אנחנו בפתחו של עידן חדש בפוליטיקה: כניסת המשפיענים. הפוליטי־פלואנסרים מתחילים לגלות עניין בירושלים, הם הולכים ומתקרבים לכנסת ובעתיד יהיו חלק מהפרלמנט. הם יגיעו מכל קצוות הריאליטי, התרבות והרשתות החברתיות. בקרוב אולי נתרגל לשמות החדשים כמו ח"כ אביב גפן, השר אסי עזר ויו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט נטלי דדון.
מצביעה ברגליים: נטלי דדון מתקרבת אל הזירה הפוליטית
בעוד גדי איזנקוט, רמטכ"ל לשעבר שנתפס כאדם שיכול להשתלב בטבעיות במערכת הפוליטית ממשיך את מסעות ההתלבטות הבלתי נגמרים שלו, ומתקשה לחתוך ולהכריע (איש צבא, אומץ) - נטלי דדון, למשל, כבר שם. עושה רושם שגם יבגני זרובינסקי פוזל לעשייה ציבורית, ומסתובב ברחבי הכנסת, מסתודד עם בצלאל סמוטריץ', ששואל אותו למה הוא עוד לא בא לציונות הדתית.
הדר מוכתר, שהייתה כוכבת רשת בעלת יכולות לדחוס במספר שניות מצומצם מיליוני מילים ורעיונות מעורפלים - רצה כבר לפוליטיקה ("הצעירים הבוערים"), אף שעדיין אינה יכולה להיבחר מפאת גילה הצעיר. היא זורקת הבטחה עם סתירה פנימית: גם את זה נשנה אחרי שניבחר. היא יורקת ססמאות כמו "הפוליטיקאים שכחו את הדור שלנו", "דור צעיר נאנק תחת יוקר המחיה", "הפוליטיקאים נואמים והפסקנו להאמין להם". היא אולי צודקת, אבל היא לא מחדשת.
כבומרים (מבוגרים, סאחים) הנטייה הטבעית היא לזלזל במי שצמחו ב"רשתות". חלקם צעירים מדי, נטולי ניסיון פוליטי, ולכאורה, מה הם מבינים. התרגלנו ליוצאי צבא ולאנשי תקשורת שמגיעים לפוליטיקה, אחד מהם הוא ראש ממשלה, או לכוכבים שצמחו בערים וברשויות המקומיות שמנסים לעלות מהמקומית לארצית. משפיעני הרשת מגיעים מצוידים בסלולרי ובמאות אלפי עוקבים, מתצפתים על הכנסת מרחוק ורוצים לעצב את דעת הקהל, לא רק בנושאי תרבות הצריכה דרך לייקים באינסטגרם, אלא גם בשינוי מדיניות באמצעות עבודה פרלמנטרית, למשל.
כשנועה תשבי התמנתה ל"שליחה מיוחדת למאבק באנטישמיות" בשירות משרד החוץ, גבות הורמו, ועד היום טרם חזרו למקומן. זו הפוליטיקה החדשה. בסרטוני ההסברה שלה תשבי מדבררת בלהט את המדיניות של ישראל, במיוחד בעתות משבר. רהוטה, עם אנגלית מצוינת, מנומקת, יודעת את החומר, משכנעת. היא בוודאי טובה ויעילה יותר מקונסולים מחויטים של משרד החוץ, שסיימו קורס צוערים, שבו למדו את מה שתשבי כבר מיישמת בהצלחה. בעוד הם מנסים לתאם ראיונות ברשתות טלוויזיה אמריקאיות ממוסדות, היא חורכת את הרשת עם מסרים חדים וברורים.
הדמות המסקרנת ביותר ואולי הקרובה ביותר לריצה פוליטית, מפלגתית, היא נטלי דדון. בינתיים היא מכחישה. הכותרת שיצאה מהראיון איתה בגל"צ הייתה: "פליטת הריאליטי והדוגמנית בעד החזרת השליטה על קבר יוסף". זה נשמע מגוחך ומטופש, רק בגלל הפער העצום בין עולם הדוגמנות ותוכניות הריאליטי שבהן השתתפה, לבין קבר יוסף והשליטה הישראלית בו.
פרזנטורית של מותג אופנה מתעניינת בדמותו ההיסטורית מקראית של יוסף הצדיק ולא באיפור או בבגדי ים, כמו שמצופה ממנה. בנוסף, המריבה הילדותית שלה עם פליטת הריאליטי שי מיקה על השליטה בקופסאות קוסמטיקה לא עוזרת לה ביצירת פרופיל תקשורתי רציני, להפך, היא ממשיכה להיות ממותגת כקלת דעת, וחבל.
פעם הגבולות היו מסודרים: רק לגברים מעונבים, מאפירי שיער, עם ארשת פנים של תשעה באב היה מותר להתבטא בענייני צבא, ביטחון, גבולות ומדינה. העולם כיום מורכב יותר. יש דלת מסתובבת בין הטיקטוק לכנסת. בעוד פוליטיקאים פתחו חשבון כדי להתקרב לקהלים צעירים, כוכבי רשת רוצים לעשות את הדרך ההפוכה. דדון נתפסת, בינתיים, כלא לגיטימית בשיח. זה זמני. הסרטון שלה שבו היא צועדת לצד לאה גולדין בקריאה להשבת הבנים מעורר תמיהה, ובעיקר שאלה: מה היא עושה שם?
כשהצטלמה עם מזוודה בתחילת הפלישה של רוסיה לאוקראינה, זה היה נראה כמו שליחות יח"צ על חשבון העם האוקראיני. אך פעילותה הפוליטית נמשכת ומתעצמת. היא פתחה חשבון טוויטר ועושה בו בדיקת חומרים של דעות מן היקב ומן הגורן. השבוע היא תקפה את בלה חדיד על חוסר הבנתה את הסכסוך.
דדון היא ישראלית ימנית מעניינת, וגם משפיענית הרשת המובילה במדינה. היא דיסוננס קוגניטיבי פוסט־מודרניסטי של העולם החדש, בלי מותר ובלי אסור, נטול טוב או רע וללא גבוה ונמוך. היא מגלמת בתוכה את האדם החדש, המשוכלל, המורכב, ולכן גם הבלתי צפוי והמעניין יותר - אפילו מיוצא צבא, מהולל ככל שיהיה, כמו רב־אלוף במיל' גדי איזנקוט.