הנה שאלה, לא כדי להכשיל. נגיד שמחר, ברחוב שלכם, ממש מולכם, תעבור חברת הכנסת מיכל וולדיגר – מה הסיכוי שתזהו אותה? ומה אם זה יהיה חבר הכנסת אופיר סופר?
תשאלו: אופיר? סופר? מי זה אופיר סופר? נשיב: הוא מקום שני בציונות הדתית (אבל מי סופר). מקום שני אחרי בצלאל סמוטריץ', שעליו בטח שמעתם. מקום שני, כל עוד סמוטריץ' רץ לבד ולא מתאחד מחדש עם איתמר בן גביר מעוצמה יהודית; מקום שני במפלגה שעשויה בהחלט – או עלולה, תלוי בהשקפתכם – לקבוע מי יהיה ראש הממשלה הבא; מקום שני במפלגה שמן הסתם תקבל יותר מתפקיד אחד של שר.
כלומר, יכול להיות שסופר יהיה שר. כלומר, יכול להיות שהוא יהיה האיש שיקבע כמה דירות יבנו לכם, או אם תהיה לכם רכבת קלה, או איך תמחזרו כלים חד־פעמיים, או משהו מהדברים האלה. או שלא. אולי מישהו אחר יהיה שר, וסופר יהיה ראש ועדה חשובה בכנסת. ואולי בעוד חצי שנה כבר לא תוכלו שלא לזהות אותו ברחוב.
נטפלנו לסופר. יחסית טרי. יחסית אלמוני. חייל אלמוני בפוליטיקה של אלמונים. יש כמה מפקדים שכולנו מכירים, ראשי הרשימות, ומאחוריהם משתרכים שמות, פרצופים, שבאים, הולכים, ממלאים את האולפנים, מחכים לתורם לעשות משהו. סמוטריץ' אחד, איתמר בן גביר אחד, זהבה גלאון אחת. מי אחריה? זה באמת לא כל כך חשוב. עברו ימי הנבחרת, חלפו ימי הכוורת. המפלגה היא פלטפורמה שעליה מתנוסס מותג: שם אחד, שהוא הקובע. בנימין נתניהו, בני גנץ, אביגדור ליברמן, מרב מיכאלי, יאיר לפיד. 10 עד 20 חשובים. מה שאומר שיש בכנסת עוד 100 לא כל כך חשובים. גוף חם להושיב על כיסא. גוף חם, שצריך לוודא שאינו חם מדי. שחלילה לא תהיה לו אישיות משלו, סדר יום משלו, שלא יקבל הכרעות בלי לבדוק מה קובע המותג. פוליטיקה של שליטה ובקרה.
הפריימריז בציונות הדתית ובמרצ הבליטו אתגרים של שליטה ובקרה. נתחיל בציונות הדתית. סמוטריץ' קיבל רשימה הומוגנית, אידיאולוגית. רשימה שקובעת מראש מרחב תמרון מוגבל לראש המפלגה, שבתורו יקבע מרחב תמרון מוגבל לראש הממשלה. בסיבוב הקודם סמוטריץ' גזר על נתניהו לוותר על האפשרות לשותפות עם רע"ם. לפני שנה זה נראה כמו שטות של עקשן. אחרי שנה זה נראה כמו צעד מבריק של אסטרטג עם חזון. הוא ידע שזה לא יחזיק מעמד. הוא ידע ששווה להמתין. שנה מחוץ לקואליציה רק חיזקה את ביטחונו בעמדותיו.
תהליך דומה, בנסיבות קצת אחרות, עבר גם על עמיתו־יריבו בן גביר. את הפרחים ישלח לנפתלי בנט וללפיד, שבזכותם היה לו נגד מי ונגד מה לעשות כותרות.
לנתניהו, הביטחון של סמוטריץ' ושל בן גביר הוא בשורה מעייפת. אם יביא את הגוש ל־61 או יותר הם יהיו פרטנרים מהגיהינום. כל אחד מהם יסנדל את השני, כל אחד מהם יתחרה כדי להוכיח שהוא יותר וההוא פחות, כל אחד מהם יגרור מאחוריו חבורה קטנה של משיחים קטנים, שגם להם יש קווים אדומים. ואומנם, אין מומחה כנתניהו בטיפול במשיחים כאלה, אבל השבוע נבט ספק ביחס ליכולת הזאת לכאורה - הוא קרא להם להתאחד. בינתיים, נראה שהתעלמו מקריאתו.
