1. נתיב לאסון
ישראל הסניפה השבוע את ג'וזף רובינט ביידן ג'וניור בהנאה רבה, ובצדק. יש סיכוי טוב שביידן הוא הנשיא האמריקאי הדמוקרט האחרון שאוהב אותנו באמת. זהו דור שהולך ונעלם. דור שגדל על לקחי מלחמת העולם השנייה ושואת יהודי אירופה, דור שרואה בישראל סוג של התגשמות חלום מערבי־ליברלי בלב הלבנט. כמו שהדור הזה מתפוגג, כך גם מערביותה הליברלית של ישראל הולכת ונחלשת, הולכת ונעלמת לטובת שמרנות דתית, בחלקה משיחית, חרד"לית ולאומנית. ג'ו ביידן גדל על אהבת ישראל. הוא הכריח את כל נכדיו לבקר במחנה דכאו, וביקורו בישראל השבוע היה העשירי במספר. אין עוד הרבה ביידנים באמריקה.
"הצהרת ירושלים" שנחתמה אתמול על ידי הנשיא ביידן וראש הממשלה לפיד היא מסמך מרשים וחשוב, אבל בקצב התפתחות הדברים הוא עלול להפוך ללא רלוונטי בתוך זמן קצר: הוא מדגיש את "הערכים המשותפים" בין ישראל לארה"ב. אלא שהערכים האלה כבר לא ממש משותפים. חלקים גדלים והולכים בחברה הישראלית כבר לא מקדשים את הדמוקרטיה ובטח שלא את ערכי חירות האדם והליברליות. זו הסיבה שמרחיקה את המפלגה הדמוקרטית מישראל, זו הסיבה שמרחיקה חלק מיהדות ארה"ב מישראל. אל יקל הדבר בעיניכם: היחסים עם ארה"ב והעורף האסטרטגי שמעניקה לנו יהדות ארה"ב הם הנכס האסטרטגי החשוב ביותר לביטחון הלאומי שלנו. זוהי המשענת הבינלאומית, הצבאית, הטכנולוגית והמוסרית היחידה שלנו. זוהי פוליסת הביטוח שלנו.
הנתיב שאליו גוררים אותנו בנימין נתניהו וה"מחנה האמוני" שלו, המורכב מטיפוסים כמו שלמה קרעי, שהצטלם השבוע עם פסלון מוזהב של נתניהו, או מזדנביו החרדים ובראשם אריה דרעי, הוא נתיב שמרחיק אותנו מארה"ב ומהעולם המערבי ומוביל אותנו לנפילת ריסוק. זו לא תהיה הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה הקצנה ולאומנות מובילות אותנו לאסון. נקווה שבפעם הזו נדע לבלום בזמן.
ביידן לא צריך להעמיד פנים כשהוא אומר ש"לא צריך להיות יהודי כדי להיות ציוני". אפילו כשהוא אומר לנתניהו "אתה יודע שאני אוהב אותך", הוא מתכוון לזה. הם מכירים למעלה מ־40 שנה. אין סנאטור אמריקאי אוהד ישראל מהדור הזה שלא יעריך ואפילו יאהב את המנהיגים הישראלים באשר הם, בעיקר אחד עם קסם אישי כנתניהו. בעיני ביידן, בדיוק כמו בעיני דור המייסדים של המדינה, ישראל היא דוד שגבר על כל הגולייתים שהגורל זימן לו, החל מהמפלצת הנאצית דרך מדינות ערב והטרור האסלאמי בדרך להקמת "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".
ואין עניין שמסמל את האירוע ההיסטורי הזה יותר מהתמונה סוחטת הדמעות והמרגשת (באמת) של הנשיא בן ה־79 כורע ברך ליד שתי ניצולות שואה, בנות 95 ו־86, ופשוט מסרב להיפרד מהן. שואל, מתעניין, מחבק, מנשק, אפילו מוחה דמעה נסתרת. החדשות הטובות הן, שזה אמיתי. החדשות הרעות הן שזה עומד להסתיים.
