לפעמים אני תוהה מה כל כך מרגיז אותי בצרפתים. האם זו הלאומיות האובססיבית שגורמת להם להיצמד באדיקות לשפתם ולא להיות נחמדים לתיירים שאינם דוברי השפה או שאולי זה הסנוביזם הקל וארשת הפנים של יודעי כל, שכמו אומרת לפשוטי העולם יש לנו היין והאוכל הטובים ביותר; הנשים הסקסיות על הפלנטה שנראות מיליון דולר בלי מאמץ, בלי פילטרים, בלי בוטוקס; חבלי הארץ היפים ביותר שיש ליקום הזה להציע; ותכלס לא מתחשק לנו שתיירים מזילי ריר עם מצלמות יורידו לנו את ערך הנכסים בשוטטות שלהם בגני טווילרי.
אנחנו הגברים - כך הם אומרים - רגועים, יש לנו אייפל מואר, השאנסונים והשאנז אליזה. אנחנו מחזיקים מאהבות ואין לאף אחד בעיה עם זה. ואנחנו הנשים לא חשות צורך לצאת מהג'ינס או לשבור את הגב עם נעלי עקב בלתי אפשריות, אין לנו אידיאל יופי אמריקאי אובססיבי, מלוטש ומרוטש ששואף לשלמות כמעט בלתי אפשרית, אנחנו טובות כמו שאנחנו, גם כשאנחנו מבוגרות, עם קמטוטי הבעה מסביב לעיניים וסימני עישון ניכרים בזוויות הפה. אנחנו זוהרות גם כשפרצופנו אפוף בעשן היוצא מסיגריה ארוכה דקה ולא אלקטרונית. כן, אנחנו מעשנות, יש לכם בעיה?
"אלוהים ברא את צרפת, ארץ יפהפייה וטובה. וכדי לאזן, הוא ברא את הצרפתים", אמר ווינסטון צ'רצ'יל, והיו שהוסיפו שלא צריך לאהוב את הצרפתים כדי להיות פרנקופילים מושבעים. הוא צודק, צ'רצ'יל. אבל מה לעשות, מאז ומעולם הייתי אנגלופילית. לא ברור איך זה קרה, אולי משום שסבתא שלי החליטה לבטל את אישור היציאה המיידי שהיה לה מבגדד ולהגיע דווקא לארץ זבת חלב ודבש ולא לארץ הביג בן והסתיו הנצחי, שמתיישב עמוק בנפש.
כך יצא שהייתי בטים אנגליה גם בימיה החשוכים ביותר של האימפריה הבריטית, משתדלת להתעלם מכל הסיפורים גם כשזה לא היה "טוב ליהודים" או "טוב לישראלים". יש לי תירוצים מפה ועד הודעה חדשה כשאנשים אומרים לי שלונדון היא כבר לא מה שהייתה פעם ו"את לא מבינה איך שונאים אותנו שם". אני מתעקשת להמשיך לנהל עם האנגליות המזויפת שלי מערכת יחסים כמאהבת עם גבר במבטא בריטי, שאוהב את הנשים שלו מאופקות ועם שיניים גרועות.
לפני כמה שנים יצא לאור ספר נשים אולטימטיבי "איך להיות פריזאית היכן שלא תהיי". קניתי אותו מיד מאמזון בגרסה הדיגיטלית, ובעת הדפדוף בו באייפד האמריקאי שלי באישון לילה במיטה, מצאתי את עצמי מסתירה מהחבר שלי, שגם הוא לא חיבב צרפתים כמוני, את הגילטי פלז'ר החדש שלי. הכלל הראשון בספר היה להרגיש טוב עם עצמך כמו שאת, ולא להתאמץ יותר מדי - חוק הנונשלנט. כל מה שרציתי להיות כל חיי ונכשלתי בו. נונשלנט.
מרגיזים אותך? נונשלנט. מזמינים אותך לחתונה ואין לך מה ללבוש? נונשלנט. צופרים לך בכביש? נונשלנט. מטרילים אותך בטוויטר? נונשלנט. מילה שהפכה להיות המנטרה שלי, ואני נכשלת ביישום שלה שוב ושוב ושוב, בעיקר בחלק של הרשתות החברתיות.
השבוע חל יום הבסטיליה, אבל זו לא הסיבה שאני כותבת כעת את משנתי על צרפת, צרפתים ומה שביניהם. לפני כשבוע פגשתי משלחת קטנה שהגיעה לארץ מצרפת לצורך קידום של שמפניה מחבל שמפיין (לפי הצרפתים רק ליינות שיוצאים מחבל שמפיין מותר לקרוא "שמפניה"). מכיוון שיש לי בחיי המקצועיים גם נגיעה בתחום האלכוהול, ידעתי שאני חייבת הפעם להשאיר את הדעות הקדומות שלי בבית ולהיות סופר־נחמדה.
ראיתי את ראש המשלחת המבוסם קלות מעביר לנו פרזנטציה בהבעה חייכנית על פניו העגולות שכאילו אומרת "יש לי העבודה הטובה בעולם". ואז נפל לי האסימון: זה לא שיש לי דעות קדומות על עם שלא עשה לי דבר - אני פשוט מקנאה בו קנאה עזה.
כמה מקנאה? תסתכלו עליהם ותסתכלו עלינו. המהפכה הצרפתית לא הייתה יכולה להתרחש בישראל. איך אומרים באנגלית? גם לא בעוד מיליון שנה. אם היו מעלים להם את מחיר הלחם בעשירית היורו, הם היו יוצאים לרחובות ושורפים אותם. לצרפתים יש אגו נפוח, ובצדק. הם יודעים מה הם שווים ומתאמצים לשמור על הקיום הנוח שלהם מכל משמר.
ובחזרה אלינו, העם הקורבני על הפלנטה שממשיך לאכול את מה שמבשלים לו ויושב בשקט. אנחנו בולעים את העלייה במחירי הדירות, את ה־8 וחצי שקלים לליטר דלק, את האינפלציה הדוהרת ואת הפעם החמישית שהמדינה הזאת הולכת למערכת בחירות בפרק זמן כל כך קצר. נכון, הבטחתי לא לכתוב פה מילה על הבחירות ולא עמדתי בזה. ואני יודעת שהפוליטיקה הצרפתית לא יותר טובה משלנו. אבל הם אולי מאוד מעצבנים, אבל לפחות כשהם יוצאים להפגנה, היא לא נראית כמו פסטיבל בומבמלה.