1. תמונה אמריקאית
לספר החדש של ג'יימס קירצ'יק קוראים "עיר סודית", או אולי "העיר הסודית". הוא יצא בוושינגטון לפני חודשיים בערך, ועוסק בוושינגטון. העיר הסודית היא עיר של הומוסקסואלים בארון. זה נושאו של הספר. ההיסטוריה של הפוליטיקאים, הפקידים, העיתונאים, אנשים שהיה להם כוח רב, בעיקר גברים, שמיניותם הוסתרה מעין הציבור, בימים שבהם עוד הייתה אסורה.
אחד מגיבוריו של הסיפור ההיסטורי הזה הוא ג'יימס ווב. ואם השם נשמע לכם מוכר, אולי זה בגלל הטלסקופ. השבוע פורסמה תמונה ראשונה שצילם הטלסקופ שנקרא על שמו של ווב. תמונה שהועברה לעיונו של הנשיא ג'ו ביידן, העושה כעת בביקור במזרח התיכון. עם כל הכבוד לביקור, לביידן, לאולפנים הפתוחים ולמתח המעושה שמתלווה למסע המדיני, הצילום של הטלסקופ מרגש יותר.
אם לא ראיתם, רוצו לראות. רואים בו גלקסיות רחוקות, שהאור מהן מגיע מהעבר המאוד רחוק של היקום. כלומר, הן כל כך רחוקות, עד שהאור שאנחנו רואים מהן, הוא אור שהחל את מסעו לפני יותר מארבעה מיליארד שנים. רגע קצר, רק כמה מאות מיליוני שנים, אחרי האירוע המוכר כ"המפץ הגדול". אם זה לא מרגש אתכם קצת יותר מביידן הקשיש היורד ממטוס גדול ביולי החם של תל אביב, אולי כדאי שתארגנו מחדש את סקאלת ההתרגשות שלכם.
ביידן קיבל את הכבוד וחשף את התמונה, בלוויית מכתם מסוגנן מהסוג שיאיר לפיד יודע לכתוב טוב יותר. "הטלסקופ הזה מייצג את הדרך שבה אמריקה מובילה את העולם, לא בדוגמה של כוח, אלא בכוח הדוגמה". כאמור, הטלסקופ נקרא על שמו של ווב. לפני 20 שנה בערך פרצה מחלוקת על ההחלטה לקרוא למכשיר חשוב כל כך על שמו של אדם שהיה לו חלק במסע כוחני לחשיפת הומוסקסואלים בשירות המדינה. ווב עמד בראש נאס"א, סוכנות החלל האמריקאית, בשנות ה־60. מינוי של הנשיא ג'ון קנדי.
אבל לפני שהיה בנאס"א הוא היה במשרד החוץ בתקופה סוערת מאוד. הוא היה תת־שר החוץ משנת 1949 ועד 1952, מינוי של הנשיא הארי טרומן. תחילה עסק בעיקר בארגון מחדש של המשרד. אחר כך השתתף בקידום החלטה המוכרת כ"68־NSC", שנתנה את האות לעיצוב ברית אסטרטגית טרייה – נאט"ו. זו הייתה ברית חשובה אז, וחזרה להיות חשובה היום. טרומן הקים, ביידן מחזק מחדש. שמו של ווב, פקיד שרובנו בקושי שמענו את שמו, אם בכלל, מהדהד כבר 70 שנה.
כאשר ווב החל את הקריירה שלו בממשלת ארה"ב, הומוסקסואלים ולסביות הורחקו ממשרות ציבוריות. מה שכונה "בהלת הלבנדר" חפף את "הבהלה האדומה". השנים הראשונות של המלחמה הקרה היו קרקע פורייה לתיאוריות קונספירציה ולמרדף אחר סוכנים ומרגלים, אמיתיים ומדומים. הומוסקסואלים לוהקו לתפקיד של מי שעלולים להיות חשופים לסחיטה סובייטית.
לכן היו חשודים. קירצ'יק מתאר בספר את המהלך המוזר של האמריקאים: רדפו הומוסקסואלים ובכך אילצו אותם להיכנס עמוק לארון, מה שגרם להם לפחד מאוד מפני חשיפה, וכך עשו מהם מטרה נוחה לסחיטה. אם לא היו רודפים אותם לא היה אפשר לסחוט אותם. אבל היגיון לא תמיד שולט בזירה הצדקנית של הפוליטיקה הלאומית.