ראש הממשלה לפיד קיבל את ביידן בדיוק בזמן הנכון. הוא מזנק באחוזי ההתאמה לראשות הממשלה בכל הסקרים והמדדים. הוא לא ניסה להשתלט בדורסנות על האירוע. להפך: הוא זה שהזמין את שר הביטחון, ומתחרה ישיר שלו, בני גנץ, למעמד המרגש ב"יד ושם". גנץ הוא בן לניצולת שואה הארד־קור, ולפיד כיבד את זה. אותו דבר בענייניו היגעים של בנימין נתניהו: הפרוטוקול לא מצריך את שרבובו של נתניהו לתמונה המשותפת עם ביידן בשדה התעופה. הוא לא שר בממשלה. לפיד יזם את צירופו.
זה לא הפריע לאותו נתניהו לעשות אחר כך סיבוב פופוליסטי אופייני ומחריד על גבה של דנה ויס (לאחר טעות תמימה שלה בשידור), וזה לא הפריע לאנשיו לנסות להמציא פייק שלפיו לפיד ניסה לנאום בטקס המכביה במקום הנשיא הרצוג וכשהתברר שזה לא יתאפשר, ניסה לשכנע את האמריקאים להמיר את הטקס בארוחת ערב איתו. זה כמובן לא היה ולא נברא, אבל אף אחד כבר לא מתרגש. נתניהו משוכנע שכל יריביו הפוליטיים חסרי מוסר או עכבות כמוהו. אחרי שרמס את יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין בדהרת ההשתלטות שלו על טקס הדלקת המשואות, הוא מייחס ללפיד מעשים דומים. הבעיה היא שזה פשוט לא נכון.
ללפיד יש תכונות טובות ופחות טובות, בחלק מהתחומים הוא נופל מנתניהו, ובחלק הוא עולה עליו. אבל לפיד הוא אדם הגון, שונא מתנות, מתעב עקיצות וסכינים בגב. על רקע תיאורי הגועל מבית המשפט המחוזי בירושלים על המיליארדרים הנאנקים תחת עולה של משפחה קיסרית חזירית, התברר שמילצ'ן שלח ללפיד זר פרחים מושקע אחרי שהתמנה לשר האוצר ולפיד החזיר את הזר לשולח. כנ"ל בעניין זוג אוזניות יקרות שמילצ'ן שכח פעם אצל לפיד והודיע שאין צורך להחזירן.
גם במקרה הנוכחי, לפיד לא יעלה בדעתו לשכנע את נשיא ארה"ב לא להשתתף בטקס פתיחת המכביה, רק משום שהוא לא נואם שם. אבל נתניהו, כמו נתניהו, לא מצליח לגבור על יצרו. העקרב תמיד יעקוץ. כפי שתקע סכין בגבו של בני גנץ רבע שעה אחרי שנענה לתחנוניו להקים את ממשלת ההצלה, כך גם הפעם.
2. יש אלטרנטיבה
זה היה שבוע רע במיוחד לנתניהו. עדותה של הדס קליין המיטה עליו אסון תדמיתי. התיאורים הפלסטיים, האמינים והמפורטים על אורח חיי המשפחה הזו, נהנתנותה הבלתי נתפסת וחזירותה האינסופית, תמיד על חשבונם של אחרים, עוררו תגובה ציבורית חריפה גם בקרב אנשי ימין. ניסיונו הפתטי של עו"ד עמית חדד למוטט את אמינותה, מוטט בעיקר את אמינותו. חדד הוא בועז בן צור בשקל תשעים. עוד נחזור לזה בהרחבה.
אחר כך הגיע האיחוד בין בני גנץ לגדעון סער, שמאיים ליטול מנתניהו את קמפיין הבחירות העיקרי שלו, ואחר כך בא ג'ו ביידן. לא נעים, אבל לא בהכרח נורא. בסקרים, נתניהו ממשיך לשוטט באזור ה־61 מנדטים. הוא נע בין 58 ל־61 כבר זמן רב. העניין הוא שזה היה מצבו גם ערב הבחירות הקודמות. נתניהו, החרדים, סמוטריץ' וימינה החזיקו 59־61 מנדטים בסקרים. זה נגמר ב־59. זה לא הספיק, כזכור. אבל זה היה על הקשקש. בפעם הזו, הכל פתוח והכל תלוי על חוט השערה.
