בגלל ביקור ביידן במזרח התיכון, חודש יולי לא היה חודש רגיל של סיקור ישראל ב"ניו יורק טיימס". אומנם פורסמו סיפורים רבים, בסך הכל 35 כותרות, אך באופן חריג – רובן המכריע לא היו שליליות אלא ניטרליות. 18 כותרות במהלך יולי נגעו לביקור ביידן בארץ, ודנו בהסכם הגרעין עם איראן, בבריתות צבאיות ובנשק ישראלי מתקדם; בביקורו ב"יד ושם" וכריעת הברך מול ניצולות השואה שפגש; והגיעו עד לתיאור הפקקים הארוכים בירושלים והימנעות הנשיא מלחיצת ידי ההנהגה הישראלית, כדי שבסעודיה לא ייאלץ ללחוץ את ידו של יורש העצר מוחמד בן סלמאן.
מה שכן, מעניין לציין את הסיקור האובססיבי משהו של ישראל, גם בהיבט הזה. ביידן ביקר באירופה בחודש מרץ כדי לגייס תמיכה בעמדתו לגבי מלחמת רוסיה־אוקראינה, מה שהותיר 10 כותרות בלבד בארכיון האתר, לגבי ביקורו בבלגיה ובפולין גם יחד. במאי ביקר ביידן באסיה, והותיר בסך הכל 11 כותרות בארכיון האתר בנוגע לפגישותיו בקוריאה הדרומית וביפן.
האם הביקור במזרח התיכון חשוב יותר מהביקורים באירופה ובאסיה? אין ספק שמחירי הנפט חשובים והיו המניע העיקרי להגעתו לאזור, אבל הביקור בסעודיה הותיר 14 כותרות בארכיון האתר. מכל נסיעותיו של ביידן השנה, הביקור בישראל היה המסוקר ביותר באתר ה"טיימס". ועם כל הכבוד למדינת היהודים – אנחנו לא הכי חשובים בעולם.
כרגיל, מעניין לציין גם את מה שלא פורסם. ב"טיימס" התעלמו לחלוטין מ־39 כותרות מרכזיות שפורסמו בישראל במהלך יולי בהקשר של הסכסוך, ובהן 13 כותרות על ניסיונות פיגוע ו־8 כותרות על איומי חיזבאללה וכטב"מים שיורטו בדרכם למאגר הגז "כריש־תנין".
הלעג של נסראללה לגבי גילו של ביידן, שמייצג את אמריקה המזדקנת, לא סוקר, כמו גם קריאתה של ארה"ב לאיחוד האירופי להכריז על חיזבאללה כעל ארגון טרור. לא פורסם דבר לגבי הדוח על עינויי אסירים בעזה וברשות הפלסטינית שיצא ביולי, או לגבי מיפוי צה"ל של כוחות חמאס, שממוקמים בלב אוכלוסייה אזרחית.
גם על ארבע הרקטות ששוגרו מעזה לישראל מיד לאחר המראתו של ביידן לסעודיה כלל לא דווח. נראה שהטרור המתמשך סביבנו פשוט אינו חלק מהסיפור בעיני העיתון. החודש הוא בחר לסקר בהרחבה את הביקור, אך להשמיט את הדרך שבה חמאס הביע מחאה על התעלמותו של ביידן, שביקר רק את אבו מאזן ברשות.
והרי זהו הסיפור של ההנהגה הפלסטינית המפוצלת שאיתה לכאורה ישראל אמורה להגיע להסדר, על פי אג'נדת "הטיימס". אז שוב נשלחו לאוויר ססמאות לגבי "שתי המדינות", רק שבין ארגון הטרור השולט בעזה לבין אבו מאזן המזדקן שלא ברור מי יירש אותו, ועם מי בכלל אנחנו אמורים לדבר.
התנתקות, מישהו?
ב־15 באוגוסט נציין 17 שנה להתנתקות, אבל גם ביולי התנהל ה"ניו יורק טיימס" כאילו אין לאירוע הזה שום משמעות. כל ישראלי מבין עד כמה הגישה הזו מנותקת מהמציאות. עבורנו, ההתנתקות הייתה נקודת מפנה ענקית – סטירת לחי שגרמה להיימנה בעם ולאובדן אמון באפשרות של שלום. היא הביאה להתעצמות חמאס ויצרה את הזירה הבלתי אפשרית בעזה, כמו גם חוסר יכולת להתמודד עם ההנהגה הפלסטינית המפוצלת.
