מלחמת צרפת־גרמניה פרצה ב־1870. גרמניה ניצחה. נפוליאון השלישי נפל בשבי. פריז נכבשה בידי הגרמנים ב־28 בינואר 1871, וצרפת נכנעה. בחוזה השלום המשפיל שנאלצה לחתום שורטט מחדש הגבול בין הארצות: צרפת איבדה את חבל אלזס־לוריין.
הגבול הזה נמחק באחת כשפרצה מלחמת העולם הראשונה. בסופה, לאחר תבוסת גרמניה, נקבעו בחוזה ורסאי גבולות חדשים. ב־29 ביוני 1919 חזר חבל אלזס־לוריין לריבונות צרפת. אבל גם הגבול הזה נמחק כשפרצה מלחמת העולם השנייה. כשזו הסתיימה, שוב בתבוסת גרמניה, נקבעו גבולות חדשים.
כל הגבולות הללו – זמניים ככל שהיו – הוסכמו ונחתמו בין הצדדים למלחמה כחלק מחוזי שלום שנחתמו בין המדינות. המלחמות שבאו אחריהם – ביטלו אותם מכל וכל. הם נותרו סעיף נידח בספרי ההיסטוריה או ערך בוויקיפדיה.
בתום מלחמת העצמאות שלנו נחתמו ברודוס הסכמי שביתת הנשק בין ישראל ומדינות ערב שפלשו לארץ בניסיון לכבוש אותה ולהשמיד את היישוב היהודי. ב־24 בפברואר 1949 נחתם ההסכם הראשון עם מצרים. אחריו נחתם ההסכם עם לבנון, ב־3 באפריל נחתם ההסכם עם ירדן, וב־20 ביולי – עם סוריה.
קווי הפסקת האש אשר שורטטו במפות שצורפו לאותם הסכמים נקראו "הקו הירוק", ומעצם הגדרתם בהסכמים – לא היו הגבול הבינלאומי המוסכם, אלא קווי סיום הלחימה. בכל ההסכמים נכתב כי הם נחתמו כדי "להקל על המעבר מן ההפוגה לשלום של קבע בארץ ישראל". ולפיכך – הם לא הוגדרו כגבולות ריבוניים בינלאומיים מוכרים.
רבים בקהילה הבינלאומית ובישראל מתייחסים אליהם כאל "גבולות 67'". חלק מהקווים הללו תוקנו והוחלפו בגבולות מוכרים בהסכמי השלום עם מצרים וירדן. קווי 67' נמחקו בירושלים, ביהודה ובשומרון - ולא הוחלפו עדיין בגבולות קבע.
בביטוי "גבולות 67'" הכוונה היא כמובן לקו הגבול שהפריד בין ישראל לשכנותיה ערב מלחמת ששת הימים. אלו המקווים לחזור לאותו "קו ירוק" – מבקשים לשכוח ולהשכיח כי שר החוץ היוני והשמאלני אבא אבן כינה אותם "גבולות אושוויץ". כך התייחס למצב של ערב השמדה שבו היינו נתונים לכאורה ערב מלחמת ששת הימים.
ואת "קווי אושוויץ" אלה, ב־2,000 עותקים, על מפות קיר גדולות, הדפיסה עיריית תל אביב והורתה לחלקם לבתי הספר כדי שייתלו ב־2,000 כיתות - כדי שמוחם של רבבות תלמידי תל אביב יישטף בתעמולה השמאלנית הזו. לכך הם שואפים לחנך את ילדי תל אביב.
כבר לפני שנתיים החלה היוזמה הזאת. כשהבינו ראשי העיר כי מדינת ישראל מחקה את הקו הירוק מהמפות, ואינה מלמדת עליו בבתי הספר, ואינה רואה בו יעד מדיני ולאומי – החליטו להדגיש את ניתוקם מהמדינה, את האוטונומיה התרבותית המתבדלת והמתנשאת שהם מבקשים לנכס לעצמם. כשם שהם נוהגים בפרהסיה הציבורית המנותקת מדמותה היהודית של המדינה, כך הם מבקשים לקבוע מסמרות במוחם של ילדי העיר.
הייתה כבר שרת חינוך, יולי תמיר, שביקשה לחנך את כל תלמידי ישראל על המפה הזאת. אך שרי החינוך שבאו אחריה מחקו את החלטתה וקבעו כי "המפה אינה מאושרת ללימוד ואף לא לשימוש כפלקט על הקירות".
הייתה זו סגנית ראש העיר תל אביב, חן אריאלי, מי שמחזיקה גם בתיק הרווחה והשירותים החברתיים, שיזמה את הפקת המפות והפצתן לבתי הספר. אפשר שתשאלו מה לרווחה ולמפות הקו הירוק? אז תשאלו. חן אריאלי הייתה גם יו"ר אגודת הלהט"ב ומנהלת שותפה של פסטיבל הקולנוע "לסבית קטלנית".