המגעים בין גדעון סער לבני גנץ נמשכו חודשים ארוכים, מאז שהיה ברור שהממשלה לא תשרוד. האמון ביניהם נבנה לאט, אבל בטוח. שניהם התבססו על סקרי עומק שהצביעו על עובדה מוזרה: מצביעי הימין ה"רך" מחבבים מאוד, מסיבה לא ברורה, את גנץ. צירופם של סער, אלקין וחבריהם לגנץ עשוי להעניק את הדחיפה החסרה ואת ה"הכשרה" הנדרשת, כדי שהליכודניקים המאוכזבים שמאסו בנתניהו ימצאו לעצמם בית חדש. הסוקרים של גנץ וסער קבעו שהסיכון בחיבור הזה מינימלי. לאיחוד ביניהם יש רצפה, רף תחתון. יכול להיות שזה לא ימריא, סביר להניח שזה לא יתרסק. נחיה ונראה.
הרעיון המכונן של האיחוד הזה הוא בלימת נתניהו. לקמפיין של נתניהו יש תמיד אתגר אחד מרכזי: איך לשלהב את הבייס הביביסטי מצד אחד, אבל לא להרתיע את הימין הרך, הממלכתי יותר, מצד שני. אפשר לזהות את הבעיה הזו גם הפעם: בעוד השלמה קרעים והגלית דיסטלים ממשיכים לצווח איך הם מתכוונים להחריב את שלטון החוק ביום שאחרי הניצחון הגדול, נתניהו וחלק ממלכתי יותר ממזדנביו מגלים נדיבות ואיפוק ומנסים להניח את דעתנו שזה לא יקרה, או לפחות לא יקרה בדציבלים האלה. בפעם האחרונה חצו כ־300 אלף אנשי הימין הרך את הקווים לכיוון של גדעון סער, או סתם נשארו בבית, בדיוק מאותן סיבות.
בסיבוב הנוכחי, מצבו של נתניהו בהקשר לבעיה הזו היה נוח במיוחד. הוא יכול היה לייצר, באמצעות מסר פשוט אחד, את האפקט הכפול: זה או ביבי והחרדים וסמוטריץ', או לפיד והמשותפת וטיבי. המסר הזה היה אמור לגרום למאות אלפים שפולחן האישיות סביב נתניהו הופך עליהם את קיבתם, לסתום את האף ולהצביע, בכל זאת, מחל. נכון שהמיאוס מנתניהו הופך לבלתי נסבל, אבל המחשבה על "המשותפת" (לא, לפיד לא יישב עם המשותפת) מאוסה עוד יותר. ובמילים פשוטות יותר. ביבי עדיף, עדיין, על טיבי.
ובכן, עכשיו יש אלטרנטיבה. גנץ וסער, בהנחה שיתבססו על מספר דו־ספרתי בסקרים, יכולים להיות בסיס להקמת ממשלה. החרדים אוהבים את שניהם. במידה שנתניהו ייתקע שוב עם פחות מ־61 מנדטים, כל האופציות פתוחות, כולל לפיד כראש ממשלה שני ברוטציה. הסיכוי שגוש נתניהו ישרוד גם אירוע כזה, קלוש. הסיכוי שנתניהו יבין, סוף־סוף, שהוא חייב לחתור לעסקת טיעון, גבוה. הסיכוי שאחיזת החנק של המשפחה הזו את המדינה בצווארה תסתיים, ממשי.
ועוד משהו: הקמת המפלגה החדשה רוקנה את ימינה של איילת שקד מהאלקטורט המצומק שלה. עם כל הצער שבדבר, לאף אחד אין ספק שאם שקד עוברת את אחוז החסימה, לנתניהו יש ממשלה. הסיכוי שמישהו מגוש "רק לא ביבי" יצביע עבורה, נמוך. הסיכוי שמישהו מגוש נתניהו יצביע עבורה, עוד יותר נמוך. אם שקד נשארת בחוץ ומפלגת סער־גנץ מחזיקה מעמד וצוברת מומנטום, הדרך לבלימתו הסופית של נתניהו קצרה. ולהפך.
