מתי בן אדם הופך לבוגר, מסיים את פרק הילדות והנעורים באופן מוחלט, מפסיק לשאת סממנים של בן טיפש עשרה ועובר לעולם אחר, כבד משקל וקשוח? מה בעצם הופך אותנו לאנשים מיושבים?
פעם, בחברות פטריארכליות, זה היה תלוי בכל מיני סממנים חיצוניים ופעולות פיזיות: כיבושים צבאיים בארצות רחוקות, כיבושים מיניים מסעירים, יציאה לקרבות על כבוד שעלולים להסתיים במוות או במום, עמידה במבחנים שכללו אש ותמרות עשן, נתונים גופניים שהופיעו ועוד כהנה וכהנה.
בהמשך, בזמנים שוויוניים יותר, המעבר לבגרות היה קשור בעצמאות כלכלית, ביכולת של אדם לעזוב את בית הוריו ולעמוד ברשות עצמו. הפעולות המוחשיות האלו יכולות להיות משמעותיות מאוד, אבל לא תמיד הן מביאות עמן בגרות אמיתית, בינה ועומק.
יש גברים ונשים צעירים וצעירות שעומדים ברשות עצמם, הם מצליחים, מחזיקים בכוח וביוקרה ולמרות זאת רחוקים שנות אור מבשלות אמיתית. אצלי רגע המעבר היה ברור. הוא נחת אי־אז בשנות ה־30 שלי מכורח נסיבות מורכבות, שחייבו אותי לעשות זינוק בין העמדות. ממש בתוך ימים נחתה עליי ההכרה שאני כבר לא צעיר. אומנם נראיתי רענן, פניי ושערי הקרינו חיות והיו לי מדי פעם מעשי שובבות, אבל המציאות כפי שהכרתי השתנתה לחלוטין. הייתה זו אינדיקציה ברורה לכניסה לעולם אחר.
החלומות, הרצונות והצרכים שלי, שנגעו עד אז רק בטובתי האישית, עברו מהמושב הקדמי לאחורי. לאט-לאט הרגשתי איך הפכתי מאדם שעוסק בעצמו למישהו שרוב זמנו הפנוי ולעתים כלל זמנו מוקדש לטובת האחר. הדבר התרחש כשאבי התמודד עם מחלה קשה. בלי הכנה מספקת לא לו ולא לבני המשפחה, הוא איבד את העצמאות. זה היה מעבר חד, מהיר ומוחלט. ואני, מאחד שעושה מה שבא לו ומחויב רק להצלחתו המקצועית ולכיף שהחיים מספקים, הייתי חייב להכיל חובות דרמטיות.
ההנאה שאותה חוויתי לא הייתה קשורה רק להוללות ולהדוניזם. היא כללה גם את החופש לקרוא ספר בכל רגע שמתחשק, לישון עד מאוחר, ללכת להצגת קולנוע באמצע היום ולהחליט שאני מתחיל ללמוד משהו חדש באוניברסיטה, רק כי מתחשק לי. כל אלו אבדו בטרנספורמציה.
אחרי שהבנו עם מה אבא מתמודד, כל רגע היה לשעת חירום. הבנתי מיד שאי־עמידה בזמנים, היעדרות והעדפת תוכניות אחרות, אישיות ומספקות יותר לאגו הפרטי, על חשבון המאבק הרפואי של אבא עלולות לגרור השלכות קשות. אם איחרתי, פספסנו בדיקה חשובה. אם נרדמתי, אבא החמיץ פיזיותרפיה. אם חטפתי דיכאון קיומי (תכונה שיש שיאמרו שהיא סופר־פריבילגית), לא יהיה מי שישמח את החולה. כך הפכתי מאדם שמודע בעיקר למצוקותיו, לכלי שמסור אך ורק להישרדות של האחר.
עם השינוי הזה חל שינוי גם במוקדי ההנאה שלי. לא אכפת לך אם אתה אוכל במסעדה מפוארת או ישן שעות ארוכות ואינסופיות - מה שמסב לך אושר ועונג הוא כשהאדם הנסעד זוכה להנאות הקטנות של החיים. זה היה מוזר. בתקופה ההיא נהניתי להביט באבא מתענג על ארוחה קלה, צופה בקומדיה ומתגלגל מצחוק, נושם אוויר בפארק ירוק וסופג עוד יום שמשי.
הרגשתי שהאחריות שהוטלה עליי הייתה בין היתר לסייע לו לגמוע כמה שיותר מהטוב שהקיום הציע לאדם במצבו. זה היה המניע, וזה היה הסיפוק היחיד שהצלחתי לחוש אז. אם חטאתי במקרה במשהו עבור עצמי, זה הוביל לייסורי מצפון שהרסו כל רגע שיכול היה להיות נעים.
למרבה הצער, בסיומו של מאבק ארוך וקשה אבא נפטר. זמן לא רב אחר כך נולדו בנותיי. שתיהן בריאות, ברוך השם. אבל המסע שיש בו ביטול עצמי לטובתן ושדורש ממני למצוא את הסיפוק והמשמעות לא בי אלא באחר, נמשך. החוג החדש, הריב בגן, הגיבור המצויר שכל כך מבדר אותן הם העיקר. ואני? בטל בשישים.
האוכל שמגיע לבטני? זוללים שאריות שהן לא סיימו. השינה? נגנבת מדי פעם אך ורק כשהן כבר נרדמו. וחיי הרוח הנוכחיים שלי כוללים שירי ילדים והצגות לקטנטנים. במובנים מסוימים עברתי אבולוציה, וכעת הנני רובוט אנושי שמכויל לטובת מטרה אחת.
פעם כשהרווחתי כסף, חשבתי על כך שהוא יאפשר לי לטייל, לבזבז ולשפר את איכות חיי בדרך כזו או אחרת. כיום, כל שקל שנכנס לחשבון משמח אותי, כי אני יודע שיום אחד הוא יגיע אליהן. אני לא יודע אם הסיפוק וההנאה שהחיים נותנים כעת טובים ועמוקים יותר, מה שכן, הם שונים. עם זאת, אני עדיין לא מתנגד לתשע שעות שינה מדי פעם.