ועל זה צריך להציע שלוש פרשנויות מתחרות. ראשונה – נתניהו עושה את עצמו. הוא לא מתכוון באמת, והם יודעים שאינו מתכוון באמת. אולי השתכנע שריצה נפרדת תביא יותר קולות; שנייה – נתניהו רק התחיל, ואוטוטו יגביר את הלחץ, עד שסמוטריץ' ובן גביר יעשו את מה שנתניהו אומר להם לעשות. יהיה לזה מחיר קטן, אבל לא בלתי נסבל. נתניהו שוב יוכיח את כוחו; שלישית – ובגללה הספק – נתניהו כבר לא חזק במחנה שלו כפי שהיה בעבר. סמוטריץ' ובן גביר כבר מבינים שהוא לא בעל בית לשנים ארוכות, ושעליהם לחשוב על עצמם לפני שהם חושבים על נתניהו ועל הגוש.
אם נתניהו ינסה בכל הכוח, ולא יצליח לאחד את הסוררים, זה יהיה אות לבאות. סימן לכך שגם כאשר יישבו אצלו בקואליציה (אם בכלל תיתכן כזו), לא צריך לצפות מהם להיות נתינים צייתנים. תאמרו: ולמה שיהיו נתינים צייתנים? על כך נשיב: למה שלא תשאלו את בנט? הוא יספר לכם מה קורה לקואליציה שנתיניה אינם צייתנים.
בשבחי הקאמבק
הבחירות המקדימות במרצ ובציונות הדתית הסתיימו בתמונת ראי מאלפת. מצד אחד מפלגה שכנראה מרוצה מעצמה. מצד שני מפלגה חמוצה שמחפשת דרך חדשה.
הייתם מניחים שמרצ תהיה המרוצה, אחרי שנה בממשלה, כניסה היסטורית לקואליציה, כהונת שרים. הייתם מצפים שהציונות הדתית תהיה החמוצה, אחרי שנה במדבר האופוזיציה, ויתור על שלטון, קשיים עם בן גביר, אתגר מאיילת שקד.
הייתם מצפים, אבל קיבלתם ההפך. הציונות הדתית כנראה מרוצה, לפחות מעצמה. הח"כים שמרו על מקומותיהם. הרשימה לא הפתיעה במיוחד. יש רק מעט נעלבים, רק מעט מתוסכלים.
ומצד שני מרצ. השלטון לא עשה אותה שמחה. היו"ר שהביא הישג היסטורי, ניצן הורוביץ, נדחק למקום לא ריאלי. הטוען לכתר, שהצטרף כרוח סערה, יאיר גולן, נדחק למקום ספק ריאלי. השרה השנייה, תמר זנדברג, עזבה כבר קודם. השר השלישי, עיסאוי פריג', עזב כבר קודם.
משום מה, הציונות הדתית, שכשלה, נשארת כשהייתה. משום מה, מרצ, שהצליחה, מרגישה צורך במתיחת פנים. למה? יש הסברים מתחום הפסיכולוגיה והסברים מתחום העתידנות. לא מה שהיה קובע, אלא מה שיהיה. אולי הציונות הדתית מריחה אפשרות לניצחון, בעוד מרצ מריחה חזרה לדשדוש.
ננסה לעודד את מצביעיה. למצביעי מרצ יש סיבה לקוות שיהיה טוב יותר. גלאון חזרה; הייתה – הלכה – חזרה. הניסיון מלמד שבמקרים רבים החוזרים טובים יותר מההולכים. יצחק רבין היה ראש ממשלה טוב יותר בקדנציה השנייה. אריאל שרון היה טוב יותר אחרי שהודח מתפקיד שר הביטחון ובילה שנים במדבר הפוליטי. נתניהו היה בוודאי מיומן יותר אחרי שהודח, ופרש וחזר. ויש גם מי שחזרתם לא נרשמה כהישג מסחרר. כמו אהוד ברק. ויש מי שעוד צריך לחכות כדי לדעת. כמו גדעון סער. כמו גלאון.