3. ככה הם עובדים
המפגשים האישיים בין גנץ לסער הבשילו לפני שבועות בודדים ומכאן עבר השרביט למקצועני המו"מ. זאב אלקין מטעמו של סער, עו"ד רונן אביאני מטעמו של גנץ. זה היה המסלול הפוליטי. היה גם מסלול אידיאולוגי־מהותי. איך מגשרים על פערי האידיאולוגיה המשמעותיים בין שני הצדדים? כאן עבד אלקין מול השר חילי טרופר. גובשו נוסחאות והוכן מסמך שכשיושלם יהווה סוג של מצע משותף. כן, נותרו לא מעט מחלוקות, אך לא כאלה שמערערות את המסד המשותף. בסוגיה הפלסטינית מדובר, בגדול, בהתמקדות ב"צמצום הסכסוך", התזה המרתקת שטווה מיכה גודמן, עד שישתנו התנאים. כלומר, עד עולם.
בסביבתם של סער ואלקין מקווים לא להיקלע לקטטה מול לפיד. זה מיותר. אין טעם לריב על עוד מנדט וחצי ממאגר המצביעים של לפיד, העבודה ומרצ. הקטטה היחידה שניטשת עדיין בין הצדדים היא על איזנקוט. גדי איזנקוט. הוא עוד לא החליט, אבל הוא קרוב להחלטה. נכון לרגע זה, הנטייה חיובית. אם אכן יחליט לקפוץ לביצה הפוליטית, לגנץ וסער יש כרגע מקדמה מבחינתו.
זה עוד לא סגור, זה רחוק מאוד מלהיות סגור, אבל זה יכול להיות סוג של גיים צ'יינג'ר שיעניק למפלגה החדשה הזו מומנטום. לא בהכרח על חשבונו של לפיד. גנץ וסער מקווים שהמומנטום הזה יהיה על חשבונו של נתניהו. סער ואיזנקוט נפגשו אתמול. עם גנץ יש לאיזנקוט קו פתוח. הוא החליף אותו בלשכת הרמטכ"ל. כרגע, זו האופציה המועדפת.
לקראת הקמפיין, גייס סער מנהל דיגיטל חדש. בחור מוכשר שהיה בשנים האחרונות מנהל מחלקת הניו מדיה של לשכת העיתונות הממשלתית. ביום שני השבוע הוא קיבל שיחת טלפון מפתיעה מידיד ותיק בשם לוק. טופז לוק. מנהל הדיגיטל, משימות מיוחדות ונכלוליות של נתניהו. השניים הכירו בכמה מנסיעותיו הארוכות של נתניהו לחו"ל, שאליהן הצטרף הבחור מטעם לע"מ. אהלן, אמר לו לוק, מה נשמע, ברכות על המינוי החדש. תודה, תודה, ענה האיש.
מה דעתך לבוא לעזור לנו קצת? התעניין לוק, אבל בן שיחו לא לגמרי הבין. איך אני יכול לעזור לכם, אני עובד אצל גדעון סער, ענה. לא, זה בסדר, אמר לוק, תמשיך לעבוד אצלו ותעזור לנו. האסימון נפל. הוא הבין שמנסים לגייס אותו נגד מעסיקו. לייצר חפרפרת. השיחה הסתיימה פחות מדקה אחרי שהחלה.
ככה הם עובדים. בתחבולות, בנכלוליות, כל האמצעים מקדשים את המטרה, שאינה שלומה וביטחונה של מדינת ישראל אלא שלומה וביטחונה של משפחת נתניהו. מספיק להציץ ברשימת המועמדים המתמודדים בפריימריז בליכוד, שמזכירה את רשימת המבוקשים של האינטרפול, כדי להבין עם מי יש לנו עסק. ככל שקופת השרצים שאתה גורר בעקבותיך תפוחה יותר, כך סיכוייך בפריימריז גבוהים יותר. המפלגה של זאב ז'בוטינסקי, מנחם בגין ויצחק שמיר מזכירה סניף שכונתי של משפחת פשע חובבנית.