ווב מצא את עצמו בתווך, בין הקונגרס התובע בירור, חקירה והדחה לבין עובדים שהיה צורך להגן עליהם. לפעמים הצליח יותר, לפעמים פחות. היסטוריונים שבחנו את הרקורד שלו לא הגיעו להסכמה מלאה. היו מהם שתמכו בקריאה לבטל את ההחלטה לקרוא טלסקופ על שמו. הם שלחו עצומה ל"סיינטיפיק אמריקן". נאס"א בדקה את הארכיונים, ואנשיה הגיעו למסקנה שהשם יכול להישאר.
נכון, הוא ישב בפגישות שעסקו בצורך להרחיק הומוסקסואלים מהמשרד. ככה זה עם פקידים, קוראים להם לפגישה, אין להם ברירה אלא לבוא. הבדיקה של נאס"א לא זיהתה שווב היה פעיל במיוחד או שהיה לו תפקיד מנהיגותי ברדיפת הומוסקסואלים.
אפשר להפליג מהפרשה הזאת ללא מעט הרהורים על עבר ועתיד. שמו של הטלסקופ שנועד לחשוף את סודות העבר הרחוק מאוד־מאוד, נקלע לעימות שמקורו בעבר הרחוק־קרוב. היקום של לפני ארבעה מיליארד שנים איננו אותו יקום. גם אמריקה של לפני 70 שנה איננה אותו יקום. בעוד כותבים במגזינים נידחים של מדע והיסטוריה עוסקים בשאלה אם ווב ראוי או לא ראוי, בעיתונות היומית כבר עוסקים בשאלה אם פיט בוטיג'ג', הומו לגמרי מחוץ לארון, יעמוד לבחירה במקומו של ביידן בעוד שנתיים וקצת. הנה – חזרנו להווה.
ביידן, שבא השבוע לארץ, דומה במשהו למארחו, לפיד. אחד, ישראלי, עומד בראש ממשלת מעבר רשמית, ונותרו לו רק עוד חודשים ספורים בתפקיד, השני עומד בראש ממשלת מעבר לא רשמית, ונותרו לו עוד שנתיים ומשהו, שהוא עלול לבלות אותן כברווז צולע.
זה מה שקרה לביידן השבוע. זה מה שממנו נמלט לחום הלוהט של המזרח התיכון. האמריקאים רושמים לא מעט תקדימים פוליטיים בשנים האחרונות. ברק אובמה היה הנשיא השחור הראשון, דונלד טראמפ היה הראשון שסירב להאמין לתוצאות הבחירות, ביידן היה המבוגר ביותר. מבוגר כמעט כמו גיל היקום. השבוע רשמו תקדים נוסף: מעולם לא היה נשיא שמוקדם כל כך בתקופת כהונתו, ובלי שקרה בעצם שום דבר דרמטי, המפלגה שלו – המפלגה שהוא מייצג – כבר החליטה שאינה רוצה בו עוד. לביידן זה קרה. עד כדי כך שסקר אחד הוכיח שיש יותר אמריקאים שלא רוצים שביידן יתמודד שוב מאמריקאים שלא רוצים שטראמפ יתמודד שוב.
זה לא דבר של מה בכך. לנשיא יש הרבה כוח, אבל הוא מוגבל על ידי מוסדות אחרים. כדי להוציא את כוחו לפועל הוא צריך תמיכה. לעתים זו תמיכה של הקונגרס, לעתים של דעת הקהל. אם איבד את שני אלה, יתקשה לבצע את תפקידו, מעבר לטיפול בעניינים שוטפים. עד כמה רחוק ביידן מגורל כזה? אתרי התחזיות שמנתחים לעומק את המרוצים לסנאט ולבית הנבחרים החלו לפרסם מפות מפורטות של סיכויים ונטיות.