אין גם קשר הכרחי בין לסביות ושמאל קיצוני, אבל אריאלי היא מראשי עמותת איתך מעכי, שדרשה לבדוק אם ישראל אינה אשמה בפשעי מלחמה במבצע עופרת יצוקה בגלל פגיעה בנשים וילדים בעזה, ודרשה להציג בוועדת טירקל לחקירת אירועי משט המרמרה לעזה את "הפגיעה בנשים פעילות שלום הנתונות במצור בעזה".
אבל כשראש העיר וסגניתו נשאלים על הכוונה מאחורי הפצת המפות בכל בתי הספר בעיר, הם מגלגלים עיניים וטוענים כי הכוונה איננה חלילה כפיית העמדה השמאלנית שלהם על כלל התלמידים, אלא "לעודד שיח היסטורי, גיאוגרפי, לשוני ואפילו אקטואלי על בריתות, הסכמים... במקום לצנזר את המציאות, המפה מאפשרת שיח עליה... כדי לגדל אזרחים פעילים הם חייבים להבין את המרחב שכולל גם את הקו הירוק...".
חולדאי שלח את המפות אל בתי הספר וכתב: "חשוב לנו שהתלמידים יכירו את גבולות הריבונות הישראלית ואת המציאות המורכבת...".
# # #
בשיחה שערכנו, עמיתי בן כספית ואני, עם הגברת אריאלי השבוע ברדיו 103FM, אמרה לנו כי היא רואה חשיבות רבה בכך שהתלמידים "יכירו את המציאות". היא יודעת כמובן כי הקו הירוק נמחק, ירושלים ורמת הגולן סופחו בחוק למדינת ישראל, וכביש מס' 1 של ישראל, כביש ירושלים־תל אביב, עובר לתפיסתה מחוץ לגבולות הריבוניים של המדינה. ועדיין – זו מבחינתה "תמונת המציאות".
המציאות של חצי מיליון יהודים המתגוררים ביהודה ובשומרון, אשר שינו באופן בלתי הפיך את המציאות של "קווי 67'" – היא לצנינים בעיניה. אך כיוון שהיא וחולדאי יודעים היטב כי אין להם סיכוי לשנות את המציאות הזאת באמצעים דמוקרטיים, בבחירות לכנסת - הם מבקשים לשטוף את מוחות ילדי תל אביב ב"תמונת מציאות" מעוותת. זו שהייתה קיימת עד שנמחקה במלחמת ששת הימים, כשם שנמחקו גבולות באירופה לאחר כל מלחמה.
תארו לעצמכם כי עיריית ברלין תתלה בבתי הספר בעיר את מפת גבולות גרמניה עם צרפת לאחר מלחמת 1871, ובהם חבל אלזס־לוריין הוא גרמני ולא צרפתי. איך הייתה ממשלת צרפת מתייחסת לכך? והאם ממשלת גרמניה לא הייתה רואה בצעד הזה חרחור מלחמה, תוך כמיהה להחזרת גרמניה לאיזו "גדולה" היסטורית שעברה מהעולם לאחר שתי תבוסות?
והרי הרשות הפלסטינית, שלריבונות שלה על יהודה ושומרון מייחלים בשמאל הישראלי האדום, איננה מדינה, ומעולם לא היה לה מעמד ריבוני בשטח זה. ולשטיפת מוח חתרנית זו קוראים בעיריית תל אביב "תמונת מציאות". אין הם מבקשים "לעודד שיח" אלא לכפות את תפיסתם הפוליטית ההולכת ועוברת מהעולם, באמצעות שטיפת מוח חזותית שתתנוסס יום־יום לעיני כל תלמידי תל אביב.
במפות ששרטטה העירייה (משרד החינוך מגדיר את המפה כ"חובבנית ולא מקצועית שהומצאה על ידי העירייה"), הם משרטטים קו שהם מכנים "גבול הריבונות". לא את ריבונות המדינה ביקשה העירייה לשרטט אלא את ריבונותה שלה. ברור כי רק מדינה מוסמכת לקבוע את גבולות ריבונותה; ועל הסמכות הזאת מצפצפים חולדאי ואריאלי. הם מבקשים לקבוע את גבולות המדינה בצעד כוחני, חד־צדדי ודיקטטורי.
מי שב־1995, בעודו מנהל גימנסיה המנסה לזכות במקום ברשימת העבודה, אמר: "שני הומואים שמתנשקים מגעילים אותי כמו שני ג'וקים" – מתחבק עכשיו עם מנהיגת להט"ב מקומית וזוכה לתמיכת הקהילה.
ומי שניסה לפני כשנתיים לרוץ לבחירות הארציות לכנסת ה־24 בראש "רשימת הישראלים" שהקים - והתקפל ממש ברגע האחרון כשהבין שאינו מתקרב אפילו לאחוז החסימה – מנסה עכשיו לעקוף את הדמוקרטיה הישראלית בדרך החביבה על השמאל הישראלי: חתרנות ושטיפת מוח. וכי מה עוד נותר לשמאל ההולך ומתכווץ, ההולך ונעלם?