"פרוטוקולים מכפר קאסם: 'המפקד אמר שרצוי שיהיו הרוגים'", כך דיווחה הכותרת הראשית של "הארץ" ביום ראשון השבוע. "הפרוטוקולים של משפט הטבח מ־1956, שהיו חסויים בשל חשש לסיכון ביטחון המדינה", הוסיפה כותרת המשנה, "פורסמו כעת בעקבות עתירה". יומיים קודם לכן הותרו המסמכים החדשים לפרסום – בעקבות עתירתו של אדם רז, איש מכון "עקבות" שעליו נרחיב בהמשך – וגם בכלי תקשורת אחרים ניתן להם הד.
צריך להקדים לעיסוק במסמכים האלה שתי הערות חשובות. הראשונה, שטוב שהדברים יוצאים החוצה. אין סיבה עניינית לכך שחומר ארכיוני שכזה יישאר קבור בגנזך, אחרי כל כך הרבה שנים. אירועי כפר קאסם הם חלק מההיסטוריה שלנו, הם חלק מההיסטוריה של צבא ההגנה לישראל, ולא צריך למנוע מאיתנו מידע, גם אם הוא קשור לפרקים שאין תפארתו של צה"ל עליהם.
אבל כאן באה ההערה השנייה. על סיפור כפר קאסם אין בחברה הישראלית ויכוח, ואין בחברה הישראלית מחלוקת. אין בינינו אף אחד שחושב שנכון היה לירות למוות בעשרות מתושבי המקום שלא עשו רע, ושכל עוונם מתחיל ונגמר בכך שלא ידעו מתי אמור עוצר להתחיל.
כל ישראלי שאני מכיר יודע שזה היה אירוע איום ונורא. זה מה שחשבו כל מנהיגינו. זה מה שהקפידו להביע נשיאינו האחרונים, שהגיעו לכפר קאסם כדי לומר שם את הדברים. למה חשוב להזכיר את העובדה הזו? כדי להסביר שעורכי "הארץ" לא בחרו להניח את הסיפור הזה בכותרת הראשית שלהם משום שחשבו שמדובר בחדשות מרעישות, בחדשות שמשנות באופן מהותי את מה שידענו קודם, או בחדשות שישנו במשהו את תפיסת העולם של מי מאיתנו. כולנו, כאמור, ידענו גם לפני הפרסום הזה שמה שנעשה בכפר קאסם היה רע מאוד.
אז למה חשבו ב"הארץ" שהפרסום הזה – שכאמור ראוי כשלעצמו – שווה הבלטה גדולה וכותרת ראשית? מאותה סיבה שבגללה יש מי שעסוקים בחפירות אובססיביות, בחיטוטים ובחיפושים אחרי כל בדל מעשה לא ראוי של מי מכוחותינו במלחמת הקוממיות. מטרתם הטקטית של כל אלה היא להציג את צה"ל כצבא רע ומכוער. מטרתם האסטרטגית: להטיל כתם על צדקת המעשה הציוני. פעם היו עסוקים גורמי השמאל הקיצוני הללו בנעשה ב"כיבוש" של 67'. בשנים האחרונות הם מרחיבים עוד ועוד את פעילותם גם לעבר ה"כיבוש" של 48'.
המנוע מאחורי הקמפיין הזה הוא, כאמור, ארגון "עקבות". "ארכיוני הכיבוש", קראו לו מקימיו, כשרשמו אותו בשנת 2013 כעמותה, שמטרתה "איסוף והנגשה של מידע הנוגע לסכסוך הישראלי־פלסטיני. קיום והפצה של מחקרים בנושאים הנוגעים לתפיסה הלוחמתית ו/או לאופני השליטה של ישראל בשטחים שנכבשו על ידה, ולמשפט ההומניטרי הבינלאומי...". כפי שכבר אפשר להבין, יש מי שכאשר הם מדברים על ה"כיבוש", לא מתכוונים רק לג'נין ולשכם, אלא גם לתל אביב וליפו.
