הנרי "סקופ" ג'קסון היה מחוקק דמוקרט מהדור של המלחמה הקרה. הדור של מחוקקים דמוקרטים שעוד לא התבוסס בבכיינות פרוגרסיבית, אלא דגל במדיניות חוץ אגרסיבית. הרבה סיפורים נקשרו בג'קסון, הרבה עלילות, אבל חותמת מובהקת, מוכרת, שנותרה לשנים ארוכות, הייתה "תיקון ג'קסון־ויניק" לחוק הסחר של 1974. זה תיקון שנקבע בגלל הגבלות שהטילו הסובייטים על הגירה של אזרחיהם למדינות אחרות, בעיקר הגירה של יהודים לישראל.
ג'קסון שכנע את המחוקקים האחרים, כולם, לקבוע מגבלות על סחר חופשי עם מדינות לא חופשיות, מדינות הגוש הסובייטי. החקיקה החלה להתגלגל בתקופת הנשיא ריצ'רד ניקסון, ונחתמה על ידי מחליפו ג'רלד פורד. היא בוטלה, שימו לב, רק על ידי הנשיא ברק אובמה, בשנת 2012. עד אז הייתה בתוקף. בדיעבד מסתבר שאולי בוטלה קצת מוקדם מדי.
על התיקון של ג'קסון התנהל מאבק, יותר בינו לבין הממשל מאשר בתוך הקונגרס. ניקסון לא התלהב מהיוזמה, והאיש הבכיר שלו לענייני מדיניות חוץ, הנרי קיסינג'ר, התנגד לה בתוקף. ענייני הגירת יהודים, כך חשב אז, וכך הוא חושב גם היום, מוטב לנהל בשקט, בלי לטפס על עצים של אידיאולוגיה.
ג'קסון חשב אחרת. מעריציו, ויש לו הרבה מעריצים שנשבעים בשמו עד היום, סבורים שהתיקון שהציע היה גורם מרכזי בהתפוררות של האימפריה הסובייטית. על כתפיו של ג'קסון נעמד אחר כך הנשיא רונלד רייגן, שכינה את רוסיה הסובייטית "אימפריית רשע".
לקיסינג'ר יש ספר חדש. ספר על מנהיגות, ובו פרק אחד על ניקסון, שבתוכו גם תת־פרק קצר על הגירת היהודים. הוא מציע בו את הגרסה שלו לוויכוח הנושן ההוא. אפשר לזהות בגרסה הזאת הדים לוויכוח שמתקיים היום גם בישראל. ויכוח שבצדו האחד מנהיגים כמו נפתלי בנט ובנימין נתניהו, ובצדו השני מנהיגים כמו יאיר לפיד (בתמיכה משמעותית של נתן שרנסקי, ממעריציו הישראלים המובהקים של ג'קסון).
הגרסה של קיסינג'ר בספרו, בתמצית, היא זאת: דיברנו עם הסובייטים, אמרנו להם שחשוב לנו שיהודים יוכלו לצאת. מספר היהודים היוצאים החל לעלות. מ"כמה מאות" ל־30 אלף. לא מושלם, אבל שיפור ניכר. כל זה התקלקל ביום שבו החליטו מחוקקים כמו ג'קסון לעשות מההגירה דגל אנטי־סובייטי. "פוליטיקה פנימית אמריקאית ערערה את ההסדר השקט". כשהיה מדובר בהבנות לא פורמליות, בהסכמות שאין מאחוריהן קרב אידיאולוגי, אפשר היה לחלץ הישגים.
מרגע שאמריקה טיפסה על עץ העקרונות והאידיאולוגיה, הסובייטים נאלצו לעשות שריר, ולהתנגד. ישראל של בנט הייתה קיסינג'רית ביחסיה עם הרוסים. זו גישה פחות הרואית, פחות עקרונית ומוסרית, יותר פרגמטית. כמובן, בנט עצמו יטען שגישה פרגמטית היא גם הגישה המוסרית יותר, כי אם המטרה של שמירה על חיי ישראלים ויהודים היא מטרה מוסרית, ואם הפרגמטיות מסייעת לשמור על חיי ישראלים ויהודים, אזי זו המדיניות הנכונה.