כמעט לכל כתבה ב"טיימס" שקשורה לסכסוך, משתרבבת פסקה עם תקציר ה"רקע" לסיפור. תיאור מעשיה של ישראל ב־1967 חזר לא פחות מ־50 פעמים בכתבות שונות מתחילת השנה – והמילה "כיבוש" בהקשר של ישראל חזרה 73 פעמים – ממש כמו שחוזרים על מסר בקמפיין. אבל המילה "התנתקות" בהקשר של ישראל לא הוזכרה בעיתון אפילו פעם אחת.
מצחיק שבישראל היו השבוע מי שבחרו להתעלם מכל בעלי העבר המפוקפק שרצים לרשימת הליכוד, ולבקר דווקא את ריצתו של גלעד שרון בפריימריז, כי "הוא לא התנצל על ההתנתקות". מרוב שההתנתקות משמשת אותנו ככלי בוויכוחים פנימיים, שכחנו לדאוג לתזכר את קיומה כלפי חוץ.
במצב המקוטב של היום, בשמאל הקיצוני מבקשים להתנצל על הניצחון במלחמת העצמאות, ובמחנה הלאומי דורשים התנצלות על ההתנתקות – שהיא כבר מזמן עובדה היסטורית מוגמרת. מרוב מחלוקות, לא התפנינו לראות שגם אם ההתנתקות לא הניבה את התוצאה שלה קיווינו, היינו יכולים לפחות להרוויח ממנה בזירה הבינלאומית.
היא הייתה אמורה להפוך לתשובה ניצחת בכל מה שקשור בהסברה הישראלית. הרי ניסינו לסגת לגבולות 67' בעזה – ותראו מה קרה שם. תארו לכם שבמקום השקעה בהוקעה הדדית ודרישת התנצלויות על מה שלא ניתן להחזיר לאחור, היינו משקיעים בהטמעת המסקנות מההתנתקות בעולם המערבי.
אפשר להאשים את ה"טיימס" בגישה אנטי־ישראלית, ובצדק, אבל גם לנו יש אחריות כלשהי. אנחנו משקיעים את כל יכולות העברת המסרים שלנו בפוליטיקת הרפש, ובתעמולה בלתי נגמרת של יותר מדי מערכות בחירות. הרי עשינו מהלך שהיה אמור לתת לפלסטינים בעזה להקים משטר משלהם ולהשתחרר מישראל. אבל חמאס זרק לפח את תנאי הקוורטט, זרק את אנשי פת"ח מגגות הבניינים, לא הסכים לוותר על האלימות, לקח את התקציבים ואת השטח ואת האפשרות לחופש – ובחר בדרך של טרור.
היינו יכולים להקדיש לפחות חלק מהאנרגיה הישראלית לדרישה מה"ניו יורק טיימס" להתנצל על כך שהוא ניסה למחוק את ההתנתקות מההיסטוריה.
חוסר מעש הסברתי
כשאומרים שההסברה כושלת, למה הכוונה בעצם? אם לוקחים את ה"ניו יורק טיימס" כדוגמה, נראה שמדינת ישראל פשוט מתעלמת מדיווחיו השוטפים, בערך כמו שהעיתון עצמו מתעלם מהטרור. המדינה התרגלה ליחס הזה, והיא מתקוממת רק כשיש אירוע מאוד חריג, אם בכלל. אבל אין לנו פריבילגיה להרים ידיים, משום שהדינמיקה ממשיכה להתקיים ואינה עומדת במקום. לאורך זמן, התפיסות בארה"ב משתנות.
קחו לדוגמה שני סיפורים שקיבלו אצלנו כותרות ענק השבוע, ולא הוזכרו אפילו במילה ב"ניו יורק טיימס". על בכיר הג'יהאד שנעצר בג'נין והעוצר בדרום מחשש לתגובת נקם - לא דווח בעיתון. קוראיו אינם מודעים לשיבושי החיים היומיומיים בישראל, לקן הטרור שהוא ג'נין, או לעובדה שברשות הפלסטינית מפחדים להתמודד עם החבורה האלימה שמתפרעת שם. לכן כשמתרחשת תאונה כמו מות עיתונאית אל־ג'זירה, אין לה קונטקסט. אף אחד לא יודע למה צה"ל היה שם מלכתחילה, או את מי הוא ניסה לעצור. לכאורה, כל הרקע לתקרית הוא מה שקרה ב־1967.