ארגון NGO Monitor, שמנהל מעקב אחרי עמותות וארגונים מהסוג הזה, מגלה באתר שלו ש"עקבות" מקבל במשך שנים מיליוני שקלים למימון פעילותו ממדינות זרות, בעיקר משווייץ. נדב שרגאי חשף לא מכבר ב"ישראל היום" שממשלת שווייץ העבירה לארגון בשנת 2021 מענק בסך 90 אלף פרנק, תחת הכותרת "זיכרון חי – הגדלת המרחב לשיקוף ביקורתי של הסכסוך הישראלי־פלסטיני באמצעות תיעוד ארכיוני".
המענק החיצוני הזה, כך לפי NGO Monitor, מכסה את המימון לרוב הפרויקט של "עקבות", שעלותו הכוללת 134 אלף פרנק. "על פי רשם העמותות ודיווחים מממשלת שווייץ", ציין שרגאי, "בארבע השנים האחרונות העבירו השוויצרים ל'עקבות', באופן ישיר או עקיף, 2.5 מיליון שקל. הכסף הישיר הגיע ממשרד החוץ השוויצרי, ואילו זה העקיף הגיע דרך הארגון הכנסייתי השוויצרי 'הקס אפאר' – מעין שותף של 'עקבות' בפרויקט, תחת הכותרת 'הטלת הספק – כיצד סיפורה של אומה צריך להיות מסופר'".
אין ולא צריכה להיות שום טענה לארגון "עקבות". מדובר בארגון פרטי של אנשים פרטיים, וזכותם של אלה לעשות ככל העולה על רוחם. הם לא מחויבים לאיש. הם לא מחויבים לאמת ההיסטורית. הם לא מחויבים לדיווח שלם ומלא של האירועים, גם אם מי שעוקב אחרי הפרסומים שלהם עלול לשכוח לרגע שהערבים הם אלה שלא הסכימו לתוכנית החלוקה, והם אלה שפתחו נגדנו במלחמה, והם אלה שאם הדבר היה תלוי בהם, איש מאיתנו לא היה חי כאן היום, ככל הנראה, כדי לנהל את הדיון הזה.
מה שכן חשוב לשאול זה איזה עניין יש לממשלות זרות להשקיע כאן מיליונים בחיטוט הזה, בנסיבות הקמתה של מדינת ישראל? האם זוהי סתם חיבה תמימה לחיטוט במסמכים? האם ממשלת ישראל השקיעה אי־פעם לירה שחוקה בניסיון לממן חשיפת מסמכים הקשורים להקמתה של איזושהי מדינה אחרת, או לנבירה בארכיוניה?
הסיפור ברור למדי. אנחנו נלחמים כאן כבר למעלה משבעים שנה על זכותנו על הארץ הזו ועל המעשה הציוני, יש לנו אויבים שמנסים לחתור תחת צדקת דרכנו, יש מדינות שמוגדרות כידידות שלנו ומסייעות להם במאבק הזה, וכן, יש גם כמה וכמה ישראלים כאלה.
צבא נאצי
עיתון "הארץ", לא מהיום, משמש בית חם לכל הפרסומים שעניינם הבאשת צה"ל במלחמות השונות, לרבות מלחמת השחרור. וכאמור, אני מרשה לעצמי לחשוד שזה לא רק בגלל המחויבות העיתונאית הפשוטה שלו לחשוף חומרים שטרם פורסמו.
אגיד יותר מזה. דווקא משום שבכל מה שקשור לעיסוק בשואה, יש ל"הארץ" את עופר אדרת – עיתונאי נפלא, שמביא סיפורים ומידע והיסטוריה כמו שאף אחד אחר, באף עיתון אחר, לא עושה – אני מרשה לעצמי לומר שאם העיתון הזה היה מטפל בנושא השואה כמו שהוא מטפל בנושא הנכבה, יכול להיות שהיינו משתכנעים שהנאצים לא היו היחידים שהתנהגו לא יפה במלחמת העולם השנייה.
