קריסתה של "ממשלת השינוי" מחייבת הן את הפוליטיקאים והן את ציבור הבוחרים להפיק לקחים. אחרי הכל, הקואליציה חרתה על דגלה לא רק שינוי, אלא גם יציבות שלטונית ומשילוּת, והללו לא הושגו. לעומת זאת, חלק מהנורמות שהציגה הממשלה הן נורמות בלתי ראויות, ולכן מתבקש דיון ציבורי במורשת הקואליציה היוצאת כדי להימנע ממשגים כאלה בעתיד.
אני מעיזה לחשוב שאפילו נפתלי בנט, חרף שאפתנותו הבלתי נלאית, היה נמנע מלהיכנס להרפתקה זו לו היה יודע מלכתחילה שהיא תהיה כה קצרה. הוא לא באמת הצליח להטביע חותם, אך אין ספק שהדינמיקה שהפגין פוגעת בבנייה נכונה של הפוליטיקה הישראלית.
לבנט לא היה כוח שנבנה ממנהיגותו וממפלגתו, אלא כוח שהסתכם בקושי ב־6 מנדטים, ללא לגיטימציה ציבורית מחוץ לממשלה, שגם בה היה מוחלש מאוד ולמעשה היה במיעוט. הרי גם ממשלה, כרשות מבצעת, היא גוף שמתנהל בצורה דמוקרטית והחלטותיה מתקבלות ברוב. מכאן שבנט היה נטול כוח, נטול סמכויות, נטול לגיטימציה ונותר עם תואר מרוקן ממהות. פוליטיקאי מפוכח, המבין את חוקיות הפוליטיקה, לא היה נוהג כמו בנט.
אפשר לומר, בלי ציניות, שמדובר בקריסה שהייתה ידועה מראש. אחרי הכל, ראש ממשלה שאין לו עורף פוליטי משמעותי ויציב יתקשה למשול, במיוחד בקואליציה שמורכבת משורה של מפלגות קטנות ובינוניות, שבה כל ראש מפלגה חולש ביד רמה לא רק על מפלגתו, אלא גם על טריטוריה שלטונית משלו, ובקנאות ראויה לציון. בני גנץ בביטחון ואביגדור ליברמן באוצר המחישו זאת. הם לא אפשרו לראש הממשלה להתערב באחוזותיהם, מה שהחריף את היעדר ההרמוניה וחוסר התפקוד שמהם סבלה הממשלה.
הדינמיקה השלילית שבה "כל ממזר מלך", כמאמר הקלישאה, נובעת מהיומרה של מנהיג מפלגה קטנה לנהל מדינה. ולא סתם מדינה, אלא מדינה בנגזרת גבוהה כישראל, שהיא עתירת בעיות, אתגרים וסיכונים ונושאת על גבה את נטל המורשת היהודית וההבטחה להמשכיותה.
עד לממשלה הנוכחית, כל מי שעמד בראשות הממשלה ייצג סיעה גדולה, ברוב המקרים של יותר מ־30 מנדטים. בנט קבע תקדים מסוכן, שלפיו גם העומד בראש מפלגה קטנה (שאפילו היא התגלתה במהרה כלא יציבה) יכול לנהל מדינה כה מורכבת ומסובכת ששמה ישראל.
מביאים לנו כדוגמה ממשלות בדנמרק, או במקומות קרירים אחרים, שבהם התקיים דגם של ראש ממשלה מסיעה קטנה. אבל כאן זה לא אירופה. מלבד האילוצים החיצוניים הכבירים, קיימים גם אילוצים פנימיים, כמו תרבות פוליטית, דעת קהל, המבנה הכלכלי ועוד.
זו גם שאלה של עוצמה. ראש הממשלה חייב לקבל החלטות, לעתים שנויות במחלוקת, ולשם כך הוא זקוק לתמיכה פוליטית ומפלגתית משמעותית. בהיעדרה הוא ראש ממשלה נכה.
דרוש רוב מוצק
ויש עוד עניין משמעותי - הלגיטימציה. אומרים שרוב הוא רוב, וגם רוב של קול אחד הוא מספיק. זה נכון, אבל בעיקר באופן תיאורטי. באופן מעשי זה לא עומד במבחן המציאות, כפי שנוכחנו לראות בעצמנו. זה גם לא תקין מבחינה ערכית.
תנאי יסוד לדמוקרטיה יציבה הוא שהמשטר נתפס לגיטימי בעיני אזרחי המדינה. כלומר, שהרוב המכריע של האוכלוסייה רואה את הממשלה כראויה לקיום, ותומך עקרונית במערכת הערכים המרכזית שלה. לא כולם תמכו בדוד בן־גוריון, אבל הרוב העריכו אותו.
הדבר בוודאי נכון בחברה משוסעת כחברה הישראלית, ומכאן הנטייה שרווחה בפוליטיקה הישראלית לקיים ממשלות רחבות ככל האפשר. מספיק להזכיר את ממשלת הליכוד הלאומי בשנים 1967־1970 וממשלת האחדות הלאומית בשנים 1984־1990.
אבל גם ממשלות בן־גוריון, לוי אשכול וגולדה מאיר היו רחבות וחלשו לעתים על 75 חברי כנסת ויותר. מנחם בגין, כזכור, צירף אליו את משה דיין במעין ממשלת אחדות לאומית. אפילו בנימין נתניהו עד 2015 נהג לצרף למפלגתו סיעות ואישים ממחנה השמאל־מרכז כדוגמת ציפי לבני ואהוד ברק.
