השבועות הבאים, עבור השמאלן המצוי, יהפכו להיות ארוחה עסקית אחת גדולה. המון מנות שרובן ככולן צפרדעים. לאו דווקא קציצות מכונת הרעל של הימין. מי שמחלקת להם את מנות הצפרדע היא השותפה - קואליציית השינוי בהנהגת יאיר לפיד ובני גנץ. כל מה שהיה עד עכשיו היה רק מתאבן - מההנחות למתנחלים בחומש, דרך אישורי הבנייה למתנחלים ועד איראן־איראן בסגנון בנימין נתניהו.
הרציונל הוא שהדרך היחידה לנקות ציבור מורעל בביביזם וציווים אלוקיים היא לדחוף לו אנטידוט. המרכיבים שלו יהיו דומים לרעלים של נתניהו אבל מוחלשים יותר, במגמה להבריא את הקליינט שהוא המנדט הגורלי. זוהי מדיניות הבחירות של "חבורת הביג (בני, יאיר, גדי איזנקוט) דיל החדשה", וזו דרכם להתמודד עם הגל הגזעני־לאומני של הימין (שמכובס כציוני־פטריוטי) שהשתלט על השיח הציבורי. בסיסו של הגל הוא הליכוד, ופסגתו - רעמת קצף שפתיים כהניסטי.
צה"ל של גנץ פשט לפני שבוע בלילה על שישה ארגוני זכויות. חיבלו במכשור, החרימו ניירת וקינחו בהלחמת הדלתות. ארה"ב ואירופה גינו, השמאל הפרגמטי חרק שיניים, גם כאשר ברור שלא מדובר במלחמה בטרור אלא במלחמת המנדט. התרגיל הוא להשוות ולהעלות על הימין. כמו בפוקר. יצליחו, הצפרדע תהפוך לנסיכה. ייכשלו, אכלנו את הצפרדע הגדולה מכולן; מה שמחייב את מרצ, העבודה והמפלגות הערביות להיכנס לכוננות ספיגה ולעבוד על קווי התיחום שמבדלים אותן מיש עתיד והממלכתית. ובעיקר לאכול, להכיל ולסתום.
העניין הוא שלא רק הפוליטיקאים של השמאל אמורים להסכים לארוחה העסקית הזו, אלא גם הציבור שלהם. אז בלי להתפלפל יותר מדי או לשחק אותה פלצנים יפי נפש, מדובר בשיתוף פעולה עם מדיניות בלתי מוסרית בחברה שהולכת ומאבדת את הצפון, את המצפון ואת הבלמים. הארוחה העסקית הזו דורשת משותפיה בשמאל להיות עכשיו קצת רעים כדי להתמודד עם הרעים באמת בהמשך. יעני, תהיו פרגמטים.
תאריך התפוגה של השמאלן הפרגמטי אמור להסתיים ביום הבחירות, אלא שיש שמאלנים שלא קונים את הרציונל הזה, והפתרונות שלהם למצב מגוונים למדי. להגר החוצה, להתבדל בבועה פנימה, להקים מפלגה, חוג, סמינר, עמותה, תנועה, כדי למחות על המצב. אולי ללבוש שק ואפר אם זה תואם את הטעם האופנתי של מי שלא מוכן להכיר בכך שהוא אזרח במדינה שצדקנות מרושעת השתלטה על הדנ"א שלה. יש אפילו כאלה שאכזבתם מרפיון השמאל שיבשה את דעתם לטובת תמיכה בנתניהו.
האמת: לא פשוט. הפרגמטיות שבה מדובר מחייבת פיכחון פוליטי מול המציאות, שהיא גסיסתה של יקירתנו, הדמוקרטיה הישראלית. כדי להגיע אל אותו פיכחון מומלץ לבצע תהליך דומה לעיבוד חמשת שלבי האבל: שלב ההכחשה, הרי אנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון; שלב הכעס - למה החרא הזה נפל דווקא עליי?; שלב המיקוח - טוב, אולי כל זה מן אללה, או קארמה, או ביש מזל היסטורי אקראי; שלב הדיכאון: זה מה יש ואין דרך חזרה; ושלב התקווה, שמשמעותו עבור השמאלן הפרגמטי היא להיות היום רע במקצת כדי לבער מחר את הרע בגדול.
