פיתרון משבר האקלים אינו נראה באופק, והוא כלל לא פופולארי

1. פוליטיקאים או מזגן
נניח שגל החום באירופה נגרם, בין השאר, מהתחממות כדור הארץ מעשה ידי אדם. לא בטוח, אבל נניח שכן. ונניח שכדי למנוע גלים כאלה בעתיד יש לבלום במהירות את השימוש של בני אדם בדלקים מסוגים מסוימים, שאחראים להתחממות. ונניח שהאירופים רוצים להתקדם ולעשות משהו בעניין הזה. נניח שכל זה נכון – האם יש להם מה לעשות?

הנה האמת הפשוטה, הבוטה: סביר יותר שהאירופים יצטיידו לקראת הקיץ הבא בעוד מזגנים, ובכך יעלו את צריכת החשמל, פליטת המזהמים וההתחממות הגלובלית, מאשר שיצמצמו עוד יותר את צריכת האנרגיה שלהם במידה שתסייע לבלימת התחממות. סביר יותר שהאירופים, גם בחורף, יתחננו לעוד מנת דלק יקרה – יקרה מאוד – מהרוסים, מאשר שיחליטו לקפוא בקור הצפוני. ולא רק האירופים כמובן.

גם האמריקאים. הם ישמיעו נאומים על מצב כדור הארץ, ויגבירו את החימום. הם יצקצקו בצדקנות על הסירוב של הסינים לבלום את הצמיחה בכך שיטילו מגבלות על ייצור בדלקים מזהמים, ואז יכניסו את הפייה של משאבת הבנזין לטנדר החדש.

שיא החום. ביג דיל. אם לונדון הייתה ערוכה לחום כמו אילת, או כמו פניקס, אריזונה, לא הייתה לתושביה בעיה מיוחדת להתמודד עם החום. תאמרו: אבל מה עם כדור הארץ? שאלה טובה. לא שאלה על מדע ופוליטיקה, אלא על טבע האדם, הרואה את הבעיה שמולו, ולא את הבעיה שממתינה לו מעבר לעשור הבא. חם – נקרר. קר – נחמם. חסר דלק – נוסיף. צריך צמיחה – נייצר.

מכון סקרים אמריקאי בדק השבוע את עמדותיהם של האזרחים, אבל במקום השאלה אם הם בעד או נגד מדיניות אוהדת אקלים, מה שקל להשיב עליו (כולנו בעד מדיניות אוהדת אקלים, ואם אפשר, על הדרך, גם שלום עולמי), הם הציבו שאלה ממוקדת.

הנה הנוסח: "הנשיא ביידן אמר שמחירי בנזין וחשמל גבוהים נחוצים כדי לעמוד ביעד שלו לחסל את השימוש בדלקים מאובנים בארה"ב כדי להילחם בשינויי האקלים". זה בערך נכון. כך בערך אמר. וגם אם לא היה אומר, זה המצב. מי שרוצה למשטר את פליטת המזהמים צריך להביא בחשבון מחיר כלכלי. אז מה אתם חושבים על אמירה כזאת?

הנה האפשרויות שהוצגו לאמריקאים: אני מסכים (או מסכימה) עם מדיניות שינויי האקלים של ג'ו ביידן, גם אם זה אומר שמחירי האנרגיה יהיו גבוהים יותר; אני לא מסכים עם המדיניות של ביידן, ורוצה שארה"ב תייצר יותר אנרגיה כדי להוריד מחירים; אני לא חושב שבלימת ההתחממות הגלובלית צריכה להיות ממוקמת גבוה בסדר העדיפויות של ארה"ב; אני לא מאמין בשינוי אקלים; לא יודע.

שליש מהאמריקאים אמרו שהם מוכנים לשלם יותר כדי לבלום את ההתחממות. יותר מ־40% דרשו יותר אנרגיה, והורדת מחיר. עוד 10% אמרו שזה לא חשוב בעיניהם, ו־6% לא מאמינים בהתחממות גלובלית (וכ־10% אינם בטוחים). ובסך הכל: כ־30% עם ביידן, וקרוב ל־60% נגד ביידן. אם יש מדיניות לא פופולרית, זו בדיוק המדיניות. אם יש סיבות טובות לקריסה של האמון בביידן, זו אחת מהן. הציבור לא מעוניין במחירים גבוהים עכשיו תמורת התקררות גלובלית בעתיד הלא נראה לעין, שמי יודע אם יבוא, ומי יודע מה יביא. אפילו בקרב מצביעיו הדמוקרטים של ביידן, כשליש לא תומכים במדיניות הירוקה שלו.