שיא השיאים של כל הזמנים נשבר השבוע, בדוח מבקר המדינה שעסק במימון מפלגות. יש שם רשימה ארוכה של מפלגות שחרגו מתקציבן ברמה כזו או אחרת. אי־סדרים אופייניים. מפלגה אחת מתנשאת מעל כל השאר כמגדלור של ריקבון וחוצפה תהומית. כן, ניחשתם נכון. הליכוד. מתברר שבמשך שנים הליכוד מעסיקה מאות ואולי אלפי פעילים בקמפיינים שלה לבחירות, מנכה להם 25% מס כחוק, אבל לא מעבירה את הכסף לאוצר המדינה כנדרש.
היא פשוט משתמשת בכספי המסים הללו, ששייכים לנו, כדי להמשיך לממן את הקמפיינים והתעלולים שלה. היא גם לא מגלה סימנים של רצון כלשהו להחזיר את הכסף. למה שתגלה? בליכוד הבינו שאין בישראל מערכת אכיפת חוק. משפט נתניהו הוא העווית האחרונה בפרפורי הגסיסה של המערכת הזו. איש העקום בעיניו יעשה. הליכוד אפילו לא מגיבה לפניות עיתונאיות בנושא הזה.
לאן הולך הכסף? לעו"ד עמית חדד, למשל. לפני שבועות ארוכים פרסמתי כאן שהליכוד מימנה, בלמעלה ממיליון שקל, את ההגנה המשפטית על יועצי נתניהו שנחשדו בהטרדת עד המדינה שלמה פילבר. מה הקשר בין זה לבין הליכוד? אין קשר. שניים משלושת היועצים אפילו לא חברי ליכוד. מבקר הליכוד, עו"ד שי גלילי, שבדק את הפרשה, העלה אפשרות שהתרגיל הזה היה בעצם מיועד להעביר לעו"ד חדד כספים ע"ח ההגנה על נתניהו, דרך מסלקת הליכוד. נו, ומישהו בדק את זה? מישהו חקר? מישהו נקף אצבע כלשהי? נאדה.
4. חידודי חדד
אז הגענו לעו"ד עמית חדד. במשך שבועות הוא מירק את שופרות נתניהו, שימן אותם, העלה את רף הציפיות והודיע שהוא הולך לפרק, לרסק ולהקריס את הדס קליין על דוכן העדים. נכון לרגע זה, הוא הקריס את עצמו. חדד האמין שאם יצעק על קליין, זה יפחיד אותה. הוא טעה. השופטים הביטו בו בחמלה. זה לא הפריע לשופרות להפיץ את הפייק הקבוע והבדיוני שלהם, אבל למזלנו לא השופרות יפסקו את דינו של נתניהו, אלא שופטים עצמאיים. אלא אם כן בדצמבר, לאחר הקמת ממשלת בן גביר-נתניהו, יפטרו גם אותם.
בואו נפרק כמה מהזיותיו של עו"ד חדד בחקירה הנגדית השבוע. מצד אחד, הוא מנסה להפיל את השמפניות על זו ששתתה אותן, כלומר על שרה נתניהו. ביבי? הוא לא ידע. מה הוא קשור? היא לא בכתב האישום, אז למה זה צריך לעניין? מצד שני, הוא התקשר לעו"ד וינרוט כדי לקבל אישור לקבל מתנות, לא? והוא התקשר לא מעט פעמים למילצ'ן ולפאקר, והסביר להם שמותר, ברור שמותר לקבל מתנות, הכל, כולל הכל, אולי חוץ מדירה. אז עד שעו"ד חדד יחליט מה עדיף, להגיד שנתניהו לא ידע על השמפניות או שידע וקיבל אישור מעו"ד וינרוט (להד"מ), בואו נמשיך.