לא רק משום שכמעט כל הפרסומים ב"הארץ" החוזרים אל ימי הקמת המדינה – מסיפור כפר קאסם ועד הטענות לטבח בטנטורה – מתמקדים במעלליהם של חיילי צה"ל ובהתעלמות ממה שעשה האויב הערבי. ולא רק משום שכאשר אתה בוחר לדווח רק על פגם פה ופגם שם אצל צד אחד – במקרה, הצד שהותקף במלחמה הזו – אתה מקבל תמונה מעוותת עד מאוד. אלא משום שמי שיחפש לעומק, ימצא שגם בשואה היו יהודים שהתנהגו לא יפה. אחד שגנב ארנק. אחד שהרביץ. אחד ששדד. רק נסו להוציא את הנאצים מהאירוע הזה, כמו שחלק מההיסטוריונים של "הארץ" עושים עם הערבים כשהם עוסקים במלחמת השחרור, ותגיעו בקלות למסקנה שאם מישהו היה לא בסדר בימים ההם של מלחמת העולם השנייה, אלה היו קודם כל היהודים.
זו התחושה שאני מקבל בכל פעם שאני קורא את הכתבות הללו, ש"הארץ" מזמין את אדם רז, איש מכון "עקבות", לכתוב אצלו, כאילו היה חלק בלתי נפרד מהעיתון. פעם הוא מדווח לנו על "תמונה מקיפה של מעשי הרצח שביצעו חיילי צה"ל במלחמת העצמאות", על "מעשי טבח שביצעו חיילי צה"ל בערבים" ועל "פשעי מלחמה". בפעם אחרת קובע מאמר המערכת של העיתון בעצמו ש"חיילי צה"ל ביצעו פשעי מלחמה במלחמת העצמאות של ישראל", כשהוא מפרט: "... רצח המוני של אזרחים פלסטינים... כיתות הוצאה להורג... ריסוק גולגולות ילדים במקלות... אונס אלים" ועוד.
"מעשי הטבח", קבע "הארץ" לפני כמה חודשים, "הם חלק ממורשת הקרב של צה"ל ומההיסטוריה של ישראל, לא פחות מקרבות הגבורה במתלה, בגבעת התחמושת ובחווה הסינית, שבהם נלחמו צבאות סדירים". כאמור, מי שיקרא את רצף הפרסומים בנושאים הללו ב"הארץ" יקבל את הרושם שמדובר בצבא נאצי. ואם הערבים התנהגו פה ושם באופן בלתי הולם, קשה למצוא את הדבר בפרסומים הללו.
מול הקו הזה צצו במהלך השנים לא מעט אידיוטים שימושיים שחשבו שנכון שמדינת ישראל תתייחס בכבוד לטענות הללו של הערבים נגדה. שרת החינוך לשעבר יולי תמיר פעלה כדי שתלמידי ישראל ילמדו על "הנכבה". שר החינוך לשעבר שי פירון אמר גם הוא: "אינני חושב שתלמיד יכול להגיע לתוך מערכת החינוך הישראלית בזמן של־20% מהתלמידים יש אתוס, סיפור מסוים, והוא לא יודע את הסיפור".
לתת לנרטיב של "הנכבה" מקום במערכת החינוך הישראלית זה לומר שהתפיסה שלפיה אין לנו מה לעשות פה, והבסיס של כל קיומנו כאן הוא של גניבה, של חמס ושל עוול – היא תפיסה סבירה בהחלט. חשוב להזכיר לכל אלה – בלי להגן על שום מעשה פסול שנעשה, אם נעשה – שאם היינו מפסידים במלחמה ההיא, שום ארגון "עקבות" ערבי לא היה עוסק בנו, ושום עיתון "הארץ" בערבית לא היה חוקר מה עוללו לנו הערבים.
לערבים הייתה הפריבילגיה להפסיד במלחמה, ועדיין להישאר כאן אזרחים. לנו, כך נראה, לא הייתה פריבילגיה שכזו. אם היינו מפסידים במלחמה הזו, לא היינו. אז כן, אם בתוך המלחמה נעשו מעשים פסולים, זה לא טוב. אבל העיסוק הבלתי פוסק בכך, וההתמקדות בזה ורק בזה, מטרתם הכתמת המפעל הציוני כולו, ולא תיקון עוולות.