שאלות אחרות, בניסוחים אחרים, מולידות תוצאות אחרות. מכון הסקרים פיו הראה השבוע שרוב האמריקאים עדיין רואים חשיבות למדיניות בולמת התחממות. תשאלו אם לנטוע מיליארד עצים, והרוב הגדול יאמרו שכן, למה לא. עצים זה ירוק, זה יפה, והעלות לא מורגשת כמו בתחנת הדלק. כמובן, גם לנטיעות יש עלויות, צריך לגדל, לטפח, להשקות, למצוא שטחים.

אבל אלה עלויות סמויות. האזרח לא חשוף אליהן באותו אופן. תשעה מכל עשרה אמריקאים בעד נטיעת עצים (שאחר כך יישרפו בשריפות המשתוללות גם כעת בחוף המערבי). אבל הרבה פחות מהם בעד הטלת מסים על חברות בהתאם לביצועים הירוקים שלהן. רוב הדמוקרטים בעד, כמעט כמו בעד שתילת עצים. הבוחרים הרפובליקנים חלוקים חצי-חצי. חלקם בעלי חברות, ומבינים מה המסים יעשו להם. חלקם רגישים להתערבות ממשלתית בכלכלה.

לפני כמה שבועות, כשכולם התעלפו מפסיקת בית המשפט העליון שביטלה את הזכות להפלות, עברה עוד פסיקה שעוסקת בדיוק בזה. התיק "מערב וירג׳יניה נגד ה־EPA" הוציא מידי הממשל חלק ניכר מכלי העבודה האדמיניסטרטיביים שנעשה בהם שימוש כדי לקדם סדר יום של בלימת התחממות. גם עליו התעורר כעס גדול.

"הטבע חולק על בית המשפט", קבע בעל טור במגזין "אטלנטיק". כותרת יפה, אבל מניפולטיבית. בית המשפט לא קבע שהטבע צריך כך או אחרת. כל מה שקבע הוא שמדיניות אגרסיבית של משטור כלכלי צריכה אישור פרטני של הקונגרס. אי אפשר לומר: אנחנו נותנים לסוכנות להגנת הסביבה אישור להחליט מה שצריך. אי אפשר לומר: הסוכנות להגנת הסביבה תעשה מה שהיא רואה לנכון. צריך פיקוח פרלמנטרי. צריך חקיקה דקדקנית.

ולמה שזאת תהיה בעיה? או, את זה דווקא קל להסביר. כי מדיניות הממשל בנושאי אקלים איננה פופולרית. היא פופולרית בתיאוריה, אבל לא בתחנת הדלק, ולא בחשבון החשמל, ולא באינפלציה. חברי הקונגרס לא יצביעו בעד חקיקה שתקפיץ את עלות הקירור במחוז שלהם, ולא בעד חקיקה שתעלה את מחיר הנסיעה במחוז שלהם. הם מתקשים להצביע בעד הקמת כורי גרעין להפקת חשמל, כי "גרעין" נשמע רע, מסוכן, ואחרי האסון בפוקושימה יפן הגרעין איבד לגיטימציה. אם כי, וגם את זה צריך לומר, במדינות רבות נראה שהגרעין מתחיל לחזור כאופציה לשולחן.

ובמילים אחרות: הדרך לממש מדיניות הגנה על הסביבה איננה בהליך דמוקרטי שקוף אלא בעקיפה אלגנטית של רצון העם. זה מה שבית המשפט לא מאפשר. לביידן, זה כאב ראש. חוץ מהסעודים, שלא נתנו לו הרבה, והרוסים, שמתעקשים לא להפסיד במלחמה, והאינפלציה, שלא נראית "זמנית" כפי שהבטיח, והבריטים, שנצלים בחום, והאיראנים, שלא מראים סימני התקפלות, והרפובליקנים, שמתכוננים לקחת ממנו את הקונגרס. חוץ מכל אלה - עוד כאב ראש.

