השבוע פרצה לחיינו "פרשת משה סעדה". היא תנפח את נשמתה בערך כמו פרשת פגסוס. למען הסר ספק: ראיון עם סעדה הוא הישג עיתונאי חשוב של עמית סגל, החד והמהיר בפרשני ישראל בעידן הנוכחי. במהות, לא למדנו שום דבר שלא ידענו קודם, ומה שכן היה חדש, היה רחוק מלהיות נכון.
האם חקירות טויחו כדי לא לפגוע בתיקי נתניהו? סגן ראש מח"ש הפורש חושף
קצין מג"ב לשעבר בביקורת קשה על משה סעדה: "אבי השחיתויות"
כל טענותיו של סעדה נגד הפרקליטות והמשטרה בכל הקשור לפרשות ריטמן, הירי באום אל־חיראן ותרגיל החקירה שנעשה לניר חפץ, פורסמו בעבר וגם הופיעו, בפרוטרוט, בכתב התביעה שהגיש בסוף השנה שעברה נגד הפרקליטות, פרקליט המדינה ובכירים נוספים. להביא את סעדה מספר בקולו את כל זה, הוא הישג חשוב.
קוראי הטור הזה יודעים שנשמעת כאן קריאה ממושכת, לפחות זה עשור וחצי, לבדק בית בפרקליטות, רפורמות עמוקות וצעדים בוני אמון. לטעמי, השגיאה האסטרטגית הקשה ביותר של שי ניצן במהלך כהונתו הייתה מלחמת השמד שהכריז, יחד עם ועד הפרקליטים המיליטנטי, נגד מי שהייתה נציבת הביקורת הראשונה לפרקליטות, השופטת הילה גרסטל.
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
זה היה ג'יהאד מטורלל ובעיקר מטופש. לו היה היום נציב ביקורת עם סמכויות ושיניים, אפשר היה פשוט לתת לו לבדוק את כל הטענות, וזהו. הנציב רוזן אכן בדק את רוב הטענות, העיר הערות למשטרה, אבל לא זרם עם קשקושי ההקשרים לתיקי נתניהו.
חוץ מזה, לרוזן לא הייתה סמכות להטלת סנקציה כלשהי על מאן דהוא. חולשתו המובנית של הנציב מאפשרת חופש פעולה לכל סוכני הכאוס שטוענים עכשיו את טענותיהם ההזויות, שיש בהן הכל חוץ מהסתמכות כלשהי על עובדות. לא, אני לא מתכוון לפרשה הסרוחה של רות דוד, להתנהלות הבעייתית בסיפור רוני ריטמן ולתרגיל החקירה הגבולי שנעשה על ניר חפץ. רות דוד עומדת לדין בבית המשפט המחוזי. ריטמן אולץ בסופו של דבר לפרוש (על ידי בג"ץ).
ניר חפץ העיד ששום תרגיל חקירה לא גרם לו לחתום על הסכם עד המדינה. אני מתכוון לניסיון הפתטי לקשור את הפרשות הללו לתיקי נתניהו.
מומלץ בהקשר הזה להאזין לראיונות שהעניקו השבוע פרקליט המדינה וראש מח"ש לשעבר ערן שנדר, ראש המחלקה הפלילית בפרקליטות לשעבר ג'ואי אש, וגם עורכי הדין יהודה שפר ועמית בכר, בכירי פרקליטות לשעבר.
הראיון עם סעדה מונח על מסד עקום לאור העובדה שהאיש בקמפיין פוליטי. הוא התפטר יומיים לפני הדד־ליין שמאפשר לו להתמודד לכנסת (במסגרת הציונות הדתית), הוא פתח חשבון טוויטר ערב עליית הראיון שלו לשידור, הוא מביע את רצונו ללכת לפוליטיקה מהצד הימני, הצד שבו תמיכה בנתניהו היא תנאי כניסה (אם אפשר, עדיף גם עבר פלילי).
סעדה הגיע לראיון שלו נקי בערך כמו עו"ד ציון אמיר, שמשפרר את משפחת נתניהו כבר חודשים ארוכים ("הפלתם ראש ממשלה בגלל סיגר!", זעק באחד השידורים האחרונים), בלי לספר לנו שהוא בעצם מגשש את דרכו להשתרבבות כלשהי בליכוד. לגבי סעדה, גם לא סיפרו לנו שהוא לא מונה לתפקיד ראש מח"ש, פוטר מתפקידו, תבע את הפרקליטות ונחשב לטראבל מייקר שנים ארוכות.
אגב, אם כל תיאוריות הקונספירציה חובקות העולם שעליהן מדבר סעדה נכונות, היו ממנים אותו לראש מח"ש או לנסיך מווילס, כדי לשמור על הסודות האפלים. הוא מדליף ומטנף את הפרקליטות כבר שנים, יודעים את זה כולם ובסך הכל צריך לעודד תופעות כאלה. זה הלחם של העיתונות וזהו חומר החיטוי הטוב ביותר בדמוקרטיה. אבל אז, מגיעים למהות.
העובדות אינן הצד החזק של סעדה. חלק ניכר ממה שסיפר פשוט מתנגש עם העובדות והתאריכים. המאמץ המיוזע לחבר את כל זה למוטיבציה המטורפת של שי ניצן נגד נתניהו הוא מביך במקרה הטוב, דיבתי ופוגעני במקרה הרע. לניצן שק לא קטן של שגיאות לא פשוטות במהלך כהונתו, אבל הוא לא איש מושחת. הוא היה האחרון בצמרת הפרקליטות שהשתכנע שיש בתיקי נתניהו בשר. הוא היה גדול הספקנים בתחילת הדרך.
הטלפון הראשון שקיבל כשמונה לתפקיד פרקליט המדינה היה מנתניהו, שאמר לו ש"אין שמח ממני". אותו נתניהו שמינה גם את מנדלבליט וגם את רוני אלשיך, תוך הבטחה הגובלת בשחיתות למנות את אלשיך בהמשך לראש השב"כ אם הכל במשטרה ילך כשורה. ובכן, לא הכל הלך כשורה. הג'נטלמנים האלה, שאינם חפים מטעויות (חלקן קשות), הם אנשים ממלכתיים.
כפי שנאמר כאן קודם, הממלכה חשובה להם מהמלך. ממולם מתייצבת משפחת מלוכה הנחושה להפוך את המקום הזה לממלכה, שבה כל המינויים יהיו בעצם סריסים מטעמו של המלך במקרה הטוב, הנסיך או המלכה במקרה הרע. על זה אנחנו נלחמים כאן עכשיו, עד 1 בנובמבר.
הטור המלא של בן כספית במעריב סופהשבוע