שיעור ההשתתפות של נשים ערביות בנות 20־24 בכוח העבודה היה ברבע השני של השנה 34.5% לעומת 24.8% ברבע השני של 2021, ואפילו עבר קמעה את שיעור ההשתתפות טרם פרוץ נגיף הקורונה. נציין כי בעשור שקדם לשנת 2021 שיעור השתתפותן של הנשים הערביות הצעירות זינק לכ־31% לעומת 23% במשך העשור שקדם לשנת 2011 - נתון שמבטא גידול משמעותי ביציאה לשוק העבודה של נשים ערביות צעירות.
חשד לרצח בלוד: רבאב אבו סיאם בת ה-30 נורתה למוות לעיני בנותיה
"הרוצח ירה לכל כיוון כשבתה על ברכיה": עדות מטלטלת מהרצח בלוד
עוצרים סמוך לבית, פותחים באש ובורחים: צפו בתיעוד מזירת הרצח בלוד
שיעור השתתפותן של נשים ערביות בנות 25־64 בשוק העבודה עלה בעשור האמור בממוצע מ־25.3% ל־36.6% - גם פה יש עלייה מרשימה ביציאה לעבודה. זהו תהליך מבורך שעוברות הנשים הערביות במטרה להיטמע במערכת המשקית הישראלית - מה שנותן להן לא רק יותר כוח כלכלי לעכשיו ולהמשך חייהן, אלא גם משפר את הבנת המרקם החברתי־משקי של המדינה שבה הן פועלות. מיותר לציין שכל אלה מובילים להעצמת כוחן בחברה הערבית בפרט ובחברה הישראלית בכלל.
המפתח: לימודים
תופעה זו נלווית לתופעה אחרת של רכישת השכלה בקצב גובר על ידי נשים ערביות, שמגדילה את יכולתן להתקדם במסגרות עבודה ציבוריות עם ביטחון תעסוקתי ארוך טווח. בעבודות אלה זקוקים להן בשל העלייה בצריכת שירותים ציבוריים בחברה הערבית - מחינוך ועד למערכות הבריאות הציבוריות. ולא רק שם: נשים ערביות נדרשות גם במסגרות פרטיות־עסקיות הקוראות לכישוריהן.
המהלך המקצועי מוביל להפנמת זכויותיהן בחברה הכללית והערבית לא מתוך כניעה לנהוג, אלא מתוך הבנת תהליך האמנציפציה האיטית שהן עוברות בחברה הישראלית המודרנית המגוונת. שיעור הנשים הערביות, מוסלמיות ונוצריות, מכלל הערבים הלומדים תואר ראשון עומד על 67.1% (כמעט ללא שינוי בעשור האחרון).
כמו כן, שיעור הנשים הערביות מכלל הלומדים הערבים בתואר מתקדם הוא 72.9% לעומת 60.9% לפני עשור - קפיצה של ממש בחלקן של הנשים הערביות מכלל הערבים הלומדים תואר שני. ובתואר שלישי שיעור הנשים מכלל הסטודנטים הערבים הוא 63.4% לעומת 43.8% לפני עשור - זינוק של ממש בחלקן של הנשים הערביות ברכישת השכלה גבוהה מאוד. כך על פי נתוני הלמ"ס (עד שנת תש"ף, היא 2019/2020).
לשם השוואה, בקרב היהודיות ואחרות (אחרות - הכוונה בעיקר לעולות מברית המועצות לשעבר) נרשמה בעשור האחרון עלייה בחלקן בלימודי תואר ראשון של 2% ל־56.5% מכלל היהודים ואחרים. בתואר שני חלקן של היהודיות ואחרות הוא 61.2% מכלל הלומדים לעומת 57.9% בעשור קודם לכן. בתואר שלישי יש עלייה קלה בחלקן של הנשים ואחרות מכלל מקבלי תואר שלישי - 53.9% לעומת 53.3% בעשור קודם לכן.