2. בוחרי מרצ עוברים
דינמיקה של מערכת בחירות יכולה להיות מהירה ואכזרית. הנה, כך זה קרה במרצ, או לפחות נדמה שקרה. לפני שבוע וקצת, עוד היה למרצ יו"ר, ניצן הורוביץ, שלא היה ברור מה גורלו. ירוץ או לא ירוץ, יתגבר על יריביו או לא יתגבר. הורוביץ בחר לפרוש. כנראה הבין לאן הרוח נושבת. זה השאיר את הבמה פנויה למי שמאותת כבר זמן רב שבכוונתו להתמודד על ראשות התנועה, יאיר גולן.

אבל לא כולם חשבו שגולן הוא המועמד המתאים, לכן החלו לרחוש שמועות: אולי תמר זנדברג תרצה לחזור? זנדברג לא רק שלא חזרה, אלא החליטה לקחת פסק זמן. בשבוע שעבר, במסגרת סקר של אתר המדד, עוד שאלנו בוחרים של מרצ אם יתמכו בזנדברג. השבוע כבר לא היה טעם לשאול. נשארה זהבה גלאון. היו"ר החזקה של מרצ בעבר, ומי שהופעלו עליה לחצים לרוץ, חלקם מן הסתם באמת לחצים, חלקם מן הסתם מוזמנים על ידי גלאון עצמה.

פוליטיקאים אוהבים שלוחצים עליהם לרוץ. אוהבים להרגיש שרק הם יכולים, ושאין להם תחליף. בשבוע שעבר התגברו הידיעות שגלאון מתרצה, עד שביום שישי כבר פורסמו ידיעות נחרצות שכן – היא תרוץ. בהמשך באה גם הודעה רשמית. הציבור השתכנע שזה המצב. גולן רץ – גלאון רצה.

זה היה שינוי מהיר, שמאפשר לבחון דינמיקה שמתפתחת במהירות. בחמישי לפני שבוע ויום שאלנו 100 בוחרי מרצ במי הם תומכים. בראשון שאלנו את אותם 100 בוחרי מרצ שוב במי הם תומכים. הבדל של ארבעה ימים, וכמה התפתחויות בשטח, וההבדל ניכר. בחמישי שעבר לגולן עוד היה יתרון. יותר בוחרים של מרצ רצו אותו יותר מכל מועמד אחר. לא רוב, אלא כשליש. אבל השליש הזה היה יותר ממה שקיבלו גלאון, זנדברג או "מועמד אחר", שלוש האפשרויות שהצענו (בנוסף לאפשרות "אני כבר לא מצביע/ה מרצ").

בראשון היתרון כבר עבר לגלאון. היא מקבלת תמיכה מכל מי שתמך בה קודם, וגם מחצי ממי שתמכו בזנדברג, וגם מתומכים של גולן שעברו אליה. אפשר לראות את זה בטבלה המצורפת, שהוכנה מנתוני אתר המדד תחת עינו הבוחנת של הפרופ' קמיל פוקס. ממי שתמכו ביום ראשון בגלאון רק 57% תמכו בה ארבעה ימים קודם. כל השאר תומכים חדשים. 14% קיבלה מתומכים לשעבר של גולן. 10% מתומכים לשעבר של זנדברג. 12% ממי שרצו "מישהו אחר", והבינו שזה כבר לא יהיה. ויש גם כמה שאמרו שלא יצביעו מרצ, ועכשיו החליטו שהם תומכים בה.

למה? אולי משום שהוודאות מייצרת אפשרות לקבל החלטה. אולי משום שנחשפו לתוצאות הסקרים. הסקר של פרופ׳ פוקס בערוץ 13 זיהה שמרצ תקבל יותר מנדטים בראשות גלאון (5) לעומת מרצ בראשות גולן (4). למעשה, לפי הסקר הזה לפחות, וכמובן שצריך להמתין לעוד סקרים כדי להבין אם זה המצב, אם גלאון מנצחת במרצ, המפלגה מקבלת תנופה ובמקביל מכניסה את מפלגת העבודה לצרות. כלומר, יכול להיות שבוחרי השמאל מעדיפים את מרב מיכאלי על גולן אבל מעדיפים את גלאון על מיכאלי. ויכול להיות שהכניסה של גלאון לזירה לא תותיר למיכאלי ברירה אלא להתאחד לריצה משותפת, או לסכן את מפלגתה שלה.