מצד אחד, הדס קליין בת להורים שתמכו במפלגת העבודה והיא עצמה הייתה חברה במפלגת העבודה. והיא, תחזיקו חזק, אפילו סימנה פעם לייק לציוץ של רונן צור נגד נתניהו! מצד שני, חדד חזר והקריא מסרונים שבהם קליין מחמיאה לשרה נתניהו, חותמת התכתבות איתה ב"נשיקות", מברכת אותה לרגל הניצחון בבחירות וכו'. עו"ד חדד, מוטב שתחליט גם בעניין הזה.
הגענו לטלפון הנייד של קליין. למה המשטרה לא תפסה את הנייד שלה ובדקה אותו? למה לא החרימו לה את הנייד ואת המחשב ואת כל המסמכים? הם לא רצו להגיע לחקר האמת!!! ובכן, מר חדד הלא מחודד, זה הולך ככה: הדס קליין לא הייתה חשודה בשום דבר. היא הייתה עדה.
כדי שהמשטרה תתפוס טלפון נייד של עד, צריכים לקרות כמה דברים. מדובר בפגיעה קשה בפרטיות. ולכן, הוציאו צו תפיסה לנייד שלה, ליתר ביטחון, וזימנו אותה לחקירה. התברר שהיא משתפת פעולה. ולא רק משתפת פעולה, אלא מציגה מסמכים, חשבוניות, קבלות וראיות תומכות. וחוצמזה, כל העדים הנוספים (מילצ'ן עצמו, הנהג, מנהלת משק הבית וכו') השלימו, חיזקו ואישרו את עדותה. אז למה צריך לתפוס לה את הנייד?
אגב, יכול להיות שאם אכן היה נתפס הנייד של קליין בזמן אמת, אפשר היה להימנע מאי־הנעימות הזו עכשיו. אבל לא רק הנייד שלה לא נתפס.
היו בתיק הזה שני חשודים. לא עדים, חשודים. שניהם בני משפחת נתניהו. שרה ויאיר. האם הנייד שלהם נתפס? לא ולא. לא רצו להביך את רעיית ראש הממשלה יתר על המידה. זוהי הגישה הסנגוריאלית של היועמ"ש מנדלבליט. זוהי עוד אחת מהנחות הסלב המפליגות שהוא עשה למשפחה הזו. הוא חשב שזה יקל עליו לשכנע את הציבור שפעל כראוי. בדיעבד, זה רק הקשה עליו. מנדלבליט לא היה יועמ"ש מושחת, הוא היה יועמ"ש חלש שלא חתר למגע, שגילה סלחנות, רפיסות והססנות. בדיעבד, הוא גם אכל את הדגים הסרוחים וגם גורש מהעיר. כשמתעסקים עם אדם כנתניהו, שאין לו קווים אדומים ואין לו איזונים או בלמים, סלחנות משולה לאובדנות.
אפשר להמשיך עם חידודי חדד עד סוף העיתון הזה, אבל נדמה לי שהבנתם את הפרינציפ. כשהודיע בקול גדול שיש מסמך אקסל שבו נכתב שהמתנות לנתניהו היו "רק" 200 אלף שקל, ניסתה קליין לענות לו, אבל הוא לא הניח לה. איפה המסמך? לא הוצג. ואז, בקרשצ'נדו מרהיב, הוא שאל אותה למה הגיע לעדות במשטרה בלי הטלפון הנייד שלה. לא ראיתי, אמר לה, נחקר שמגיע לחקירה בלי הטלפון הנייד שלו. נו, טוב. כנראה הוא לא ראה את עופר גולן, אחד מיועצי נתניהו, מגיע לחקירתו בחשד הטרדת עד המדינה, בלי טלפון. זה מוזר, כי עורך דינו של גולן היה חדד עצמו. אני מניח שההוראה להגיע בלי נייד הייתה שלו. אולי שכח.