חזרתה של גלאון היא אות קלון למרצ, וגם ציון לשבח. אות קלון, משום שדווקא לאחר סיבוב נדיר בממשלה המפלגה הצליחה לגרום לכל ראשיה לעזוב. אות קלון משום שלא נמצאה למרצ דמות חדשה שתוביל אותה, משום שנאלצה לשלוף פתרון מהנפטלין.
וגם ציון לשבח: מרצ בחרה בגלאון משום שלא רצתה ביאיר גולן, ולא רצתה בגולן משום שהוא נמהר, קולני וגס רוח. יש מי שיאמרו: כדי להילחם בימין צריך מישהו כמו גולן. כדי לנצח את הימין צריך שגם למרצ יהיה איזה דוד אמסלם, שגסותו אומנותו. אבל המתפקדים של מרצ אמרו אחרת, ויפה שאמרו אחרת. יפה שהחליטו שאין להם עניין להיגרר לזירה שרובה התלהמות. גם מי שאיננו מצביע מרצ, וגם מי שאיננו מזדהה עם דרכה, צריך לכבד אותה על כך שהיא מפלגה שמשתדלת לנהל שיחה תרבותית. תמיד בהצלחה? לא – לא תמיד בהצלחה. גם גלאון לא תמיד מנומסת. אבל בדרך כלל כן. וזה אף שבחברה הישראלית הדיווידנד על שיחה תרבותית מאבד ערך.
בימים האחרונים
לא נגלה לכם את שמותיהם. גם אנחנו לא בהכרח יודעים את שמותיהם. הם מקודדים כמשתתפים באתר המדד. משיבים לשאלונים. אנחנו יודעים עליהם כל מיני דברים שהסכימו לספר לנו. לדוגמה, בני כמה הם, או מהי רמת הדתיות שלהם. אנחנו יודעים גם למי הצביעו בבחירות הקודמות, ולמי הם מתכוונים להצביע הפעם. פנינו אליהם בשאלה בגלל ההצבעה שלהם. פנינו אליהם בשאלה מפני שלא הבנו משהו וביקשנו שיסבירו. הם נתנו תשובה. לא תמיד היא פתרה את החידה, אבל היא בהחלט הבהירה לנו את מצבם. הנה תשובה שקיבלנו מאחד (או מאחת) מהם: "בכוונתי להצביע ללפיד – יש עתיד. אם הוא לא ירוץ בבחירות, אצביע לגנץ". מה יותר ברור מזה?
עכשיו נספר את המעשה בפירוט הנדרש. השאלון באתר המדד כולל שלוש בקשות. הראשונה: לדעת למי אתם מתכוונים להצביע; השנייה: כמה אתם בטוחים בכוונת ההצבעה שלכם. כלומר, אם כתבתם יש עתיד, האם אתם בטוחים בזה ב־100%, ב־90%, ב־80%, ב־20% - בכמה? השלישית: אם בסוף לא תצביעו למפלגה שציינתם, למי כן תצביעו? כלומר, מהי אופציה ב' שלכם? לחלק ניכר מהבוחרים יש אופציה ב', אם כי חלקם אומרים שאין להם. אופציה ראשונה הליכוד, אופציה שנייה הליכוד, ואם היינו שואלים על שלישית, רביעית וחמישית, היינו כנראה מקבלים את אותה תשובה. כמו החיילים בבקו"ם שמסמנים אופציה ראשונה, שנייה ושלישית גולני.
שלוש השאלות האלה מאפשרות לנו לקבל תמונה קצת יותר מעניינת משאלת ההצבעה הפשוטה. היא מאפשרת לנו לדעת, וזו רק דוגמה אחת, לאיזו מפלגה יש בוחרים יותר נחושים ולאיזו פחות. ההנחה הבסיסית היא שבוחרים נחושים יישארו עם מפלגה, ובוחרים פחות נחושים - יותר מועדים לשנות את דעתם, ואולי אפילו ברגע האחרון. לשנות באיזה אופן? בשביל זה ישנה השאלה השלישית. הרבה מבוחרי מרצ אומרים שהאופציה השנייה שלהם היא העבודה. זה לא במיוחד מפתיע. ובכל זאת, מעניין לדעת כמה מהם, ואם יש עוד מתחרות למרצ, ואם הבוחרים של מרצ כבר נחושים (100%) או עדיין על הגדר (50%). ואם הם נחושים היום יותר מכפי שהיו קודם או פחות.