ושימו לב מה קרה לתומכים של גולן. 79% מהם תמכו בו גם בחמישי שעבר. כלומר, הוא הצליח לגייס פחות בוחרים חדשים לעומת גלאון. כמעט מחצית מתומכי זנדברג עברו אליו, וגם הוא קיבל עשירית מתומכיו ממי שקודם רצו "מישהו אחר" והבינו שזה כבר לא יהיה. והוא מקבל תמיכה ממעט מאוד בוחרים שהחליטו קודם לא להצביע למרצ – אבל לעומת זאת, תורם כשליש מתומכיו למי שעכשיו אומרים שלא יצביעו מרצ. בעיקר, הוא לא הצליח להעביר אליו אף אחד מתומכי גלאון. יש שעוזבים אותו כדי לתמוך בה, אין מי שעוזבים אותה כדי לתמוך בו. תנועה חד־כיוונית – מגולן לגלאון.

הערת אזהרה מתחייבת: השאלון נערך בקרב בוחרי מרצ, לא בקרב מי שבהכרח יצביעו בפריימריז. כלומר, ייתכן מצב שבו הבוחרים של מרצ מעדיפים את גלאון, אבל בגלל ביצועים ביום הבחירות גולן יהיה המנצח. ומצד שני, ברור שאם בוחרי מרצ מעדיפים את גלאון, זה איתות גם לבוחרי הפריימריז של מרצ, שאם יבחרו בגולן הם עלולים לחבל בסיכויי המפלגה להצליח.

3. בוחרי לפיד מתרגלים
אנחנו עוד רחוקים למדי, רחוקים מדי, משלב הקמת הקואליציה. אנחנו עוד עסוקים בדירוגים של פריימריז, באיחודים אפשריים (שקד מגבשת רשימה במצב של כמעט ייאוש), בתמרונים ראשונים של בחירות. עכשיו קיץ, הציבור בחופים או בחו"ל. אחר כך יבואו חגים. עיקר תשומת הלב לקמפיין יהיה ברווח הקצר שבין החגים לבין הבחירות. ובכל מקרה, חלק גדול מהמצביעים כבר יודעים למי יצביעו.

הם מתורגלים אחרי כמה מערכות בחירות. ספק אם מצטרף חדש, כמו גדי איזנקוט, יחולל שינוי דרמטי. ספק אם איחוד או פיצול יחולל הבדל דרמטי. העניין הוא שבנסיבות הקיימות לא צריך הבדל דרמטי – צריך מנדט או שניים לכאן או לכאן. אלה יקבעו את גורל הבחירות.

ואז יבוא שלב הקמת הקואליציה. אם לגוש הימין – הליכוד, הציונות הדתית ושתי החרדיות - יהיו 61 מנדטים, הקלפים יהיו כולם בידי בנימין נתניהו. אם לגוש לא יהיו 61, הקלפים יעברו לידיו של בני גנץ. קשה לזהות נסיבות שבהן הקלפים בידי יאיר לפיד. אבל בינתיים, לפיד מוביל את המפלגה השנייה בגודלה, שגם מתחזקת - ולכן מעניין להבין מה רוצים בוחריה. גם את זה בדקנו. כמובן – הם רוצים שלפיד ויש עתיד יקבלו 61 מנדטים וירכיבו ממשלה כרצונם. אבל זה כנראה לא ריאלי. לכן בדקנו תסריטים שיש להם היתכנות גבוהה יותר. בעצם, בדקנו את מי בוחרי יש עתיד פוסלים, ועם מי הם מעדיפים לשבת בקואליציה בהנחה שזו לא תהיה קואליציה נוחה.

ללפיד יהיה צורך לגייס מפלגות לקואליציה שלו ובדקנו ארבע אפשרויות: לגייס את הליכוד בראשות בנימין נתניהו לממשלת אחדות, לגייס את המפלגות החרדיות, לגייס את המפלגות הערביות (לא רק רע"ם, שדי ברור שכן, אלא גם את הרשימה המשותפת), או להישאר באופוזיציה. תמיד אפשר להעדיף אופוזיציה על פני פשרה בלתי נסבלת כדי להגיע לשלטון.