זה מביא אותנו לעו"ד בועז בן צור. בניגוד לחדד, על כישוריו המשפטיים של בן צור אי אפשר להתווכח. האיש יודע את עבודתו. מצד שני, לא הייתי ממליץ לשכור את שירותיו מסיבה פשוטה: תמיד קיימת האפשרות שברגע האמת ינטוש את המערכה ויערוק לצד השני. זה בדיוק מה שהוא עשה להדס קליין ולארנון מילצ'ן. הוא ייצג אותם, ואז עבר לנתניהו. מילצ'ן, שהתנגד לכך בחריפות, התרצה בסוף, בלחצו של לארי אליסון. כן, זה עוד מיליארדר שגויס לעבוד (אם כי, לפחות לא להעניק מתנות) לטובת נתניהו.
קליין לא זרמה. הנקמה שלה הוגשה השבוע קרה, אך טעימה. בכל פעם שחדד ניסה להתנפל עליה עם שאלות בנוגע למהלכיה בזמן שבו העידה ונחקרה, היא ענתה לו בשלווה שזה מה שעורך הדין שלה ייעץ לה. תשאל את בן צור, אמרה לו. חדד המיואש ניסה להסות אותה. למה את מזכירה את בן צור כל הזמן, התאונן. היא מזכירה אותו, מר חדד, כי הוא זה שנתן לה את העצות הללו. זה למה. ולכן, אם אתה הופך אותה עכשיו לסוכנת משטרתית, אז בועז בן צור היה ראש אגף החקירות במשטרה. אם כל זה לא היה שלנו, זה היה יכול להיות מצחיק.
מעטים זוכרים, אבל עו"ד עמית חדד ייצג גם את בל"ד. מזלו שהוא מייצג עכשיו את נתניהו. אם היה מייצג, נניח, את אולמרט, רחמנא לצלן, מכונת הרעל הייתה מפרקת אותו לגורמים. השבוע התברר לי שעו"ד בועז בן צור מייצג את הבנק הערבי. בנק שיושב בעמאן ופעיל גם בגדה. מאז 2004 מנהלת קבוצה עיקשת של הורים שכולים לנרצחי טרור מאבק משפטי מול הבנק הזה, בטענה שהוא מלבין או מממן את טרור חמאס. ומיהו אחד מעורכי הדין שמגינים עליו? נכון. אותו בן צור.
הבהרה: עורכי דין צריכים להגן על חשודים, נאשמים, רוצחים, אנסים ושודדים. זה המקצוע. למזלם של חדד ובן צור, הם עושים את זה תוך כדי הגנה על נתניהו. אחרת, יאיר נתניהו כבר היה מטפל בהם.
5. המוציא והמביא
פסק הדין שניתן השבוע בבית המשפט העליון בעניינו של ראש עיריית אשקלון לשעבר איתמר שמעוני, מסבך עוד יותר את מצבו של נתניהו. בתיק שכבר קרס מזמן, תיק 4000, יהיה קל בהרבה להרשיע אותו בשוחד. בתיק שקרס רק השבוע, תיק 1000, אפשר יהיה להרשיע אותו בשוחד אף על פי שזה לא בכתב האישום. הסימנים הולכים ונאספים, הולכים ומעידים, שנתניהו מהמר על חירותו וחייו בהחלטה לזנוח את מסלול עסקת הטיעון, כל עוד היא אפשרית. מומלץ לו לעיין בקורותיו של מי שדחה בזמנו עסקת טיעון נוחה מאוד לטובת מאבק משפטי חסר סיכוי, ושוגר לבית האסורים. משה קצב שמו.
עם כל הכבוד לשמפניות, לסיגרים, לתכשיטים, למעילים, לדרישות המופרכות והאינסופיות, לניצול המחפיר של מיליארדר חסר ישע (אין הכוונה למילצ'ן), מתחת לרדאר חולפת לה הפרשה האמיתית. היא לא זרה לקוראי הטור הזה. הדס קליין סיפר בעדותה איך ארנון מילצ'ן הביא למינויו של יוסי כהן לראש המטה לביטחון לאומי. סיפור מפורט, לפרטי פרטים, שצריך להעלות צמרמורת בגבו של כל פטריוט ישראלי. אני סיפרתי בעבר, ומוכן לספר גם בעתיד, שמילצ'ן בחש גם במינויו של יוסי כהן בהמשך לראש המוסד. הוא אפילו העלה לשיחת ועידה עם נתניהו את מאיר דגן, שהמליץ אף הוא על כהן והודיע שלא יתנגד למינויו.
