פעם טיילנו בשוק הפשפשים. זה עוד היה בתקופה שהוא די חיבב את יפו, או לפחות העמיד פנים שהוא מחבב, כי ידע שיפו קשורה בי, בסיפורים שלי ובהשראה שלי - ואותי הוא אהב מאוד. על זה, גם היום ממרום כעסי ובדידותי המפתיעה, אני יכולה להעיד. בזמן שבחרתי לי מילקשייק בדוכן הקטן שבאמצע שוק הפשפשים הוא חצה את הכביש הקטן - זה שבו יש רק שלושה מקומות חניה שאותם אף אחד לא מעז לתפוס, כי למי יש אומץ לריב עם הסוחרים - ונכנס לאיזו חנות מתכות ישנה.

בינתיים הזמנתי לו מיץ רימונים שכל כך אהב, סבתא שלו אמרה לו שזה מחזק את כוח הגברא, מכאן, שבכל הזדמנות אפשרית קניתי לו כזה, ואכן, הסבתות של פעם ידעו משהו שאנחנו לא. המוכר והוא החליפו כמה מילים, הגשתי לו את המיץ והוא נשק לי על הראש. בפה, בפומבי, כמעט אף פעם לא התנשקנו, גם אם סתם נשיקה מהירה בלי סצנות מ"חלף עם הרוח". הוא נורא התבייש בזה.

לחבק יכול היה, לאחוז יד יכול היה, לקטוף לי את הירח יכול היה, אבל לנשק כשמסתכלים - לא. כיבדתי את זה בכל שש השנים שהיינו יחד. הוא שלף מכיס הג'ינס שלו שני שטרות של 50 והגיש למוכר. בתמורה, הכניס המוכר לשקית מקומטת שני מזלגות ישנים מאוד שעשויים מכסף. “איכס, אני בחיים לא אוכל איתם", אמרתי.

“למה?", שאל המוכר, “קצת אקונומיקה והכל בסדר, אני קונה עזבונות רק של מתים שמתו בריאים". צחקנו, ובכל זאת, הבטתי בזה שהיה אהובי ושאלתי: “אתה תאכל מהם? באמת?". “בואי", לקח את ידי, “זה לא בשביל אוכל".  בבוקר שלמחרת, כשהתעוררתי לחוסר המעש הרגיל, כי בימים ההם כל כולי הייתי עסוקה באהבה שלנו (על אמת - חוץ מאליכם, לא כתבתי, לא יצרתי, לא הרציתי.היום זה בדיוק בקצה השני), ראיתי מכתב על השולחן. “אהובתי", הוא כתב, “הכנתי לך משהו יפה, פתחי את הקופסה".

לצד המכתב שעל השולחן נחה קופסה כחולה מקרטון, פשוטה, לא משהו שיש להתעכב עליו. פתחתי אותה ובתוכה נגלו לי שני המזלגות, רק שעכשיו הם היו מכופפים, מבריקים פי כמה ופתאום גם פגשתי את עיטוריהם הנפלאים. ממזלג אחד הוא יצר לי צמיד, ומהמזלג השני יצר לי טבעת שהייתה קצת גדולה למידותיי, אבל באותו הערב, אחרי שאכלנו שוק אווז בתפוזים, סויה וסילאן ואת הפירה שהוא אהב ושתינו קצת וויסקי, הוא הידק לי את הטבעת שעה שאני מהדקת אותו אל גופי.

היו אלו רגעים קטנים ויפים שהיו לנו. לפעמים אני נזכרת בהם ומכה על חטא, אולי טעיתי? אבל אז התשובות באות לי במהירות מסחררת, כאילו יושב מלאך שם למעלה ודואג שלא אשכח את כל הרע שהיה ואיך שעה אחרי הלידה הקשה שהייתה לי חיפשתי מישהו, כל אדם, שיקנה לי מים ואולי איזו פחית קולה מהמכונה כי לא יכולתי לקום ואף אחד לא היה לצדי.

לא פעם אני תוהה: האם באמת פרק ב' יהיה משובח יותר? והאם מישהו יוכל להביא אותי לעוצמות הרגשיות שחוויתי עם הגרוש שלי? מי יעמוד על מפתן דלתי בשישי בצהריים ויגיש לי פרחים? או יטפח לי על העכוז שעה שאני מבשלת? מי יספר לי בכל פעם שאנחנו מגיעים לאזור השרון ששם הוא גדל ואלו הסוסים שהוא פילח, רכב עליהם והשיב אל אורוות בעליהם? מי יבין מתי אני כועסת רק במשפט ומתי אני רוצה לאהוב רק במחווה?

אני סקפטית שזה יקרה, לא כי אין לי אמונה באהבה, אלא כי משהו כבה בי ולא משנה כמה מנורות אני מנסה להחליף - החשמל לא חוזר.
בהרבה גברים פגעתי השנה, לא במכוון. הכרתי מורה אחד מקסים, שקנה שני כרטיסים להופעה וצחקנו בה, ונהנינו ואפילו נופפנו כמה פעמים לאהוד בנאי מהקהל ונשבענו שהוא ראה אותנו, אבל לא קיבל ממני טלפונים חזרה כי אני עדיין לא שם.