כך או כך, הסיפור שלנו היום הוא על חמישה בוחרים ו/או בוחרות שעשו דבר שהפליא אותנו. הם סיפרו לנו, כבר די מזמן, למי הצביעו בבחירות 2021. אחר כך, לפני חודשיים בערך, אמרו למי הם מתכוונים להצביע הפעם, וגם אמרו לנו שההצבעה שלהם היא 100%. כלומר, אלה לכאורה בוחרים שכבר החליטו, ושלא מתכוונים לזוז. אלא שלפני שבועיים, כששאלנו אותם שוב למי הם מתכוונים להצביע, התברר שהם בכל זאת זזו. ה־100% של לפני חודשיים התברר כפחות מ־100%. רצינו לדעת למה. רצינו להבין מה קרה לבוחר/ת שנתנ/ה תשובה נחרצת לפני חודשיים, ונותנ/ת עכשיו תשובה אחרת. אז שלחנו להם מייל עם שאלה. ביקשנו שיסבירו.
הנה אחד מהם: "התמונה הפוליטית והמצב הבלתי יציב הוא זה שגרם לשינוי דעתי. יש מצב שעוד אחליט לשנות שוב". הנה, זה הסיפור כולו. המצב הפוליטי עדיין דינמי. לפני שבוע נוסף אליה גדי איזנקוט - וכחול לבן שינתה את שמה. כמה ימים אחרי זה התברר שאולי סמוטריץ' ובן גביר נפרדים לשתי רשימות. כלומר, כרגע הם נפרדים, אף שחלק ניכר מהפרשנים עדיין מניחים שיתאחדו מחדש. זה מסביר למה בוחרים של 100% פתאום שוב מתלבטים. הם אמרו 100% על דבר אחד, אבל פתאום יש דבר אחר. פנינו בשאלה על התזוזה ל־12 בוחרות ובוחרים שאמרו 100% ושינו את דעתם. מעניין לראות ממה למה שינו.
יש עתיד לישראל ביתנו.
יש עתיד לעבודה. שניים.
העבודה למרצ.
יש עתיד למחנה הממלכתי.
המחנה הממלכתי לעבודה.
מרצ למחנה הממלכתי.
הציונות הדתית ליהדות התורה.
הציונות הדתית לרוח הציונית. שניים.
המחנה הממלכתי לרוח הציונית.
הליכוד לרוח הציונית.
התזוזות הללו הן כמובן לא מדגם מייצג של שום דבר. באופן טבעי, ליש עתיד יש הרבה יותר בוחרים, אז יש מי שיעזוב. לא צריך לקפוץ מזה למסקנות. כפי שהראינו כבר לפני שבועיים, הבוחרים של יש עתיד דווקא מאוד נאמנים למפלגה. מעבר לזה, רוב התזוזות לא מעלות ולא מורידות. השאלה אם מישהי מצביעה ליש עתיד או לעבודה לא משנה את מצב הגושים. היא חשובה ללפיד. היא חשובה למיכאלי. היא לא כל כך חשובה להקמת הקואליציה הבאה.
מה כן חשוב? מה ששמנו בסוף: ארבע תזוזות לרוח הציונית. מי שזז מהציונות הדתית לרוח הציונית מביא בחשבון אפשרות של קואליציה שלא במסגרת גוש נתניהו. מי שזז מהמחנה הממלכתי לרוח הציונית מביא בחשבון אפשרות לקואליציה במסגרת גוש נתניהו. הרוח הציונית היא כרגע המפלגה היחידה שנמצאת איפשהו בין הגושים. המסרים שלה אומנם קצת מבולבלים בעניין הזה – פעם הם אומרים שאולי כן ישלימו לנתניהו ל־61, פעם הם אומרים שלא ישלימו לנתניהו ל־61. הם לא סגורים על עצמם, ולכן לא סגורים גם עם גוש. מי שעוברים אליהם מן הסתם מביאים את זה בחשבון.