מילצ'ן היה המוציא והמביא של הפוליטיקה הישראלית שנות דור. הוא היה קרוב לכו־לם. קשה למצוא פוליטיקאי ישראלי בכיר שלא התארח במתחם המדהים בבית ינאי. מילצ'ן אהב את החיכוך הזה, את תחושת הכוח, את ההשפעה. כספו וכבודו היו בלוס אנג'לס, לבו ונשמתו בתל אביב. זה גם עזר לעסקים, כמובן, וגם לתשלום המסים, אבל מי סופר.
הפוליטיקאי שמילצ'ן העריץ באמת היה שמעון פרס. את ביבי הוא לא סבל. רעייתו, אמנדה, סבלה את בני הזוג נתניהו עוד פחות ממנו. קליין סיפרה איך הם היו מורידים את תמונותיו של פרס מהקירות בבית ינאי לפני הגעת בני הזוג נתניהו ואיך מילצ'ן עצמו אמר לה שלא תשגה באשליות: שרה לא חברה שלך באמת. היא חברה שלך רק משום שאת נותנת לה מתנות. אם תפסיקי לתת, היא לא תהיה. אם היא תגלה שאת מזרחית (אמא של קליין ממוצא סורי), כנ"ל.
כאמור, מילצ'ן נהנה מהשפעה, במידה כזו או אחרת, בחצרם של רוב המנהיגים והפוליטיקאים הבכירים בישראל בעשורים האחרונים. הוא גם פעל רבות לטובת ישראל. רק עם אחד מהם, התפתחה מערכת היחסים החולנית המתוארת בתיק 1000. רק עם אחד מהם, נפתח קו אספקה רציף, בעלות של מאות אלפים (להערכתי, הרבה יותר), לאורך שנים. מילצ'ן היה מגיע לפרס, או לכל אחד אחר, עם בקבוק יין או תשורה מקובלת אחרת. אף אחד מהם לא דרש ממנו כלום. העובדה שהוא הצליח לתמרן ולהשפיע על מינויים של ראש מטה לביטחון לאומי וראש מוסד, בין היתר בזכות אותו קו אספקה, היא בלתי נתפסת.
ואחרון חביב, תא"ל במילואים אמל אסעד, שסיפר בפודקסט של אמיר אורן איך הגברת נתניהו פסלה תוכנית שהציג לבעלה בשנת 1999, ליציאת צה"ל מלבנון. הסיפור הזה פורסם בשבוע שעבר, עורר אדווה חלושה והתפוגג. התרגלנו. זה לא מעניין אף אחד. ראש ממשלת ישראל מקבל תוכנית ליציאה מלבנון מאישיות ביטחונית מקורבת.
תוכנית מפורטת, הגיונית, משכנעת. באותו זמן, שר הביטחון שלו, משה ארנס, תומך ביציאה מלבנון (שמעתי זאת ממנו במו אוזניי). ראש הממשלה מעיין בתוכנית, מביע הערכה ועניין, ואז מזעיק את הדרג שמעליו לקבלת ההחלטה הסופית. הדרג הזה, כלומר רעייתו, מצטרפת לפגישה, מעיינת אף היא בכובד ראש, חוככת בדעתה, ואז מפרסמת את פסק הדין: לא עכשיו. צה"ל נשאר בלבנון והמתין יותר משנה נוספת עד היציאה.
בשנה הזו נהרגו 13 חיילים. לא. אני לא מאשים אף אחד במותם. צה"ל מגן על מדינת ישראל וזה עולה לו בחיי חיילים. זו המציאות של חיינו כאן. אני מאשים אותנו בהשלמה עם הפרטת סמכויות השלטון במדינת ישראל, עם התופעה החולנית הזו של ראש ממשלה השבוי בידי בני ביתו, בשוויון הנפש שבו אנחנו מתרגלים לכל דבר. בדיוק כמו אותה צפרדע באותו סיר המתחמם והולך.