ישראל של לפיד מנסה להיות ג'קסונית. ויש בזה אירוניה מסוימת – כי בנט הנץ אמור היה להיות ג'קסון, ולפיד הממורכז היה אמור להיות קיסינג'ר. יצא בדיוק ההפך. כך או כך, לפיד החליט לעשות עניין. הרוסים אותתו שבכוונתם לסגור את משרדי הסוכנות היהודית, לפיד טיפס בזריזות על עץ גבוה, אפילו גבוה מאוד. הוא איים על הרוסים ב"השלכות", ואימץ "קו תקיף מול הקרמלין".
יש כאן הימור גדול. לא בגלל משרדי הסוכנות היהודית. ישראל יכולה להתקיים גם אם המשרדים ייסגרו, לתקופה או לצמיתות. יש כאן הימור גדול משום שרוסיה איננה מדינה שישראל רוצה בעימות איתה. ומצד שני, רוסיה היא מדינה במצוקה, שאולי אינה צריכה עימות עם ישראל. ומצד שלישי, רוסיה היא מדינה עם זיכרון ארוך, שיודעת לגבות מחיר גם בדיעבד. ומצד רביעי, רוסיה היא מדינה שמבינה כוח.
יש כאן הימור גדול, שיהיה קשה להעריך את משמעותו, גם לאחר שיחלוף זמן. כמו שקשה להעריך את משמעותו של תיקון ג'קסון־ויניק. קיסינג'ר סבור עד היום שזו הייתה הפגנת שרירים מיותרת שפגעה במטרה המעשית – יציאת יהודים. אוהדי ג'קסון סבורים עד היום שזו הייתה הפגנת שרירים הכרחית בדרך להתפוררות של מה שבאמת הייתה אימפריית רשע.
במדיניות חוץ, כמו ברוב ענייני החיים האמיתיים, אין אפשרות לערוך ניסוי מבוקר של מה היה קורה אילו: מה אם ג'קסון לא היה מעביר את התיקון, האם היו יוצאים יהודים והאימפריה הייתה מתפוררת בכל מקרה? במקרה כזה הצדק עם קיסינג'ר. מה אם ג'קסון לא היה מעביר תיקון, האם היו יוצאים עוד יהודים, אבל ברית המועצות הייתה קיימת עד היום? במקרה כזה, לישראל אולי הייתה תועלת מסוימת, אבל הצדק העקרוני היה עם ג'קסון.
מה הרוסים רוצים
ישראל נכנסה השבוע לעימות עם הרוסים. מי בכלל יזם את העימות הזה? ישראל תאמר – הרוסים יזמו אותו, כאשר החליטו לסגור את משרדי הסוכנות היהודית. הרוסים יאמרו – ישראל יזמה אותו, כאשר שלחה אלינו שליחים להוציא מכאן אזרחים, ועוד הוסיפה חטא על פשע כאשר נסוגה ממדיניות הניטרליות שלה בקשר למלחמת רוסיה־אוקראינה.
ברקע יש עוד לא מעט עניינים לא ברורים: הקשר של פעילות צה"ל בסוריה לכל זה; העיכוב בהעברת "חצר אלכסנדר" לרוסיה; הטענות המשפטיות של הרוסים, שהושמעו כנראה גם בעבר; חוסר היציבות הפוליטית בישראל, שמזמין התגרויות ומבחני רצינות (כנראה גם מצד חיזבאללה); חוסר הניסיון של ראש הממשלה לפיד, שמרגיש שהוא צריך להיות לוחמני משום שאין לו ברקורד שירות צבאי קרבי. כל זה, והשאלה הקבועה, מה בדיוק הרוסים רוצים.
