מילים טובות

איך שלא תהפכו את זה, יש עוד מעשי חסד בעם ישראל. לא דמיינתי לעצמי שבתוך שבוע אצליח לארגן סדנה, שבזכות בעלי עסקים ואנשים פרטיים וטובי לב תהפוך לאירוע גרנדיוזי כמו מה שהלך שם.

מה דמיינתי?

אותי עומדת על במה, מדברת על כתיבה ועל איך היא יכולה להציל מכל משקע או חולי ומולי 70 בני נוער מכל הארץ, שהם גם לא מסתדרים כל כך חברתית וגם חכמים יותר מהשאר, שמקיא אותם מהחברה (כי מי יכול להתמודד עם חכם ממנו?), והם גומעים דבריי בשקיקה וצוהר יפה נפתח להם בחסות הכתיבה והדמיון, לחיים קצת אחרים.

מה קיבלתי?

עשרות מיילים מהורים לוחמניים לצד חסרי אונים, שרואים איך ילדיהם הולכים ודועכים רק כי מישהו בכיתה החליט לארגן עליהם חרם או להפיץ עליהם איזו שמועה. עשרות הודעות המבקשות “תרשמי את הילד שלי, אני מוכן לשלם", “תרשמי אותה, נבוא מהצפון", “אשמח להגיע עם הנכדה שלי, אני מוכנה לנקות אפילו אם יידרש". נעניתי לכולם, גם כשעברתי את מכסת 70 האנשים שהקצבתי לעצמי וידעתי שלא יהיה יותר מקום באולם, ושלחתי להם הסבר על דרך ההגעה, שעה ולו"ז.

ביום חמישי, 4.8.22, ב־4:00 לפנות בוקר צלצל השעון המעורר שלי. בעוד שש שעות תחל הסדנה, וכהרגלי בקודש אני תמיד דוחה דברים לרגע האחרון, כי כך, ארצה או לא, הם יוצאים לי הכי טוב. התעוררתי, שטפתי פנים, צחצחתי שיניים והדלקתי את המחשב. נזקקתי רק לשלושה תרגילים שאותם אתרגל עם משתתפי הסדנה ולכמה מילות פתיחה. כתבתי את הכל על דף, ועל דף אחר כתבתי וסידרתי את כל שמות הספקים שהבטיחו להביא דברים טובים לאירוע ואת הטלפונים שלהם.

ב־7:00 הערתי את גפן, חיבקתי אותה, שטפתי את פניה, הלבשתי לה שמלה יפה ונתתי לה את בקבוק החלב של הבוקר. בדרך כלל אנחנו יוצאות רק בשמונה ורבע-וחצי לגן ונתקלות בפניה הזועפות של הגננת: “לא חבל שהיא מפסידה את ארוחת הבוקר?". אני כמובן מחרישה שבבית אני מכינה לה ארוחת מלכים, ביצים, טונה, לפעמים טוסט או מאפינס. ככה זה, כשהמשרד שלי הוא המחשב וההספק שלי הוא הדמיון.

הפעם לא היה זמן למותרות. בשבע וחצי כבר היינו בגן, הגננת לא שאלה שאלות. “ראיתי בפייסבוק", אמרה, “היום הסדנה, נכון?". חייכתי אליה: “נכון", והרגשתי את הפרפרים באים לבטני. מהרגע שבו נכנסתי למרכז שביט (מרכז הכנסים שתרם את האולם הגדול ביותר שלו לטובת הסדנה), נכנסתי למין אטרף, הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל, פתאום גם ספקים ששכחתי שקבעתי איתם הגיעו.

תנובה שלחו דברי חלב בשפע, ארקפה בני ברק שלחו המון מאפים, היו שם מגשי פירות ענקיים, המון ממתקים, שתייה קלה, דוכן ענקי של ופל בלגי, מחברות השראה שעליהן יכלו לכתוב וספרי העשרה שקיבלתי מהוצאה לאור. כשהגיעו הילדים־נערים הראשונים, קצת חוששים, מלווים באחד מהוריהם, הגעתי אליהם ואמרתי את המשפט הבא: “זה חופש גדול, אתה לא חייב להיות פה, קח לך ופל בלגי ואז תחליט, טוב?".

הוספתי גם שאף אחד לא מכיר את השני, ואם אחרי עשר דקות יתחשק להם ללכת הביתה, אפשרי, זה הפחית משמעותית מכמות הלחץ שלהם. צלם מגנטים בשם משה הגיע כל הדרך מירושלים והציב עמדת צילום. חשבתי שהיא תישאר יתומה, אבל בתוך דקה איישו אותה ילדים וביקשו עוד תמונה ועוד תמונה.