בפועל, אין הרבה הבדל בין חיסול ראש אל־קאעידה לבין מעצרו של ראש הג'יהאד בג'נין. מדובר בשתי סצינות מאותו סרט. רק שהמקרה הראשון קיבל כיסוי מאסיבי והצדקה בכותרת הראשית של ה"ניו יורק טיימס", ואילו לגבי המקרה השני נמנעו משימוש במילה "טרור", והתנהלו כאילו הוא לא קרה.
אפילו המקרה המזעזע של הסִרסור בסוהרות בכלא גלבוע קשור לסכסוך ולהסברה. הרי מהו הרקע לכך שבכלא גלבוע הפקירו סוהרות כדי להתמודד עם אסירים רצחניים? בבתי הכלא הביטחוניים מפחדים שהאסירים ימרדו או חלילה ישבתו רעב, כי אז ה"ניו יורק טיימס" ודומיו ישושו לדווח על פגיעה אנושה בזכויות אדם, ויתחיל אפקט דומינו של דרישות מהממשל האמריקאי, ובלגן שאף אחד לא צריך עכשיו.
אנחנו משלמים מחיר יקר על "קבלת המצב כפי שהוא" וחוסר המעש בכל מה שקשור להסברה כלפי חוץ. זה לא באמת משתלם כשמסתכלים על זה כך.
דמוקרטיה? לא, תודה
דמיינו שהיה חמ"ל תקשורת קטן במשרד החוץ, שעוקב אחרי הפרסומים בכלי תקשורת מרכזיים בארה"ב ובאירופה, כפי שאני עוקבת אחרי ה"טיימס" השנה. כל חבר בחמ"ל היה מקבל שני כלי תקשורת ועוקב אחריהם באופן קבוע וסיזיפי, ודורש מהם תיקון או הבהרה לגבי כל טעות או הטיה. עצם הסבת תשומת הלב לחוסר ההיגיון בדיווח הייתה משנה משהו בתפיסות המערכתיות, משום ששתיקה היא סוג של הסכמה.
את ההסברה של ישראל אי אפשר להפקיר. העתיד שלנו תלוי בה. דעת קהל מתעצבת על בסיס דיווחים חלקיים שכאלה, וכשיש דעת קהל – צומחים מנהיגים חדשים שמתבססים עליה ופועלים נגד ישראל בממשל. המסר הישראלי צריך להיות עקבי, ולשדר את נרטיב המיינסטרים הישראלי: ישראל היא יצור מיוחד, אין עוד מדינה כזו. מצד אחד, היא מהווה בית בטוח לכל היהודים בעולם, שהיו רדופים במשך שנים. מצד שני, היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, שבו, איך לומר, הדמוקרטיה פחות תפסה.
במצרים הרוח הדמוקרטית הביאה לבחירות שהעלו את האחים המוסלמים, שבינם לבין ערכים דמוקרטיים אין דבר, וההרפתקה הזו נגמרה מהר. אפילו בתוניסיה - השריד היחיד של האביב הערבי שאמור היה להזרים למזרח התיכון את רוח הדמוקרטיה - התייאשו לאחרונה.
לאמריקאים ולאירופים קשה מאוד להבין את זה, מכיוון שהם חיים מציאות אחרת. אין להם שכנים עוינים, ומי שרוצה ברעתם נמצא רחוק, ולא יושב על גבולותיהם עם מאות אלפי טילים מדויקים. למרבה הצער, ישראל, ששואפת להידמות להם, לא יכולה להיות שיבוט שלהם בגלל המציאות בשכונה שבה היא ממוקמת. עם קצת נחישות, אפשר להסביר את המצב ולשנות את התפיסות הקיימות.
הציפייה שישראל תנהג כאילו אין סביבה טרור, על ידי כך שלא מדווחים על הטרור, היא הזויה. כולנו יודעים שאין אופציה פשוט לסגת לקווי 67' כאילו דבר לא קרה מאז, ושאין גם אופציה לאזרח 5 מיליון פלסטינים בישראל, משום שהמשמעות תהיה מרחץ דמים. אבל מי שלא חי פה, לא מבין את המציאות הזו.
את המורכבות שאנחנו מכירים מקרוב צריך להסביר לאט ובסבלנות. לא בהתלהמות או בהאשמות, אבל בנחישות. להעמיד במקום את מי שמציג את הדברים בצורה אחרת, כמו למשל ה"ניו יורק טיימס". זהו חלק מהתפקיד של השלטון שלנו.
הניטור מתבצע על עמודי הבית, הדעות, העולם והמזה״ת באתר האינטרנט של ה"ניו יורק טיימס"