מועדון תל אביבי, אחד המוכרים בעיר. לא יצא לי לבקר בו, אבל אני שם. לא מאמינה שאני שם, בהופעה חיה. אני לא אישה של מועדונים. אוהבת הופעות חיות ומעדיפה אותן במקום גדול ופתוח. כשהייתי בת 14 נמחצתי כמעט מדי שבוע על גדרות המשטרה הצמודות לבמות, ונהדפתי תדיר על ידי מאבטחים בהופעות של להקת נוער שוליים. לא פעם נצליתי בשמש בכניסה לגני התערוכה מהצהריים כדי לתפוס מקום בשורה הראשונה להופעה שמתחילה בערב. חוסר היגיון משווע שמהול בהערצה עיוורת.
הייתי הנערה המתבגרת שנסעה בכל הארץ אחרי הלהקה מחולון, עיר ילדותי. צעקתי "מיקיאגי" ו"דודי", ואפילו ארבתי עם החברות ממועדון המעריצים מתחת לבתים שלהם. אספתי גזרי עיתון ובזבזתי את כל 24 התמונות במצלמות הפוקט על הופעות. זו הסיבה שאין לי אפילו תמונה אחת של עצמי מאותה תקופה. לא צילמנו את עצמנו, רק את מה שרצינו לזכור.
בושה להודות בהיסטריה הזו, בוודאי עכשיו. אם מפתח ה־UI של האבולוציה רוצה להתייעץ איתי בנוגע לחוויית המשתמש של הדורות הבאים, הייתי מייעצת לו למחוק את גיל ההתבגרות מהזיכרון באופן אוטומטי כשמגיעים לגיל 18. יש דברים שעדיף לשכוח. חורף 1991, אזעקות ראשונות בחיי. מלחמה. הנחמה היחידה באותם ימים הייתה ווקמן קטן שחסר לו כפתור שמעביר את השירים לאחור. בווקמן שלי היה רק פאסט פורוורד.
גרסה זולה יותר של המכשיר שנראה לי הדבר המשוכלל בעולם. זה היה אולי רמז מטרים לחיים. עדיף תמיד להביט רק קדימה.בפנים, קלטת או קסטה. שירים של נוער שוליים שמוקלטים מהרדיו. קולות של שדרנים שמפריעים להאזין ל"אמסטרדם" ברצף. שברי הקלטות של "נחש צפע" ו"שרב כבד" באמצע "לילה", שלימים ימנעו ממני להשמיע את הקלטת הזו בפרהסיה במפלצת שכונתה אז "טייפ דאבל קאסט", או להצליח לזמזם בראש את השיר ברצף בלי שייקטע בזיכרון עם התרעות של אזעקה. אבל שמרתי עליה מכל משמר במשך שנים, עד שלא ניגנה יותר.
31 שנים עברו, ומצאתי את עצמי באיחוד כמעט מלא של הלהקה, למעט הסולן מיקיאגי. כבר לא הילדה אלין (לפני שינוי שמי), שמפחדת מהצל של עצמה, ומחפשת להיאחז במשהו; אלא טליה, אישה שרק סגרה 45, ויש מאחוריה כבר איזה משהו או כך לפחות חשבתי. התרגשתי כשראיתי את ההודעה בפייסבוק של דודי לוי על השיר החדש והאיחוד.
אבל כמו הווקמן שלי, גם לי יש יחסים אמביוולנטיים עם נוסטלגיה. אני אוהבת להתרפק על מה שהיה פעם, אבל לא על מי שהייתי פעם. וכשהפער בין השניים גדול מדי, אני מעדיפה למחוק את העבר ולהתרכז בהווה. חוץ מזה, לא היה לי עם מי ללכת. יש לי חברים שאפילו לא יודעים שהייתי חלק מהגרעין הקשה של נערות שוליים. להעריץ את נוער שוליים לא תמיד היה מגניב מספיק. לפעמים, כשהייתי רוצה להרשים מישהו, הייתי אומרת לו שאני מעריצה של משינה.
אבל אז הגיעה הודעה בפייסבוק ממישהי שפגשתי באחד ממפגשי המעריצים והפכה לחברה קרובה עד שכבר לא. במשך שלושה עשורים לא נפגשנו. כשהיא כתבה לי "את באה?" לא היה לי ספק - אני מה זה באה. הזיכרון האנושי, שמדחיק היטב סיטואציות ואנשים, יודע ברגע אחד, כשלוחצים על הכפתור הנכון או מסובבים את המפתח למגירה המתאימה, להציף הכל ומיד. פרצופים של מעריצות עבר שזיהיתי מהופעות ולא ראיתי שנים ופנים מוכרים של אנשים שהסתובבו שם תמיד וקפאו בתחילת שנות ה־90. כולם נראים אותו הדבר, כמעט. כאילו הזמן הקפיא אותם רק עם קצת אבק, שיער לבן וקמטי הבעה של גיל. בכל זאת, חלקם כבר בני 53 היום.
וכשראיתי את הפרצוף הראשון המוכר, כמו בובת שעווה שקמה לתחייה, האישה בת ה־45 שנכנסה זקופה ובטוחה בעצמה למועדון, חזרה להיות ברגע הילדה השפופה בת ה־14. שמחה וריגוש פינת פחד אלוהים. כששואלים אותי לאיזה גיל אני רוצה לחזור בזמן, אני תמיד עונה שלאף גיל. לא הייתי חוזרת לגיל 14 מיוזמתי, אבל בירידה במדרגות המועדון הרגשתי כמו טוני ודאג במנהרת הזמן. אני מאמינה בחוויות חוץ־גופיות, אבל לא יודעת אם מה שחוויתי היה חוץ־גופי, כי הייתי נוכחת בסיטואציה לחלוטין. ילדה בגוף של אישה שקיבלה הצצה לעתיד, או ילדה בגוף של אישה שקיבלה הצצה לעבר.
ייסורי חרדה מהולים בבלבול הורמונלי עצום של נעורים צפו פתאום. "אבל רגע, אני כבר גדולה עכשיו", הזכרתי לעצמי. אז הם התחילו לנגן. והרגשתי כאילו לא חלפו 30 שנה. כאילו לא עברו חיים שלמים, חיים בוגרים שלמים. והנה "אמסטרדם" ו"לילה", הפעם לשם שינוי, בלי שום צפצוף של התרעה מפיקוד העורף. גג צפצופים באוזניים, בכל זאת - הגיל.