כמה אמהות בוכיות, כואבות את עצם המפגש ואת הגרעין המחבר בין כל הילדים האלו, הסתודדו להן בצד. ניגשתי אליהן וחיבקתי אותן. נער אחד, קצת שמנמן, לא הצליח להרפות מהיד של אמו. נערה אחת, שהגיעה לבדה מהשרון, ראתה את המחזה וניגשה אליו (על דעת עצמה!): “יש שם מלא ממתקים, אתה בא איתי לגנוב קצת?". הוא צחק והלך איתה, אמו הייתה בהלם.

פתאום החלו להיווצר קבוצות, אתם מבינים? קבוצות של ילדים וילדות, נערים ונערות, שעד לפני רגע היו זרים לחלוטין. שעה אחר כך כולם היו ישובים מולי ועליתי על הבמה. האיש של הוופל הבלגי לבש תחפושת בובת ענק של אריה והתפרץ לי אל הבמה לקול צחוקם של כל היושבים בקהל, הוא כמובן הגחיך אותי שם למוות, אבל אהבתי את זה.

סיפרתי להם את הסיפור שלי. אף ילד לא הביט בסלולרי שלו, אף אחד לא חיפש מסך, הם הקשיבו לי, אחר כך הוציאו את המחברות והעטים שקיבלו והתחלנו בתרגיל כתיבה. אהבתי אותם, את כל אחד מהם, את הגבוהים לגילם והנמוכים לגילם, את השמנמנות והרזות, את ילדי הסנטר וילדי המושב, אהבתי את אלו עם הכיפה הסרוגה ואת הקיבוצניקים שהגיעו מהצפון. כשהקריאו את התרגילים שלהם ופתאום עלה בהם רצון לספר גם על החרם שהם עוברים, הקהל כבר לא נזקק לי.

ילדה אחת סיפרה על החרם שעברה ועל ילדה אחרת מהכיתה, מלכת הכיתה אם לדייק, שפרקה לה את הכתף כי לא הסכימה להתבזות בפני כולם. היא פרצה בבכי, וילדה אחרת מהקהל שאלה “איך קוראים לך?".
“רעות", ענתה לה הבוכייה היפה (השם בדוי).
ואז נעמדה הילדה מהקהל והתחילה לצעוק: “רעות! רעות!", כולם נעמדו איתה והחלו לעודד את רעות, הרגשתי סחרחורת לא מובנת. הסחרחורת הזו התחזקה גם כשעלה עוד ילד וסיפר על ניסיון אובדני וילד בן גילו, עם כיפה לראשו, עלה וחיבק אותו ומחאו להם כפיים. הגיעה שעת הפסקת הצהריים. בחוץ חיכו להם מגשי סושי ענקיים, המון־המון פיצות, דוכן פלאפל ועוד מאכלים שאני לא זוכרת עכשיו, אשריך ישראל, איזה עם יש לי.

הכרתי גם את האמהות והאבות שחיכו בחוץ לאכול. ראיתי שגם הם החליפו טלפונים וגם הם יצרו חברותות.כשהסתיימה ההפסקה, כולם הלכו לפעילות ספורטיבית ואחר כך לסדנת העצמה, גם אלו בהתנדבות של שני בעלי עסקים מקסימים.

בסוף היום, כשכולם היו כבר תשושים ועייפים מאוד, הם ביקשו להצטלם איתי, הזמנתי אותם אליי לבמה, שכמעט לא הספיקה. הלוואי ויכולתי להראות לכם את התמונה, 70 ילדים ומרסל אחת, עומדים על במה, מצטלמים, צועקים, מוחאים כפיים ומתחבקים.

הכל נגמר והשעה הייתה שלוש, התחלתי בנסיעה לכיוון הגן של גפן, כשנכנסתי, הביטה בי הגננת ושאלה “נו? איך היה?". לא עניתי, חיפשתי בעיניי את גפן, היא ישבה לבדה, אחזה בספר ומלמלה כאילו היא מספרת לעצמה סיפור. גם שאר הילדים שיחקו כל אחד לבדו, טוב, הם בני פחות משנתיים, ניגשתי אליה, ישבתי על ידה, וכשראתה אותי עיניה זהרו, היא התיישבה בחיקי והקראתי לה את הסיפור בזמן שהגננת מקבלת את שאר ההורים שהגיעו.

הסיפור היה על כלב חמוד שמחפש אוכל טעים יותר ממה שמגישים לו ליד המלונה, סיפור די מצחיק עם ציורים צבעוניים, ובכל זאת, זלגו לי דמעות כבדות, מעל ראשה המתולתל של בתי היחידה. רק שלא תגיע לסדנה כזו, חשבתי לעצמי, שאף ילד לא יגיע אף פעם לסדנה כזו.