אין כמו התקשורת. צבועה, מתחסדת, מתנשאת. מרימה ובועטת למעלה רק כדי לחכות ולראות את צניחתו של האומן מטה. מעיפה ואז מתגעגעת. מחזירה ואז ממאיסה.
אם מדובר באומן שונה, מוזר, הוא יישפט לפי הלבוש שלו, מחלפות ראשו הבלתי שגרתיות. כשהוא זוכה באירוויזיון, הוא כנראה הצליח לרגע. הוא רק הלחין. אם התקשורת מפרגנת, זה תמיד לרגע. אם האומן בודד ועני בסוף חייו, הוא הופך לחומר לכתבה ארוכה בחדשות סוף השבוע. התקשורת מרחמת, חומלת, דומעת איתו. גסיסה מביאה רייטינג. שבץ מוחי הוא עילה לראיונות עומק אטיים, בסלון ביתו, עם מוזיקת פסנתר חרישית במעברים. זה מספק את הסחורה.
הכי קל להלל את זה שצולל. לצד האדרתו, חודרים לפרטיות שלו. לאומן אין ברירה אלא לשתף פעולה. חלית, נפצעת? קבל כתבה על שני עמודים בעיתון. יותר מעלייתו, נהנים לציין את נפילתו, מסכנותו ובדידותו.
העונג הצרוף אינו בדיווח על ההגעה לשיא, אלא בתזכורת כמה גדול הוא היה פעם. לתקשורת יש התפקיד הקל ביותר: למצוא נקודה עכשווית אקטואלית ולרכוב עליה, עד לפרק הזמן הבא שבו יהיה רלוונטי. היא לא צריכה להיות קוהרנטית או עקבית, להפך. היא אד הוק. אוהבת, ומיד. אחר כך היא יכולה לשנוא. טוחנת את שיריו עד דק, ואז מפנה עורף ומתעלמת.
לכן הכי טוב לו לאומן למות. אז הוא הופך להיות הגדול מכולם, אחד בדורו. מסלב הוא נהיה ז"לב. לא היה ולא יהיה כמוהו. אחרי לכתו מאיר אריאל הפך למשורר קונצנזואלי. זהר ארגוב נהיה הזמר הלאומי רק לאחר מותו.
צביקה פיק השלים את המהפכה המוזיקלית וקיבל את ההכרה שלה חיכה רק השבוע, במותו. עכשיו, יותר מתמיד, התקשורת מפגינה הערכה עצומה כלפיו. הפעם בלי סייגים. הוא כביר, הוא אדיר, הוא דיוויד בואי.
לצד רוממות שמו, באופן מעט מקאברי, התקשורת נהנית ומשתעשעת ממשחקי מילים של אחרי המוות: עכשיו הוא עלה מעלה מעלה, עם כל השירים והמנגינות; ניגנו לו בעצב הכינורות; פיק נפטר, וזה היה בסוף הקיץ; הסבון בכה מאוד; מת אב ומת אלול ומת חומם, וצביקה פיק נאסף איתם ונשארה רק גחלת עמומה.
תהילתו ושיאו של פיק היו בשנות ה־70, בואכה ה־80. מאז לעגו לו וטענו שהוא מנסה לעשות קאמבק. בכל פעם הוא חזר בצורה חדשה, כשהוא מישהו אחר. פעם מאסטרו מרוכז בעצמו בתוכנית ריאליטי שהקדימה את זמנה. פעם כשופט אקסטרווגנטי ב"כוכב נולד". פעם כשכתב לדנה אינטרנשיונל את "דיווה", ופעם אחרונה כשניסה לחזור להופיע אחרי השבץ, לקאמבק שכבר לא קרה.
לפיק היה כישרון להמציא מילה מרימה, שתלך איתו כמעט כל הקריירה: "שיגעון". הוא היה משלב אותה בהופעותיו, כשהוא אוחז את המיקרופון ומביט מעלה, במופע מהפנט, ייחודי, מעניין, לפעמים אזוטרי, חללי או חייזרי.
כשהקהל העריץ ואהב, לתקשורת ולאליטה היה קשה להתמודד איתו. בעוד את אריק איינשטיין של ארץ ישראל הישנה והטובה כולם תמיד אהבו לאהוב; ולשלמה ארצי, הטרובדור הישראלי האולטימטיבי, ידעו לפרגן כששועי הארץ עלו להופעותיו בקיסריה - בצביקה פיק היה נהוג לזלזל.
הוא לא נתפס כשווה בין שווים. כאילו אינו מלחין ברמה של מתי כספי ולעולם לא יקבל חיבוק ממלכתי כמו יהורם גאון. לא ראו בו זמר מהשורה הראשונה. הוא עצמו הלין על יחס מפלה לרעה. בזמן שאת כל האומנים עם קורפוס דומה לשלו היללו, שיבחו והרימו לדרגת פרס ישראל או השאת משואה, לפיק עשו בובה במוזיאון השעווה.
פרס מפעל חיים ניתן לו רק ב־2018, חצי שנה לאחר השבץ. הוא היה מלך הפופ והדיסקו הארץ ישראלי, עמוס בגלאם כשעוד לא ידעו להגות את המילה הזאת כאן. עם מכנסי עור שחורים ועם וסט מעוטר בנצנצים, מבקרי מוזיקה הסתכלו ותהו על קנקנו של הפריק, ההיפי שכובש את מצעדי הפזמונים עם מכונת להיטים בלתי פוסקת.
ישראל המיליטנטית של שנות ה־70 וה־80 התקשתה לעכל גבר שמתאפר ונראה כמו חגיגה קאמפית זרה. התקשורת המיינסטרימית ראתה בו חוצן, מוזר. הוא היה כוכב פופ עדין ומרגש, שמשלב מוזיקה קלאסית בשירים קלילים. ממש כמו פרדי מרקורי, ששר אופרה באמצע "רפסודיה בוהמית".
הוא היה יוצר גדול, אומן גרנדיוזי, וירטואוז עצום שעלה, פרח ופעל רוב הזמן כשהמדינה לא הייתה מוכנה לקראתו, ולא יכלה להכיל אותו. וכשהיא רוצה להכיל, הוא כבר לא פעיל.