התוצאות ברורות ומובהקות. בוחרי יש עתיד מוכנים מנטלית להקים קואליציה עם המפלגות החרדיות. הם מן הסתם מבינים את הפשרות הכרוכות בקואליציה כזאת. הם מן הסתם יודעים שמה שיש עתיד של פעם קבעה שיש הכרח לעשות מול האתגר החרדי לא יהיה אפשר לעשות במסגרת קואליציה עם יהדות התורה ועם ש"ס.

אם יש להם קצת הבנה של נפש האדם, הם גם יודעים שאם וכאשר החרדים יבואו לקואליציה כזאת (ואין שום ביטחון שיבואו, נתניהו וגנץ יהיו האופציות הראשונה והשנייה שלהם), הם ירצו לוודא שהניצחון הפוליטי שלהם על לפיד ייראה היטב. הם ירצו הישגים, מהותיים וגם סמליים. קל זה לא יהיה. נוח זה לא יהיה. ובכל זאת, מצביעי יש עתיד מוכנים. מעדיפים את החרדים על האפשרויות האחרות.

הדבר המעניין כאן הוא ההעדפה החד־משמעית לחרדים על פני הערבים. לא רע"ם כמובן, השאלה כרכה במכוון את רע"ם ואת הרשימה המשותפת מתוך ידיעה שאת רע"ם הבוחרים מקבלים בלי הסתייגות ממשית. הרשימה המשותפת זה הסיפור המורכב יותר. היועצת של נפתלי בנט, שמרית מאיר, כבר הזכירה שבנט שקל להסתמך על המשותפת. הקמפיין של הליכוד ינסה לקשור את לפיד לאחמד טיבי, כאילו ברור שאין לו קואליציה אחרת. אבל הבוחרים של לפיד חושבים שאולי יש, וגם מעדיפים את זאת שאולי יש – הם מעדיפים את משה גפני על אחמד טיבי. לא שאלנו למה, לזה צריך שאלון יותר מפורט, אבל יש כמה אפשרויות שאפשר לדמיין.

הראשונה: משום שעם כל הקושי מול החרדים, ההסתייגות מעמדותיה של הרשימה המשותפת עדיין מובהקת יותר. השנייה: משום ששותפות עם הערבים תהיה, להבנתם של הבוחרים, הרבה פחות יציבה. עם החרדים אפשר לסגור, ואז לסמוך על ההצבעה שלהם. עם הערבים, כפי שהוכיחה הקואליציה היוצאת, לא תמיד קל.

השלישית: בגלל הלגיטימציה. בוחרי יש עתיד רוצים שלפיד יהיה ראש ממשלה, ורוצים שממשלתו תהיה ממשלה לגיטימית. הם ראו מה קורה לממשלה שנתונה תחת מתקפה מתמדת של גוש ימין מלוכד. הם סבורים שפיצול של הימין, ומהלך משותף עם החרדים, יחסוך לממשלה הבאה משהו שלא נחסך מהממשלה הנוכחית. קמפיין הדה־לגיטימציה של הליכוד והציונות הדתית יהיה יותר זהיר אם מולם יעמדו חברי כנסת חרדים שגם הם חברים בקואליציה.

עד כמה כל זה ריאלי? מצד אחד, זה לא נראה ריאלי. מצד שני, כבר ראינו איך הלא־ריאלי הופך לריאלי בנסיבות הפוליטיות המוזרות של ישראל. ובכל מקרה, הבוחרים של לפיד מעדיפים את הלא־ריאלי הזה על הלא־רצוי ההוא. יש אפשרות אחת שכמעט אף אחד מהם לא מוכן לקבל: קואליציה עם הליכוד בראשות נתניהו. יש עתיד היא המפלגה שנשארת הכי "רק לא ביבי" שיש. הבוחרים מעדיפים קואליציה עם החרדים. הבוחרים מעדיפים קואליציה עם המשותפת. הבוחרים מעדיפים להישאר באופוזיציה. ביבי – לא.

השבוע עשינו שימוש בנתוני אתר המדד, בסקרי כלי התקשורת, ב־RealClearPolitics, בסקר מכון פיו, בסקר TIPP, באתר בית המשפט העליון האמריקאי, בעיתון "וול סטריט ג'ורנל".
[email protected]