והיה אחד מבוגר יותר ממני, שגר בצפון והציע רק בילויים, לא סקס, אלא רק להסיח את דעתי. בשבתות כשאני לבד, לקחת אותי לטבע, לנחלים, לפיקניקים או לעוד חברים וחברות גרושים שיש לו, שאכיר, שאראה שהמפלצת לא כזו מפחידה, אבל אחרי שני טיולים כאלה הבנתי שאני לא שייכת. הם כבר בחדר ההתאוששות ואני עם בטן פתוחה באמצע הניתוח.

היה אחד שהגיע אל ביתי, גם בשבת שבה הייתי לבד, כי כשבתי פה אף גבר לא ייכנס בשערי הבית (“שערי", איך אני אוהבת להגזים במילים, בסך הכל פלדלת שאפשר לפתוח בכרטיס אשראי), והביא אוכל טוב מאוד שבישל (הוא שף במקצועו), ואחר כך היה פורקן גוף ונפש מקסים, ולסיום צפינו ב"אקסודוס" יחד. שלוש שעות של גאווה מינית ומדינית. ולמחרת, כששלח לי “מתגעגע", כמעט הרגשתי את הבחילה עולה בי, לא הצלחתי להמשיך הלאה. הזמן מעביר הכל, אני מניחה ונוטה לסמוך על אלה שאומרים לי את זה פעם אחר פעם, הרי מה האינטרס שלהם לשקר לי?

בינתיים אני עושה דברים כל כך טובים ויוצאות ממני עוצמות שלא הכרתי. הנה! רק עכשיו - הוצאתי ספר חדש “וכל אחד לחוד", שגרף 95 אלף שקל מהקוראים בבית עוד טרם צאתו לאור, ועכשיו אוגוסט ואין גן, ולגפן בוקעות שיניים אז היא איתי בבית, ובזמן שאני משעשעת אותה, מכינה מקושקשת עם עגבנייה מגורדת מעל וגבינה, ומספרת לה סיפורים ושרה לה שירים של דתיה בן דור ולאה נאור, אני גם מצליחה לחתום על מעל אלף ספרים, להקדיש, להכניס למעטפות גדולות ולהכין אותן בצורה מסודרת לשליח. נכון, יש קצת עיכובים והדבר לוקח יותר זמן משצפיתי, אבל אף קורא שלי לא התלונן, ואני יודעת למה לא, ואני אוהבת אותם פי כמה על זה.

וכשאסיים עם הספר, אכתוב מחזה או סרט, כי די עם הבדידות הזו, אני צריכה לפגוש אנשים. אני יותר מדי לבד, ואת הכאב מחליף אוכל, ומחשבות נכנסות באמצע ואני לא רוצה את זה יותר. נכון, זה המקצוע שבחרתי לעצמי, אבל אם אתבל אותו בצוות צילום, במאי, שחקנים, אנשי במה וחברים למקצוע - אני בטוחה שחיי יתמלאו בדברים שלא הכרתי עד היום.

עוד אסתכל אחורנית ואתהה לגבי השנה האחרונה ואיך עברתי אותה. וכתבתי את זה בעבר ואני כותבת את זה שוב, אני מתה לדעת עליכם, הרי תשע שנים אני מדברת כמעט אך ורק על עצמי, מונולוג יחיד, שלפעמים הוא נראה כמו חנוך לוין, לפעמים כמו מזי"א ולפעמים כמו משהו אובדני וסר טעם כמו בוקובסקי, אבל עדיין, הוא רק על עצמי.

האם אני לא לבד? האם גם אתם אגרתם אומץ ויצאתם אל הלבד? או אל הלא נודע? היה אור בקצה? או אפלה, אובדן ובכייה לדורות? היום, אחרי השנים שעברו, האם יש חיוך בבוקר גם אם אין מכתב על השולחן ופרחים באגרטל? או שהחיים חבטו כל כך חזק עד שחיוך הוא רק זיכרון ישן ונושן?

פעם בלונדון ישבתי בבר המפונפן של מלון "סנדרסון" עם אישה יפה כל כך בת 50 או קצת יותר. הייתי אז בת 24 וקראו לי להרצות שם, לא רחוק. האנגלית שלי לא הייתה בשיאה, אבל אני זוכרת משהו שנכתב שם על המפית וזוכרת אותה מנסה לפתות את הברמן לבוש הטוקסידו, לוגמת מכוס היין שלה ומקריאה את זה באלגנטיות מבוסמת: “אל תיתן לאתמול לקחת יותר מדי מהיום".

והברמן הקשיב לה, אף על פי שהמפיות האלה עומדות כל יום מולו והוא מנקה בהן ומקנח בהן ומסדר אותן וזורק אותן, הוא הקשיב לה, לקח את המפית המלוכלכת והניח עוד אחת וגם ממנה קראה, “אל תיתן לאתמול לקחת יותר מדי מהיום". כבר שעה שאני כותבת לכם טור על מה שהיה אז, מספיק, יש לי לחיות את היום ואבדוק דילים, אולי לונדון שוב מחכה לי.