זאת שאלה קבועה לא מעכשיו. זאת שאלה קבועה מזמן. ווינסטון צ'רצ'יל קיבע אותה במשפט המוכר "רוסיה היא חידה עטופה בתעלומה בתוך אניגמה". זה משפט חד, צ'רצ'יליאני, זכיר מאוד. אבל למשפט הזה היה גם חלק שני. הנה אותו משפט בהקשרו: "אני לא יכול לחזות לך את הפעולה של רוסיה. זוהי חידה עטופה בתעלומה בתוך אניגמה. אבל אולי יש מפתח. המפתח הזה הוא האינטרס הלאומי הרוסי". הנה – אומנם חידה, אבל יש מפתח לפתרונה. האינטרס הלאומי הרוסי.
גם לישראל יש אינטרס לאומי, והשאלה מה הוא כולל היא מפתח לעיצוב המדיניות שלה במשבר הזה. האם לישראל יש אינטרס לאומי שתתקיים פעילות של הסוכנות היהודית ברוסיה? ואיזה מחיר היא מוכנה לשלם כדי לממש את האינטרס הזה? ומה מהותו של האינטרס הזה – למה בעצם חשוב לישראל שהסוכנות תפעל ברוסיה?
ולדימיר פוטין הקשה על ישראל השבוע, בייזום משבר שלא רצה, אבל גם עשה לה טובה: הוא אילץ אותה להביט במראה ולשאול את עצמה מחדש מה מהותו של הקשר הישראלי־יהודי. מה ישראל מוכנה לעשות כדי לפעול בקרב יהודים במדינות אחרות? האם ישראל חשופה לסחיטה באמצעות פעילות נגד יהודים במקומות אחרים? האם ישראל מוכנה להיכנס לקרב מדיני קשה בגלל פגיעה ביהודים במקומות אחרים? אלה אינן שאלות שקל להשיב עליהן. יהודי רוסיה חופשיים לצאת ולבוא לארץ. ישראל מציעה להם מקלט. היא יכולה להסתפק בזה, ולומר שבכך היא ממלאת את תפקידה, המעוגן גם בחוק, להיות מדינת העם היהודי.
נדמה שלפיד נוקט גישה מרחיבה יותר של התפקיד הישראלי. הוא הוכיח זאת כשר חוץ, כאשר נכנס לעימות מורכב עם ממשלת פולין, בגלל העברה של חוק המקשה על העברת כספים לניצולי שואה. גישה ג'קסונית מובהקת. הצבת עמדה מוסרית, גם במחיר פגיעה ביחסים.
אף על פי שישראל הפסידה בעימות מול פולין, ונאלצה להתקפל ולחזור לשגרת היחסים בלי שהפולנים שינו אפילו אות בחוק, לפיד כנראה נותר בעמדתו העקרונית. הוא מוכן להיכנס לעימות מדיני בגלל פגיעה בסמלים יהודיים. אפשר לתמוך בעמדה הזאת או להתנגד לה, להגן עליה או לתקוף אותה, ראוי לכבד אותה, ובלבד שעוצבה בתהליך מסודר של חשיבה על סיבות והשלכות. כי יש סיבות – וכי יהיו השלכות. ישראל היא מדינה חזקה, אבל לא מספיק חזקה בכדי להיכנס בקלות דעת לקרב עם הרוסים. לא מספיק חזקה בכדי להיכנס לקרב עם הרוסים אם אין סיבה חזקה.
מה אומרים הסקרים
נתחיל בעיקר: אתר המדד עוקב אחר כל הסקרים של כל כלי התקשורת. ערוצי הטלוויזיה, העיתונים, בלי אפליה. מה שמתפרסם על ידי סוקר מקצועי בכלי תקשורת ישראלי מקצועי נקלט גם אצלנו, כנתון נוסף במאגר הנתונים. מכל הסקרים האלה אנחנו מפיקים ממוצע משוקלל שמתעדכן כל הזמן, ומוצב קבוע באתר המדד.