סליחה שניצחנו
יש כאן טעות שהשתרשה לה במשך שנים בשיח שלנו, שלפיה ה"נכבה" היא עניין עצוב, והדיון הישראלי צריך להתנקז לשאלה האם ועד כמה עלינו, היהודים, להכיל את הכאב של מי שכואב לו, ולהשתתף בעצב של מי שעצוב לו. ובכן, בואו נעשה סדר. מה שהערבים מכנים "נכבה" איננו אלא אירוע משמח. כן, ממש כך. לא רק מפני שבסיומו של האירוע הזה עמדה מדינת ישראל על רגליה. אלא לא פחות מכך, משום המסר שקיבלו הערבים, שזה עלול להיות עונשו של כל מי שינסה להרוג אותנו או למחוק אותנו מהמפה.
אם יבוא אליי ערבי אחד ויספר לי שהוא עצמו התנגד למלחמה, והוא עצמו תמך בתוכנית החלוקה, והוא עצמו רצה לחיות איתנו בשלום, והוא עצמו כאב את מה שעשו לנו בני עמו, ולמרות כל זה הוא נאלץ לשלם מחיר כבד ולעזוב את ביתו – ברמה האישית אכאב את כאבו. אבל מי שמובילים שנים ארוכות את קמפיין ה"נכבה" לא משתמשים בקמפיין הזה כעניינו האישי של אותו ערבי פרטי שהמצאתי הרגע. ה"נכבה" עבורם הייתה תמיד סיפור לאומי, סיפורה של קבוצה.
ומהמקום הזה חשוב, כאמור, לחזור ולהכריז בקול שאנחנו שמחים על מה שקרה לקבוצה הזו במלחמה ההיא. כן, אנחנו שמחים שהם הובסו בה. כן, אנחנו שמחים שהם הוכו בה. כן, אנחנו יודעים היטב שאלמלא כן, לא היינו כאן.
וכשאנחנו נדרשים להקשיב, ולהתחשב ולהכיל, ואולי אף להשתתף בצערם, משל למה הדבר דומה? לאישה שהותקפה על ידי גבר אלים, ובכוחותיה האחרונים הצליחה ברגע האחרון לשחרר בעיטה, ולפגוע בו במקום כואב במיוחד, להשתחרר ממנו, ולהרחיק אותו ממנה.
הגבר, שמאז אותה היתקלות סוחב איתו כאב חד שלא עוזב אותו, מבקש מאותה אישה להכיל את הכאב הזה שלו, ולכל הפחות לכבד אותו ואת רצונו לזכור אותו ולהיזכר בו. והיא? היא מבחינתה אין שום דבר עצוב וכואב במה שאירע לו. נהפוך הוא. יש בה שמחה גדולה על האומץ שהיה לה ועל הכוחות שהיו בה כדי לשחרר את הבעיטה החזקה והמדויקת הזו.
וכן, היא יודעת שיכול להיות שהבעיטה הזו הייתה כל כך חזקה, שהיא גרמה לתוקף האלים הזה כאב גדול יותר ממה שהיה צריך אך ורק כדי להרחיק אותו. אבל אתם יודעים מה? זה בכלל לא מעציב אותה וזה בכלל לא גורם לה לחשוב פעמיים על עוצמת הכאב שהצליחה לגרום לו.
יתרה מזו, היא מקווה שבפעם הבאה שבה הגבר הזה רק יחשוב לשלוח שוב יד בכיוונה, מיד ייזכר בכאביו ובמחיר שהוא עלול לשלם שוב. ובתוך לבה היא מתפללת שאת המחיר הכבד הזה הוא לא ישכח לעולם. שייזהר. שיידע איזה כוח טמון ברגליה. שלא יעלה על דעתו שוב להרים עליה יד.
וכמו האישה הזו, כך אנחנו. אין לנו עניין להכיל את הכאב של מי שעצוב מה"נכבה", כי הנכבה איננה עניין עצוב עבורנו. הנכבה הייתה אירוע משמח. וככל שהיא תשמש תמרור אזהרה לקראת הפעם הבאה, כן ייטב.