מהנתונים אנו מבחינים בבירור כי בקרב נשים ערביות יש מגמה של כניסה מואצת ללימודים אקדמיים. היחס בלימודים באקדמיה הוא שעל כל סטודנט ערבי גבר יש שתי סטודנטיות ערביות! הסיכוי של אישה בדואית ללמוד באקדמיה הוא גבוה פי 3.3 לעומת גבר בדואי.
מדעי הגירושים
עלייה בהכנסה הכספית הפרמננטית עם היציאה לשוק העבודה, צבירת הון, אפילו מעטה, וטיפוס בסולם ההשכלה והמודעות (וההכרה העצמית במעמדה) של האישה המוסלמית גוררים תוצאות, כמו אלו בחברות אחרות שעברו תהליך כזה. אחת התוצאות היא ששיעור הגירושים בחברה המוסלמית בעלייה. בתוך עשור עלה מספר המתגרשות בחברה המוסלמית ב־85% ל־2,581 בשנת 2019 - השנה האחרונה שיש לגביה נתונים מעודכנים.
מרבית המתגרשות צעירות: מתוך 2,581 מתגרשות 519 בגילי 20־24, 513 מתגרשות בגילי 25־29 ועוד 405 - בגילי 30־34, כלומר 56% מהמתגרשות בחברה המוסלמית הן בגילי 20־34. זוהי בדיוק השכבה של הנשים שכפופות פחות לנורמות המסורתיות בחברה המוסלמית, אלה הן הנשים המשכילות יותר והמשתכרות בזיעת אפן.
הגיל הממוצע לגירושים של נשים מוסלמיות הוא 32.3 שנה, והוא נמוך בהשוואה לשאר החברה הישראלית. הגיל הממוצע לגירושים בקבוצות האחרות הוא 41.1 שנה אצל יהודיות, 38.8 שנה אצל נוצריות ו־37.1 שנה אצל דרוזיות. ייתכן אפוא כי בקרב הגברים המוסלמים נוצרים תסכול וחוסר אונים מול יכולותיהן החדשות של הנשים המוסלמיות המתקדמות - דבר המוביל לעלייה חדה במקרי האיום על נשים מוסלמיות בחברה הערבית ובמקרי הרצח שלהן.
הממשלה קבעה באמצע יולי 2010 יעדי תעסוקה שהמשק צריך להגיע אליהם, והיא עושה מאמצים במסגרת התקציב להשיג יעדים אלה כדי להגיע לשיעור התעסוקה הממוצע במדינות המפותחות מבחינת התוצר לנפש תוך כדי צמצום פערי התעסוקה בין קבוצות האוכלוסייה בישראל. יעד התעסוקה של הממשלה אצל נשים ממגזר המיעוטים בנות 20־24 היה 42% (כרגע כאמור הוא עדיין מתחת ליעד - 35%).
יעד התעסוקה של הממשלה לנשים ממגזר המיעוטים בנות 25־64 היה 41% (כרגע הוא פחות מ־37% - מתחת ליעד שהממשלה הציבה לפני למעלה מעשור). מה שהממשלה לא הביאה בחשבון הוא תוצאות השתלבותן של הנשים המוסלמיות בכוח העבודה בחברה פטריארכלית, שאולי לא יכולה להתמודד עם שינויים כה מהירים של התמערבות או ישראליות בתוך החברה הכללית.
יש גם רוחות טכנולוגיות חדשות ששוטפות את כל העולם הערבי וכן את ישראל. לעלייה בתעסוקת נשים מוסלמיות נלוו גם התפתחויות חיצוניות שקשה היה לממשלה בצדק ולחברה בכללה להביא בחשבון: התפשטות אדירה של נגישות לתקשורת סלולרית במחירים השווים לכל נפש בעלות חודשית הקרובה להכנסה משעת עבודה עד שעת עבודה ומחצה.
עלות החזקת טלפון נייד הפכה לשולית גם לנשים ערביות העובדות בעבודת כפיים, שלא לדבר על משכילות, כגון רוקחות, רופאות או עובדות במערך משרדי. גם עלות המכשיר הנייד פחתה משמעותית, והיא אינה הוצאה כבדה מדי בשביל הנשים המוסלמיות.
