יש מצב שהיסטוריונים יגדירו בעתיד את התרגיל המבאיש של ימינה, שהוביל להקמת ממשלת השמאל בראשות נפתלי בנט, כתאונה בקנה מידה בינלאומי היסטורי. זאת, משום שהיא סילקה מהבמה המדינית גורם שהיו לו הכלים לעצור את טירוף המערכות, שאליו נקלע העולם.
"אירוע חמור שישפיע על היחסים בינינו": לפיד במסר דרמטי לפוטין
נתניהו נגד לפיד וגנץ: "המשבר עם רוסיה עלול להביא לפגיעה חמורה"
אתה לא חייב להיות תומך ליכוד או "ביביסט" כדי להעריך מה יכלו לחולל יכולותיו של בנימין נתניהו למשבר רוסיה־אוקראינה, שהוא למעשה משבר רוסיה־ארה"ב. גם רבים ממבקריו המושבעים מכירים ביכולותיו ובכישוריו יוצאי הדופן, בייחוד בהשוואה לפוליטיקאים אחרים בארץ ובעולם, ומבינים שבכובע של ראש הממשלה נתניהו יכול היה לתמרן את הצדדים להסדר.
אבל בימים אלה, מהזווית הישראלית הצרה, חל שינוי משמעותי לרעה במערכת היחסים של ישראל עם רוסיה. מדיניות של טירונים גסי רגליים לא רק סילקה אותנו מהזירה המדינית על תקן משפיעים ומתווכים פוטנציאליים, אלא יצרה משבר של ממש ביחסי ישראל־רוסיה. לכל הגיבורים המתנפחים כמו בלון ומטיפים לממשלה לא להיות אסקופה נרמסת או שטיח, צריך להזכיר את הציווי שלא להתגרות באומות העולם.
להבליג – לא. להרכין ראש – לא. אבל גם לא להתגרות במעצמה במצוקה שלא לצורך. בייחוד כשמדובר במעצמה לא לגמרי דמוקרטית, שמה שקובע בה הוא פחות דעת הקהל ויותר הרצון הטוב של המנהיג. הגרוע מכל הוא להתגרות במעצמה כזו, שהינה בעלת השפעה עצומה במדינה הגובלת בישראל ובעלת קשרים מצוינים עם איראן.
כיאה למדינאי מנוסה ובנו של היסטוריון, נתניהו הצליח במשך השנים לכונן יחסי אמון וקרבה עם מנהיג רוסיה. אלא שלהרוס קל יותר מאשר לבנות. ראש הממשלה יאיר לפיד, שהטיפול שלו בעניינים מדיניים מזכיר היפופוטם המבצע מעברים מגושמים בין פלייה לרלווה בשיעור בלט, הצליח לחולל פלא דיפלומטי: ליצור הסכמה נדירה בין רוסיה לפולין, ששתיהן מאוחדות סביב יחסן כלפיו.
הפרסומים בדבר סנקציות נגד רוסיה, האיומים הטווסיים להחזרת השגריר ועוד כותרות על צעדי תגמול כוחניים, מעלים באוב את "העכבר ששאג". בסרטו של פיטר סלרס, מדינה קטנטונת מכריזה מלחמה על ארה"ב, כדי להפסיד בה וליהנות מחסדי השיקום האמריקאיים. אלא שהסרט הוא פרודיה קומית, ואילו לפיד חי בסרט שנראה יותר כמו מבוא לטרגדיה. צריך לזכור שגם הקרע הטוטלי ביחסי ישראל־בריה"מ החל בצעדים קטנים, שהתגלגלו למפולת.
סקר מעריב חושף: כך נראית מפת הגושים עם מפלגתם של שקד והנדל
קצת היסטוריה. הרומן הרוסי עם העם היהודי החל בימי בריה"מ, כאשר הצבא האדום, על מאות אלפי חייליו היהודים, שחרר את מחנות הריכוז ועצר את מכונת ההשמדה הגרמנית. זאת כאשר המערב, שכבר שלט בשמי אירופה, נמנע מלהפציץ את מסילות הברזל לאושוויץ.
הרומן נמשך כאשר באמצעות צ'כיה סיפקה בריה"מ ליישוב היהודי בא"י תחמושת ונשק, בעוד המערב, פרט לצרפת, מטיל אמברגו נשק על היישוב היהודי, הנתון בסכנת הכחדה. וגולת הכותרת: בכ"ט בנובמבר 1947 הורה יוסיף סטלין לגרורותיו באו"ם לתמוך בהקמת המדינה היהודית והטה את הכף לקבלת ההצעה ברוב הנדרש של שני שלישים.
אכזבתו הברורה של סטלין מכך שממשלתה הסוציאליסטית של ישראל בחרה להפנות לו עורף ולהצטרף לגוש המערבי, השביעה אותנו מרורים רבים. רק היסטוריונים יקבעו אם ההתפרצות האנטישמית ברוסיה בתחילת שנות ה־50, שהגיעה לשיאה בעלילת הדם נגד הרופאים היהודים, הייתה זו שהרחיקה את ישראל מרוסיה. או שלהפך, היא הייתה תולדה של תחושת הנבגדות הזו של סטלין, שראה בהתנהגות ישראל כפיות טובה.
עסקת הנשק של צ'כיה עם מצרים הייתה המשך טבעי לקרע. היא הובילה למלחמת סיני ב־1956 ולנסיגה המבוהלת מחצי האי בשוך המלחמה, תחת איום הטילים של ראש הממשלה הרוסי ניקולאי בולגנין. הבחירה במערב הדמוקרטי על פני שמש העמים, סטלין, הייתה בלתי נמנעת בזמנה.