דגם זה של ממשלות רחבות, שהוגדר בידי החוקר ארנד ליפהרט, איש מדע המדינה ההולנדי, תחת המונח "דמוקרטיה קונצנזואלית", נמצא מתאים במיוחד לחברות דמוקרטיות המאופיינות בשסעים חברתיים ופוליטיים עמוקים, כמו ישראל.
כאשר ממשלה מקבלת החלטות מכריעות בתחומים ביטחוניים־מדיניים וכלכליים־חברתיים, היא חייבת להישען על יותר מאשר רוב נכון לשעתו בכנסת. ממשלת בנט־לפיד הסתפקה במינימום הדמוקרטי הטכני, אך זה התגלה כתנאי הכרחי שאיננו מספיק. באותה מידה היא קיוותה לבסס את מעמדה על יעילות ואפקטיביות, אך המציאות טפחה על פניה גם כאן.
נוצר ואקום שלתוכו נכנסה הפקידות המדינתית, שבפועל היא זו שמנהלת את המדינה, תוך הסטת מרכז הכובד של הרשות המבצעת־הנבחרת מהריבון, קרי העם, אל פקידים רבי־עוצמה ללא אחריות ציבורית.
לוותר על האקזיט
קיימים קווי דמיון מסוימים בין זירת ההייטק לפוליטיקה (הקצב, הסיכונים, המהמורות, מקדם השחיקה), ובנט - כיזם טכנולוגי לשעבר - היה צריך לדעת מראש שכמו בהייטק, אין לו פריבילגיה לטעות. בהייטק פחות מ־5% מהיזמים שורדים, ואין מרחב לטעויות גדולות.
בהייטק גם לא הכל תלוי ביזם, שנתון בסד של אילוצים חיצוניים כבדים (סביבה תחרותית, הצורך בהתאמת מוצר לצורכי הלקוחות הארגוניים, מענה למגמות שוק). כך גם בפוליטיקה, ולכן מנהיג פוליטי נדרש להרבה מאוד מטען – ערכי, רגשי, אידאולוגי – כדי להצליח. קומבינות, קיצורי דרך ושטחיות הם לא מתכון להצלחה.
אך קיים גם הבדל ניכר כי בפוליטיקה השאיפה לאקזיט מהיר היא הרסנית. אגב, גם ההייטק הישראלי החליף דיסקט בשנים האחרונות, ויזמים מעדיפים להצמיח את החברות ולהגיע לבשלות על פני מכירה מהירה לחברות ענק בחו"ל. הגידול במספר היוניקורנים הישראליים מעיד על כך. בסוף פוליטיקה היא מקצוע. וכמקצוע יש צורך במומחיות, בהתמקצעות ובאורך רוח. מי שאצה לו הדרך נפלט מהדרך.
יש לי געגוע עז לדור הפוליטיקאים הקודם במפלגות הגדולות, שאז נתפסו כאנשים אפורים שראו בפוליטיקה שליחות לכל החיים. הם לא קפצו ממפלגה למפלגה כאחוזי תזזית, הם דבקו באידיאולוגיה שהדריכה אותם, ולא כולם חשבו שהם נולדו להיות ראשי ממשלה.
אשכול סירב להיכנס לנעלי בן־גוריון בעת פרישתו של הזקן לשדה בוקר ב־1953, והמתין עשור עד להחלפתו. בגין המתין בסבלנות 29 שנים רצופות במדבר האופוזיציוני עד שהגיע לכס ראש הממשלה. גולדה שירתה 17 שנה(!) בשני תפקידים מיניסטריאליים משמעותיים לפני שמונתה לתפקיד.
נוסטלגיה? ייתכן. אבל הדור הקודם של ראשי המפלגות הפגין הרבה יותר יושרה, חריצות ועבודת צוות מאשר הדור הנוכחי, הפוסט־אידיאולוגי, הקופצני והאינדיבידואליסטי להחריד.
מנהיגות דורשת בשלות, שיקול דעת, מתינות, רוחב יריעה. אלה מושגים בנוכחות רבת־שנים בפוליטיקה, בזירה הפרלמנטרית והמיניסטריאלית. אין מקום לקיצורי דרך. בשלות ובגרות חסרו מאוד לקברניטי הממשלה הנוכחית, שהפגינו פזיזות ויוהרה והעדיפו לבלות יותר זמן באולפנים מאשר במשרדים.
מלבד הצורך הדחוף בשינוי שיטת הבחירות כדי למנוע מצבים שבהם סיעה קטנה עומדת בראשות הממשלה, ובמטרה להגדיל את כוחן של המפלגות הגדולות, על הפוליטיקאים להפנים את הלקח: העמדת האינטרס האישי האנוכי לפני האינטרס של המדינה, חוסר עקביות תזזיתית, סיפוקים מיידיים ומסרים ברשתות החברתיות כתחליף למגע עם הציבור הם מתכון לכישלון.
אני לא מזלזלת בכישוריהם של בנט ויאיר לפיד – זה בהייטק וזה בתקשורת – אבל כישורים לבדם אינם מספיקים. פוליטיקה היא מקצוע, כבר אמרנו?