הן מבשרות שביידן יאבד, כנראה, את שליטת הדמוקרטים בבית הנבחרים, כלומר, לא יוכל לחוקק בלי הסכמה רפובליקנית. הן מבשרות שהקרב על הסנאט צמוד מאוד, אולי יילך לכאן ואולי לשם. מה שבטוח, לאף מפלגה לא יהיו מספיק כלים כדי לשבור את קללת 60 הקולות. קרי – לאף מפלגה לא יהיה רוב שבכוחו להכריע פיליבסטר בולם התקדמות.
ומה על הציבור? כאמור, האמריקאים סבורים שאין לו מה לרוץ שוב בעוד שנתיים. הם כבר מחפשים לו מחליף. מושל קליפורניה מריץ תשדירים נגד מושל פלורידה. הראשון דמוקרטי ששוקל להתמודד, השני רפובליקני שמדובר עליו כעל מועמד. ביידן עוד לא חצה את קו האמצע של כהונתו, ומעל ראשו כבר מתנהלת מערכת בחירות שלא מביאה אותו בחשבון. בירושלים עוד נותנים לו כבוד, ובצדק. בוושינגטון, עיר אכזרית בשנות ה־50, עיר אכזרית גם היום, ביידן נחלש במהירות.
2. לאן הם הולכים
סקרי מנדטים יש הרבה. כלומר, בתקופת בחירות יש הרבה. באתר המדד אנחנו מלקטים את כולם ועושים מהם ממוצע משוקלל על פי נוסחה של פרופ' קמיל פוקס. כך אפשר לראות תמונה שקצת פחות מושפעת מהטיה ספציפית של סקר כזה או אחר. סקרי מנדטים מלמדים אותנו היכן נמצאת כל מפלגה ברגע מסוים, אבל אינם מלמדים אותנו מה קורה לבוחרים של כל מפלגה. על מה הם חושבים, אילו אלטרנטיבות הם מחפשים. זה מה שאנחנו מנסים לעשות בסקרים של המדד – להשאיר את המנדטים לסוקרים המצוינים של כלי התקשורת (כולל "מעריב", שמהם אנחנו עושים ממוצע), ולהתמקד בניסיון לזהות מגמות.
הנה משהו שלמדנו לפני כמה ימים. טבלה שפרופ' פוקס עיבד מתוך נתונים שאספנו מגולשי המדד בשבועות האחרונים. הם מלמדים על תזוזה של מצביעים ומצביעות ממפלגה למפלגה בתוך תקופה של כמה שבועות. בערך לפני שישה שבועות, לעומת בערך עכשיו. הנתונים האלה ייחודיים לעומת מה שאתם רואים בסקרים אחרים, בין השאר, משום שאנחנו בודקים שינוי הצבעה של אותם אנשים לאורך זמן במה שהוא סוג של "סקר מתגלגל". זה ניסוי מעניין, שאנחנו עושים ברצינות וגם בזהירות. אז נזהיר גם אתכם: רואים כאן מגמות, אבל לא נעשה מזה דרמה גדולה. פשוט נצביע על מה שרואים, בלי כותרות גדולות.
מה רואים? רשימה של מפלגות, ומעברים בכוונות ההצבעה. ניקח לדוגמה את הליכוד. מתוך מי שאמרו לנו לפני חודש שלו הבחירות התקיימו אז הם התכוונו להצביע ליכוד, בערך שמונה מכל עשרה עדיין מתכוונים להצביע לליכוד. זה הריבוע שמסומן באדום, כך לליכוד וכך לשאר המפלגות; אפשר לראות שתשעה מכל עשרה מצביעים של הציונות הדתית לא שינו את כוונות ההצבעה שלהם בשבועות האחרונים. המפלגה שומרת על מצביעיה; אפשר לראות ששיעור כמעט זהה של מצביעי יש עתיד נשארו עם יש עתיד (88%). גם המפלגה הזאת שומרת היטב על בוחריה.
אבל חשוב להדגיש, וסליחה אם זה קצת מבלבל. כל זה לא אומר שהליכוד איבדה חמישית ממצביעיה. זה אומר שחמישית ממי שאמרו לפני חודש שהם מתכוונים להצביע לליכוד לא אומרים כך היום. אבל כמו שהיו בוחרים שעזבו את הליכוד בחודש האחרון, כך גם היו בוחרים שהצטרפו לליכוד בחודש האחרון. כלומר, הליכוד לא רק "מאבדת” כחמישית מהתמיכה בגלל מעבר של מצביעים למפלגות אחרות, אלא עשויה גם “להרוויח” אחוזי תמיכה של מצביעים שלפני חודש תמכו במפלגות אחרות וכעת מעבירים את תמיכתם לליכוד. את המספרים האלה עוד נציג לכם, אבל בפעם אחרת.
