קבלה עצמית היא מצב מנטלי שבו אדם מחליט לקבל את עצמו כפי שהוא, ומסרב להתנגד או לריב עם עצמו. זה לא בהכרח אומר שהוא מרוצה מעצמו ואינו רוצה לשנות דברים מסוימים באופיו, התנהגותו או מראהו, אבל הוא משלים עם הקיים. מעריך את עצמו ואינו נוטה לשנאה עצמית.
אותו אדם לא מכחיש את המציאות, הוא מודע לעצמו ולצדדים החלשים שבו וחי איתם בשלום. ברור שדבר זה מקטין את הסיכוי לפעול לשינוי. במחקרים שנעשו באוניברסיטת הרטפורדשייר במטרה לברר מה גורם לאדם להיות מאושר, נמצאה במקום הראשון הקבלה העצמית. מוזר ומפתיע היה להיווכח במסגרת אותו מחקר שרוב הנבדקים טענו שהם עצמם אינם מקבלים את עצמם באופן מוחלט.
האופן לקבלה עצמית בלט לי במיוחד לאחרונה, בביקור בארצות הברית. שוטטתי ברחובות מנהטן והסתכלתי על האנשים הגודשים את המדרכות. בתחילה עלה בדעתי שחלק גדול מהאוכלוסייה המקומית אינה מודעת לעצמה, אבל מהר מאוד הבנתי שהבעיה היא אצלי. הם מקבלים את עצמם כפי שהם ולא אכפת להם מה חושבים אחרים, ובוודאי לא אכפת להם מה אני חושב.
אם עד נסיעתי חשבתי שאינני בן אדם שיפוטי ואני מקבל כל אדם כפי שהוא, הבנתי שלפחות בדבר אחד טעיתי - והתובנה הזו האירה את עיניי. אנשים במנהטן מתלבשים בדרכים שנראו לי מוזרות, חלקם בבגדים חושפניים שאינם מותירים כמעט דבר לדמיון הצופה. אנשים עם עודף משקל חולני (השמנה מורבידית) מסתובבים עם בטן חשופה ומכנסיים קצרצרים, ולא אכפת להם מה חושבים האחרים. העיקר שלהם נוח ונעים.
אני מודה שבתחילה הייתי בהלם נוכח המראה, אבל ברגע שהבנתי שההלם הוא שלי ולא שלהם, הפסקתי לשפוט אותם והתחלתי לשפוט את השיפוטיות שלי ולהבין מי כאן לא בסדר.
אני מניח שחזרתי ארצה פחות שיפוטי, לפחות לגבי נושא הקבלה העצמית. יחיה כל אדם כראות עיניו, כפי שטוב לו ונוח לו. כל זמן שאינו פוגע באחרים ולא מזיק לסביבתו - שיבושם לו. אני נעשיתי קצת פחות שיפוטי לגבי מחשבותיי ותגובותיי למראה לבוש והתנהגות של בני אדם.
הרווחתי.