כמה עוברים אליהם? התשובה היא: לא הרבה. עובדה: בכל הסקרים האחרונים המפלגה מתחת לאחוז החסימה, ולא בשברי אחוזים. רוב גדול של מעברי בוחרים בשלב הזה הוא בין מפלגות בתוך אותו הגוש ולא במעבר בין־גושי. אחת מהן כתבה לנו: "מערך, ואם לא מערך - כחול לבן". הנה בוחרת שמסרבת לקבל את שינויי השמות התכופים של מפלגות. מבחינתה, מרב מיכאלי היא ראש ה"מערך". ואם לא היא, אז המחנה הממלכתי. סליחה, כחול לבן. או איך שיקראו להם בשבוע הבא.
והנה עוד בוחר. כשכתב לנו, סמוטריץ' ובן גביר עוד היו ביחד. "אמשיך להצביע לאותה מפלגה – ציונות דתית/עוצמה יהודית. יכולתי לשקול להצביע לליכוד אם תוצאות הפריימריז היו מספקות, וזה לא המקרה". בעוד חודש, כשנשאל שוב, נוכל להבין עם מי הוא הולך באמת, סמוטריץ' או בן גביר. או שבסוף החליט שאם שניים רבים - השלישית לוקחת.
והנה אחד אחרון, שמייצג הרבה מאוד בוחרים של הרבה מפלגות. "אני מאז ומתמיד הצבעתי למרצ או לעבודה. בפעם האחרונה בגלל מיכאלי הצבעתי עבודה, אני אחליט בימים האחרונים למי להצביע מביניהן".
"אחליט בימים האחרונים…". מה זה אומר על המפה הפוליטית? מה זה אומר על מה שרואים בסקרים? בשלב הזה של מערכת בחירות, הסקרים טועים בהרבה מאוד מנדטים לעומת התוצאה הסופית. זה כשבודקים מה קורה במפלגות. אבל כשבודקים מה קורה בגושים, הסקרים הרבה יותר קרובים למציאות. או כך לפחות היה בסיבובי בחירות קודמים.
בחזרה למתלבטים. מה יעשו הפעם? האם ישנו את המפה ברגע האחרון? בדקנו התפלגות של 100 מצביעי תקווה חדשה וימינה מהבחירות הקודמות, כדי לזהות לאן הם זזו. נפרט מה מצבם: כשליש עברו למקום בטוח בגוש לא־נתניהו. המחנה הממלכתי מצטיירת כרגע כאלטרנטיבה העיקרית לבוחרי ימין רך דתיים שרוצים מתינות ממלכתית. התוספת של השר מתן כהנא לרשימה מן הסתם תחזק את המגמה הזאת, ותוצאות הפריימריז בציונות הדתית גם הן יחזקו אותה; כחמישית כבר נחתו באחת ממפלגות הימין האחרות; חמישית נשארו נאמנים לבערך אותה מפלגה. ימינה הישנה בתחפושת חדשה. אבל אלה עוד לא לגמרי בטוחים בהצבעתם, כי אם המפלגה תמשיך לדשדש מתחת לאחוז החסימה רבים מהם יעזבו אותה ברגע האחרון, מחשש לבזבוז קולות; ויש עוד חמישית – של מי שלא החליטו.
ננסה לחבר ולהבין מה כל זה אומר: יש קרב על כ־40% מהמצביעים של תקווה חדשה, ובעיקר של ימינה. יש מהם מי שבינתיים נשארו עם המפלגה הלא יציבה, הרוח הציונית, ויש מהם מי שעוד לא החליטו מה יעשו. אם כל מי שלא החליטו יחזרו לשקד, המפלגה תתאושש ותעבור איכשהו. אם זה לא יקרה, יעזבו אותה רוב המצביעים, ויעברו, אולי ממש "בימים האחרונים", למקום אחר. הם עשויים להכריע את גורל הבחירות.
השבוע השתמשנו במידע ובנתונים מאתר המדד, כאן חדשות וסקרי כל כלי התקשורת