נקודה נוספת שיש להטיל עליה את אור הזרקור היא האפשרות הבלתי נתפסת במחיר אפס, ללא עלות, להקים קבוצות חברות במסגרת כלי הפלאים וואטסאפ, ובהן הן יכולות להעביר מידע, רעיונות, ויכוחים בכל התחומים ולבקש עצות ותמיכה זו מזו - הכל בלחיצה קלה כהרף עין. לא עוד נשים מוסלמיות כלואות מבחינת נושאי העניין והידע שלהן בתחום המשפחה, השכנות, הכפר או החברות בנסיעה באוטובוס או ברכב של אחת מהן או במקום העבודה. עתה כל העולם פרוס לפניהן, הידע, ההתלבטויות שלהן ושל אחרות - הכל פתוח!
במקביל לטלפון הנייד התרחשו עוד תהליכים של הרוח המודרנית העוברים על כל העולם, כולל העולם הערבי וכולל ערביי ישראל. זמינות האינטרנט גברה והכל נגיש - עולם שלם כולל התכתבות עם השלטונות בדבר זכויות וחובות בחברה המודרנית. גם הוצאת רישיונות הנהיגה גברה: יותר נשים ערביות נוהגות ותלויות פחות בבני זוגן במקביל לשיפור בתחבורה הציבורית ליישובים ערביים.
חשיבה פתוחה יותר גוררת שינוי התנהגות שלא לפי המבנה המסורתי שבו הגבר, בצד משפחתו, הוא שליט יחיד. השליטה המאבדת רסן היא לא רק בזמן הנישואים, אלא מבחינת כבודו של הערבי המסורתי, גם אחרי הגירושים - חוט סמוי שהגרושה "שייכת" לו, אפילו אם לא פורמלית, לבעל הנעזב ששילם עבורה מוהר בזמן שנישא לה.
המכשיר הנייד מאפשר לצלם, לשלוח תמונות ולשתף תמונות שצולמו בקלות. החברה המוסלמית נפרצה: לתמונות יש תכונה לנדוד ממכשיר נייד אחד לרעהו, ומשם עלולה תמונה להגיע לבני משפחתה של החברה ומשם לחמולה, על כל מרכיביה. הישראליות וההתמערבות כרוכות לעתים בשינוי גם בלבוש ובאיפור - אולי בשוליים, אך עדיין משמעותי בחברה המסורתית. זה עלול להרגיז את מי שלא רגיל לפרהסיה, ולו חלקית.
הכל מוביל גם לשינוי בפריון המוסלמיות שנמשך לאורך שנים: בשנת 2001 עמד זה על 4.7 ילדים לאישה, ועתה נרשמה ירידה ל־3 ילדים לאישה בשנת 2020 - ממש כמו אצל היהודיות, אולי לעתים עמיתות לעבודה, שאצלן ירד השיעור מ־3.1 לאישה ל־3 ילדים לאישה.
סכנת חיים
כוונת הממשלה הייתה להגדיל את היצע כוח האדם במשק שהגיע למיצוי. קשה היה לחשוב על צעדים נלווים הדרושים כדי למנוע את הכאוס שמתבטא ברצח נשים מוסלמיות שאנו עדים לו. ייתכן שהיה צורך בראייה ארוכת טווח להשקיע בכלל החברה הערבית המוסלמית, לא רק בנשים, לא רק במעונות ממשלתיים סגורים לנשים שסכנת חיים אורבת להן.
אולי צריך להפעיל סמינרים לכל הגברים ביישוב זה או אחר לאורך חודשים ושנים, כדי שיוכלו להטמיע את השינויים העוברים על החברה הערבית־מוסלמית. אולי היה מקום לשלם לערבים מוסלמים המוכנים להשתתף בסמינרים כאלה לאורך שנים, להקשיב, כאילו באו למקום עבודה, מעין משכורת ללימודי חברה מודרנית.