לעומת זאת, ההשתלחויות של לפיד ברוסיה נעשו מתוך התנדבות מלאה. הן יצרו סדק מיותר במרקם היחסים העדין שנבנה בעמל רב. מספיק היה לגנות את הפלישה לאוקראינה באו"ם. ההתפייטות על מיקומה של רוסיה בצד הלא נכון של ההיסטוריה הייתה בגדר פטפטת פוגענית ומיותרת.
נשיא רוסיה ולדימיר פוטין אינו סטלין, אבל הוא גם לא מיכאיל גורבצ'וב. לשיטתו, מי שלא מתגעגע לצדדים מסוימים של בריה"מ - אין לו לב. אולם מי שמייחל לשובה - אין לו ראש. האוליגרך היהודי בוריס ברזובסקי, שהציב את פוטין כראש ממשלתו ויורשו של בוריס ילצין, נהג לספר שכאשר פוטין עזר לו להקים תחנת רדיו בסנט פטרסבורג, הוא היה הבירוקרט הראשון שסירב לקחת ממנו שוחד. בדיעבד התברר שההתנהגות החריגה הזו ברגע הנכון מול האיש הנכון הייתה הצעד הראשון והמכריע של פוטין בדרכו לשלטון.
כמו ילצין, שאף פוטין מלכתחילה לחבור למערב, לבנות כלכלה חופשית, להצטרף לנאט"ו, ומעל לכל לבנות דמוקרטיה המותאמת לאופי הרוסי. על תוכניתו של פוטין להעמקת הדמוקרטיה ברוסיה סיפר לי לפני שנים פרופ' סרגיי מרקוב, אז יועצו הקרוב של פוטין ועורך ה"טיימס" של מוסקבה, והיום חבר בכיר בדומה. פוטין תכנן מעבר למודל של דמוקרטיה דו־מפלגתית, אבל כזו הכפופה לראש מדינה בעל סמכויות. משהו כמו המודל הירדני. אלא שבמקום מלך, כיאה לרפובליקה, ראש המערכת ומקור הכוח יהיה נשיא נבחר. פוטין רצה ליצור סינתזה בין מודל דו־מפלגתי "כמו במערב", ובין הכמיהה של העם הרוסי לצאר חזק ואוהב צדק, המרסן את הפוליטיקאים ומעמידם במקום כשצריך.
אבל המערב התייחס לרוסיה בהתנשאות כאל "גאנה עם נשק גרעיני", והפר ברגל גסה את ההתחייבויות שניתנו לגורבצ'וב תמורת הסכמתו לאיחוד גרמניה. ג'ורג' בוש האב, שהיה הנשיא האמריקאי האחרון שהבין ביחסים בינלאומיים, יצר גוף משותף לנאט"ו ולרוסיה, שהתכנס אחת לשנה כדי לדון במטרות משותפות ובתיאום אסטרטגי. בוש האב הבין שהאיום הפוטנציאלי על שלום העולם הוא סין, שבה שרר ועדיין שורר היום משטר חד־מפלגתי כמו פעם בבריה"מ, ותמונתו של מנהיגה החנוט עדיין מופיעה על כל שטרות הכסף.
המערב שגה בגדול ביחסו לפוטין ולרוסיה בשורה של אירועים בינלאומיים גדולים אחרים. לזירה נכנסו נשיאים אמריקאים, שלא הבינו מימינם ומשמאלם בזירה הבינלאומית. הם אלו שדרדרו את מערכת היחסים עם פוטין ולמעשה הפכו את המלחמה בין רוסיה לאוקראינה לבלתי נמנעת.
כדי לנווט נכון בזירה המדינית הבינלאומית – אי אפשר לפעול ללא ראייה נכונה והיכרות לעומק של הנפשות המרכזיות הפועלות בה. התנהלות פשטנית שאינה מסוגלת לפעול בתוך מורכבות עצומה של אינטרסים ומערכות יחסים, שרואה טוב ורע בשיפוטיות של גנון, בלי להכיר את כל העובדות והניואנסים – היא זו שעלולה לדרדר את העולם למלחמת עולם שלישית.
העיקרון הזה נכון גם לזירה הישראלית והמזרח תיכונית. לפיד הוא צדקן קלאסי. הוא שחקן בסדרות של טוב ורע. הוא כותב טורים וספרים של טוב ורע. הוא אינו מסוגל להבין ולהכיל מורכבויות. בין השאר, משום שהוא אינו מודע להן. כן, בשביל להיות ראש ממשלה טוב – צריך ללמוד היסטוריה. הרבה יותר מחמש יחידות בגרות. מי שממהר להציג לנו איגרת ברכה סטנדרטית של נימוסים, שיצאה ממשרדו של פוטין כדי לברכו עם כניסתו לתפקיד – ומנסה באמצעותה לשכנע את הציבור בארץ שהכל דבש ביחסי ישראל־רוסיה, מגחיך את עצמו לדעת. למי שאפילו קצת מבין בהתכתבויות דיפלומטיות – זה נראה כמו בדיחה גרועה.
אבל הבדיחה הזו היא על חשבוננו, ועלולות להיות לה משמעויות מרחיקות לכת והרסניות לאיזון הדק, המונע כיום מלחמה קשה ומסוכנת של ציר הרשע נגד ישראל. הדבר האחרון שאנחנו זקוקים לו כרגע זה מתאגרף כבד, גס רגליים, שחצן וחסר ניסיון, שנכנס בחליפתו הנוצצת לזירה וצועק "שופוני", כשמולו לוחם מתוחכם, שקט, אסטרטגי ורב־ניסיון - עם חגורה שחורה דאן 9 בטאקוונדו.