מה קרה לבוחרים שאמרו הליכוד לפני חודש ועכשיו כבר לא אומרים הליכוד? הם עברו לאפשרויות אחרות. כ־8% מאלה שאמרו לפני חודש שהם מתכוונים להצביע ליכוד אומרים כעת שיצביעו לציונות הדתית. עוד כ־8% אומרים עכשיו שעוד לא החליטו, אחרי שבפעם הקודמת היה נראה שכבר החליטו להצביע לליכוד. בסך הכל, בערך אחד מכל חמישה בוחרי ליכוד לפני חודש אומר עכשיו משהו קצת אחר.
זה אומר שעוד יש אפשרויות לתזוזה. זה אומר שהליכוד קצת פחות יציבה בשמירה על המצביעים שלה מאשר יש עתיד. מצד שני, הליכוד לא מאבדת שיעור גבוה מאוד של מצביעים לאף מפלגה ספציפית. הכי הרבה לציונות הדתית, אבל זה פחות מ־10%. יש מפלגות שמצבן הרבה יותר דינמי.
הביטו לדוגמה במרצ. ידוע לכל שמרצ בצרות כי בכמה מהסקרים היא לא עוברת את אחוז החסימה, ובסקרים אחרים היא על גבול אחוז החסימה. ואכן, רק שישה מכל עשרה מבין אלה שלפני כמה שבועות אמרו שהם מתכוונים להצביע למרצ, אומרים כך גם כעת. עכשיו נשאל: למי מתכוונים להצביע מצביעי מרצ לשעבר אם לא יצביעו למרצ? לאן הם עוברים? הטבלה מאפשרת לזהות לאן הבוחרים של מרצ פוזלים. מתוך כל מי שאמרו מרצ לפני חודש, יותר מעשירית עברו ליש עתיד, ועוד יותר מעשירית עברו לומר "לא החלטנו".
כמובן, לא החלטנו יכול להיות להסתיים במרצ בהמשך הדרך. וגם מי שעבר ליש עתיד עוד יכול לחזור למרצ. אבל יש כאן שתי קבוצות לא מבוטלות שניתקו בחודש האחרון מהמפלגה וזזו לכיוון מובהק – יש עתיד או לכיוון של הרהור מה לעשות – לא החלטנו. זאת הסיבה שמרצ בצרות.
ומה על מפלגת העבודה? שווה לשים לב להבדל בינה לבין מרצ. גם העבודה קצת יורדת בסקרים, אבל קודם כל עוזבים אותה פחות בוחרים, ובנוסף, אלה שעוזבים אותה לא עוזבים כדי להתלבט. הם עוזבים כדי להצביע ללפיד. נדמה לי שזה מלמד על הבדל בין מצביעי מרצ, שפשוט לא מרוצים מהמפלגה שלהם, ולכן גם אם אין להם יעד ברור, הם מחפשים ומתלבטים.
לעומתם, לבוחרי העבודה יש פחות תלונות. אין להם סיבה לעזוב, אלא אם יש להם יעד ברור. ולחלקם יש. חלקם הגיעו למסקנה שבסיבוב הזה יותר חשוב לחזק את המפלגה העיקרית בגוש, יש עתיד, מאשר להישאר עם מרב מיכאלי.
זהו: אתם מוזמנים לעיין בטבלה עוד קצת. יש בה עוד כמה נתונים מעניינים. ועוד יותר מזה, אתם מוזמנים ואתן מוזמנות לקפוץ לאתר המדד כדי לשתף אותנו במה שאתם חושבים. זה עוזר לנו להבין את הזירה הפוליטית קצת יותר טוב. ואם זה עוזר לנו זה יעזור גם לכם.
השבוע עשינו שימוש בנתונים ובטקסטים מאתר המדד, כאן חדשות, אטלנטיק, קרן רודרמן, גאלופ, "מעריב", "הארץ", רדיו 103FM
[email protected]