יכול להיות שזה זול יותר משקית ותקציבית עבור המדינה מאשר הגברת מערכת השיטור ביישובים הערביים, שכישלונה מוטח בפנינו כל יום. השקעות כאלה בחברה הערבית צריכות להיות מעבר לעדכון החברה בשינויים החברתיים העוברים על כלל הציבור, ערבי או אחר. במקביל הממשלה הייתה צריכה - ועדיין צריכה - להשקיע על חשבונה יותר במערכות רכישת השכלה רלוונטית למשק מפותח גם עבור הגברים המרגישים נטושים מאחור.
כמו כן, יש להגביר סבסוד של השקעות הנדרשות במערכות עסקיות בבעלות ערבית, לתמרץ עבודה אצל יזמים ערבים שיפתחו את עסקיהם ולתת עזרה ותמיכה למי שיחפוץ בפתיחת עסק, גם הרחק מיישובו, כדי שיוכל להתפרנס היטב ולהגביר את גאוותו, גם אם הוא אינו בוחר במסלול האקדמי.
לפועלים ערבים אסור להישאר מאחור - מתמחים בעבודות כפיים, בעוד נשותיהן קופצות קדימה ביכולתן להשתלב בחברה המודרנית. חלק מהערבים המוסלמים חוזרים הביתה מיום עבודה קשה בעבודה פיזית מתישה ומרגישים כבר כלא־שייכים. התסכול מיידי. התוצאות הרות אסון. אם ננקוט גישה חדשנית של עזרה גם לגברים המוסלמים במקביל לעזרה לנשים המוסלמיות, נוכל לקבל חברה יצרנית ופוגענית פחות.
ברור שבו־בזמן צריך להגדיל את תקציב משטרת ישראל, שהנטל עליה בכל התחומים הוא בלתי ניתן לגישור ואינו מספק מענה לצרכים של האוכלוסייה ההטרוגנית הגדלה של ישראל. עוד אלפים או עשרות אלפים של שוטרים לא ימנעו תופעות של רצח גובר בחברה הערבית, אם לא נלמד לעומק את היסודות לנביעה הרעילה הגוררת אובדן חיים.
הבעיה היא שממשלות ישראל, גם האחרונות, יודעות לתקצב בסכומי עתק רק כאשר מגיעים למשבר. העזרה הממשלתית לחברה, למשרדי הממשלה, לעסקים ולפרטים על רקע ההתמודדות עם נגיף הקורונה הגיעה ל־178 מיליארד שקל - הכל מכל דחפו במסגרת נטרול השפעתו הרעה של נגיף הקורונה: הערכות משרד הבריאות, מענה לאוכלוסייה בסיכון, סבסוד חל"ת, מענק לכל אזרח, עזרת המדינה למעסיקים, מענק עבודה, תשתיות, סבסוד אשראי ודיגיטציה של המשק, כולל לימוד מרחוק.
האם החברה הערבית נהנתה משפע זה שהורעף על אזרחי ישראל בעת ההתמודדות עם המגיפה או רק בשוליים? עם החזרה לחיים שלאחר הקורונה התסכול גדל, ואולי זאת אחת הסיבות להתפרצות האלימה, שהחברה הישראלית הכללית מביטה בה, מושכת בכתפה ואומרת כי אין מה לעשות מול מנהגי המוסלמים המושרשים במסורת.
יש מה לעשות: לאתגר את הקבוצות האלימות דרך זרוע שלטונות המס לאגפיהם, לחקור את מקור ההון לרכישת רכב יוקרה או אחר, לשאול שאלות על מקור ההון לכל הוצאה כספית גדולה ולבצע אצל הגברים האלימים בדיקות ספרים עמוקות יותר, כדי שיהיו עסוקים בהתגוננות מול שלטונות המס מאשר באלימות.
לא על השיטור לבדו נבלום תופעות רצח ואלימות, ולא מתפקידה של המשטרה לפתור בעיות יסוד בחברה המוסלמית. במקביל לביקורת ספרים על המשטרה הנלווית לפקידי המס, יש לקחת מהאלימים ומבני משפחותיהם את כלי הנשק הקטלניים תוך כדי תשאול בנוגע למקור הכסף לרכישת כלי ההריגה.