מה זה אומר? שיש נוסחה, שקבע הפרופ' קמיל פוקס, שלוקחת את הסקרים האחרונים (כרגע אלה סקרים משלושת השבועות האחרונים), ומייצרת מהם מספר חדש, שנותן משקל מסוים לכל סקר. מה קובע את המשקל? כמה הסקר עדכני (כלומר, סקר שנערך אתמול יהיה יותר חשוב מסקר שנערך שלשום), כמה הסקר גדול (כלומר, סקר שכלל 1,000 מרואיינים יקבל יותר משקל מסקר שכלל 500 מרואיינים), כמה הסקר סוטה מהסקרים האחרים (כלומר, סקר שיש לו תוצאה מוזרה ושונה מאוד, יקבל פחות משקל).
התוצר שמתקבל הוא משהו שיש לו כמה יתרונות וכמה חסרונות. תכף נמנה אותם, אבל לפני כן נגיד שממוצע סקרים הוא כלי מקובל בעולם, שמקבל תשומת לב רבה במערכות בחירות. למה הוא מקובל? או, מכאן מתחילים היתרונות. הוא מקובל משום שיש לו יתרונות, יש לו ערך. נסביר בקצרה מדוע.
סקרים מתבססים על מידע שנאסף על ידי סוקר מסוים ביום מסוים תחת הנחות עבודה מסוימות. הם צילום מצב במצלמה של מישהו. ובדיוק כמו שקורה עם מצלמה, אם ליד אותו מישהו עומד עוד מישהו, ומצלם בדיוק את אותו הדבר, התמונה תיראה קצת אחרת. אולי משום שסוג המצלמה שונה, או הזום אחר, או זווית הצילום כמה מעלות ימינה או שמאלה, או לאחד מהם היד בדיוק רעדה.
הממוצע לוקח הרבה תמונות של אותו דבר, ומנסה ליצור מהן תמונה חדשה, שמנטרלת את כל הרעידות, התזוזות, הזוויות. לדוגמה, יש סוקר שמניח שתהיה 45% השתתפות בבחירות במגזר הערבי, ויש סוקר אחר שמניח שתהיה 48% השתתפות בבחירות במגזר הערבי. מההנחות האלה נגזרות תזוזות במספר המנדטים שהסקרים יחזו למפלגות הערביות.
אבל מה באמת יהיה שיעור ההשתתפות במגזר הערבי? את זה אנחנו כמובן לא יודעים. כל סוקר וההנחה שלו, והממוצע לוקח את שתי ההנחות ויוצר מספר שהוא למעשה שילוב של שתיהן למעין הנחת אמצע.
האם זה מבטיח שהממוצע יהיה יותר מדויק מסקר? לא, זה לא מבטיח כלום. אם אתם בטוחים שאתם יודעים שסקר מסוים הוא הנכון – אז כדאי שתסמכו עליו. הבעיה היא שאנחנו לא יודעים מראש איזה סקר היה הכי מדויק, אלא רק בדיעבד. ממוצע סקרים מאפשר לנו להגיע לתמונה כוללת שמנטרלת חלק מהאי־דיוקים. בבחירות הקודמות זה עבד היטב. בסיכום הבחירות מצאנו שממוצע המדד התקרב יותר מכל הסקרים והמדגמים לחיזוי נכון של הגושים בבחירות.
עכשיו החסרונות: קודם כל, הממוצע נותן שברים, לא מנדטים שלמים. אפשר כמובן לעגל, אבל אז זה לא הממוצע, זה כבר ממוצע מעוגל, שהוא פחות טוב. ומצד שני, מי שאוהב לראות מנדטים במדויק, ימצא שהממוצע המשוקלל קצת מעצבן. מה עושים עם 5.7 מנדטים (הממוצע הנוכחי של ישראל ביתנו)?
ועוד: הממוצע לא מתכנס ל־120 מנדטים בדיוק, משום שאנחנו משתמשים גם בשברים. הוא קרוב, אבל לא בדיוק. ועוד: הממוצע לא מחלק מחדש מנדטים של מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. הנה, זה עוד משהו שאתם צריכים לדעת על סוקרים: כאשר הם בוחנים את המפלגות, ומוצאים לדוגמה שימינה מקבלת רק 2%, כלומר לא תיכנס לכנסת הבאה, הם צריכים לחלק את המנדטים בלי ימינה.
