גם אתם.

זהבה גלאון, אל תחזרי. אם שמעת מישהו שקורא לך, תתעלמי. ציפי לבני - שחררי. אל תקיימי פגישות, אל תעשי שיחות. לאדם יש הזדמנות לקבל מנדט מהנשיא, גבירתי לא ידעה מה לעשות בו. הבנו. בהצלחה בהמשך הדרך. אף אחד מכם אינו אס מנצח, בקושי 3 תלתן. אהוד ברק, השנה היא 2022 - בחיאת, תניח לנו. אהוד אולמרט, היה לנו מספיק ממך. ולגביך נפתלי בנט, אנחנו כבר יודעים מה אתה זומם.