החזית הביטחוניסטית
בניגוד לשמאלן בכל מחיר (צדק עכשיו ושיישרף העולם), רצוי שהשמאלן הפרגמטי יהיה אגואיסטי דיו כדי להשתריין בסרקזם או באדישות מול התועבות המוסריות שנעשות בשמה של מדינת ישראל ובשמו. ואם זה כרוך בהדחקה ובהתבדלות מהשמאל האולטימטיבי, אז תחי ההדחקה. ואם הוא אגואיסט דיו כדי לשמר חדוות חיים אישית במציאות של עסקת צפרדעים מסריחה, אז יחי האגו. חוץ מזה, הצרפתים והתנינים אומרים שצפרדעים זה מעדן.
זהו פרגמטיזם של שקלול אמיתי של יחסי כוחות פוליטיים, שמחייב לסתום ולהסכים ששלישיית הביג דיל תנהל קמפיין בחירות ימני. למה? כי איום גוש ביבי על הדמוקרטיה הישראלית גדול יותר מהאיום הפלסטיני. את אישיותם של לפיד וגנץ אנחנו כאילו מכירים. אלה לא קרוצים מהחומרים של הימין האמיתי, גם אם הם ממחזרים את המנטרות שלו.
בייחוד שחקן החיזוק החדש איזנקוט, שמחויב פחות להתיישרות לימין. להבדיל מלפיד וגנץ, שיוצאים בזעף מאיים נגד האויב בשער - מי שלא יהיה - ואלף אלפי הבדלות מהבריטון החלול של נתניהו, איזנקוט משווק עוצמה צבאית בלתי מתלהמת. האיש יודע להרוג, והוא הוכיח זאת כחייל.
הבעיה היא שגם המנדט הגורלי, שהוא תכלית הבחירה באיזנקוט, שבוי בתחושה שהווליום של המתלהם ושל זעקות הקרב הוא ערובה לביטחון. האיש הזה מדבר בנעימה של מורה סבלן ובנימה שמשדרת סמכותיות, כאילו אלה הם דברים מובנים מאליהם. "חייל לא צריך לירות בנערה עם סכין", הגיב אחרי מופע ההוצאה להורג של אלאור אזריה. ככה? כלי תקשורת רבים דיווחו שאזריה מתנגד למועמדותו ("איזנקוט לא ראוי"), ועכשיו לך דע מי רואה את זה כבדיחה ומי קונה את הצהרת אזריה כחלק ממצע הימין.
לכאורה החבילה של איזנקוט (מרוקאי, פריפריה, גולני, גנרל) תואמת כמו שקע לתקע פרופיל מצביעים בגוש הימין ומגוונת את הלבן הבוהק של שותפיו. השאלה היא אם החבילה הזו תהיה אטרקטיבית דיה כדי להזיז את המנדט הגורלי. העניין הזה ייבחן עוד לפני התוצאות בקלפי כאשר יוחלט כמה להשקיע באיזנקוט במונחים של חשיפה בקמפיין הבחירות.
בינתיים עברו כשבועיים מאז הוצג כשחקן הרכש החדש, ובסקרים לא ניכרה תזוזה מגוש לגוש. ועדיין, התרומה האמיתית של איזנקוט - אם הממלכתית תנחת בממשלה הבאה - תהיה לא פחות חשובה מתרומתו לבחירות. להבדיל מנתניהו, שפיזר אין ספור פעמים את ה"שלום מתוך עוצמה" ואיש לא האמין לו, איזנקוט אמר "אנחנו צריכים לחתור לשלום מתוך עוצמה, והיו הסכמים כאלה בשנים האחרונות". הוא מתכוון לכך. איך? לא יודע. גם הוא לא. כרגע הוא מדבר על "צמצום הסכסוך", שהוא צעד נכון לפני כל מהלך של ממש. אני מניח שאם וכאשר היהודים ייקחו בעתיד סיכון בניהול מו"מ, איזנקוט יהיה בצד הנכון.
בינתיים, מנטלית, אחרי עשרות שנות שירות כבורג קטן וגדול בצה"ל, איזנקוט במהותו הוא איש מערכת הביטחון. לא מדובר בששון קרב של שולף פזיז הדק אלא בשמירה על תחזוקה מיטבית של המערכת במצב של חמש חזיתות פעילות ופוטנציאל של התפרצות רבתי. יחד עם המצטרף הנוסף מתן כהנא, נוצרה בממלכתית חזית ביטחוניסטית לשמירת האינטרסים של מערכת הביטחון מול המפלגה ה"אזרחית" של לפיד.
ועדיין נראה שפעל פה איזה שכל נעלם בחלוקת המנדטים שמעניקה ללפיד, אם וכאשר, יותר ידיים בהכרעות הקבינט ובממשלה. בינתיים, בתיאבון לכולנו.