הקולות של ימינה נזרקים לפח. לכל סוקר יש שיטה משלו לעשות את זה. אנחנו לא עושים את זה. אנחנו משאירים את ימינה עם מה שיש לה בממוצע (פחות ממנדט אחד, שזה כמובן הרבה מתחת לאחוז החסימה).
תשאלו: אז איך אפשר להבין מזה איך בדיוק תיראה הכנסת? נאמר: נכון, אי אפשר, אבל אם אתם רוצים, נעשה בשבילכם עוד מהלך. ניקח את הממוצע, ונפעיל עליו בעזרת מחשב את הכללים של חוק בדר־עופר. זה החוק שעל פיו מחלקים את המנדטים ביום הבחירות עצמו, בתהליך די מורכב, שכולל גם את חלוקת הקולות שלא נספרו, המנדטים שהלכו לפח, וגם את חלוקת העודפים על פי הסכמי העודפים של המפלגות. יש לנו יכולת להפעיל על הממוצע שלנו את כללי החוק, וכך לראות כמה מנדטים תקבל כל מפלגה אם אלה יהיו האחוזים ביום הבחירות.
אבל כדאי לשים לב, אנחנו מפעילים את החוק על ממוצע של סקרים. כלומר, מדובר בסוג של מניפולציה על מניפולציה (כי גם הסוקרים כבר חילקו את המנדטים לפי השיטות שלהם). כך שצריך להתייחס לתרגיל הזה מאוד בזהירות. ומצד שני, הסוקרים מחלקים את המנדטים על פי התוצאות שקיבלו בדרך כלל בלי להתחשב בכללים של בדר־עופר, ולכן לא יכולים לדעת מראש איך החוק ישנה את החלוקה הסופית.
מה עוד אנחנו יכולים לעשות (אנחנו זה איש המדד נח סלפקוב)? אנחנו יכולים להכריח את המודל שלנו להביא בחשבון נתון חדש. לדוגמה, בשבוע שעבר החלטנו להכריח אותו לבדוק מה קורה אם מרצ עוברת את אחוז החסימה ומקבלת 4 מנדטים. נכון, כרגע ממוצע הסקרים של מרצ נמוך מכדי להעביר את המפלגה את אחוז החסימה. ומצד שני, נדמה שהמפלגה לפחות כרגע במגמת עלייה, ועוד רגע תבחר מנהיג/ה חדש/ה. אז שווה לבדוק מה יקרה אם מרצ בפנים. יש לנו דרך לעשות את זה. אנחנו מכניסים כנתון למודל 4 מנדטים למרצ, ונותנים לו לחלק מחדש את המנדטים לפי חוק בדר־עופר. זה כמובן משנה את מספר המנדטים של כמה מפלגות.
זהו – את כל זה אתם יכולים לראות בטבלה שצירפנו. אנחנו מציעים לעשות את זה בזהירות. בטבלה יש ממוצע, וממוצע שהופעל עליו חוק בדר־עופר לחלוקת מנדטים, ומניפולציה שמכניסה את מרצ ואז מחלקת מחדש את המנדטים. כל זה כלי בניסיון המשותף של כולנו להבין את הדינמיקה של הבחירות. לא תחזית שתקלע בהכרח לתוצאה (ובכל מקרה, יש עוד הרבה זמן עד הבחירות), אלא צילום מצב שנותן מושג על מצבן של מפלגות ועל מצבם של מחנות וגושים.
השבוע עשינו שימוש בספר "Leadership" של הנרי קיסינג'ר, בנתונים ומידע מאתר המדד, בסקרי כל כלי התקשורת. הערה: הכותב משמש כעמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי, שיש לו זיקה לסוכנות היהודית. מה שנכתב בטור זה אינו מייצג את עמדת המכון.