1. תרחיש החלומות
אני מפרסם כאן מחדש את הקטע הפותח של הטור הזה מתאריך 12 במאי 2019. הנה הוא לפניכם, מילה במילה: "אי אפשר להמעיט בערכה של הדרמה המתחוללת עכשיו על הציר הנפיץ שבין טהרן לוושינגטון. ההודעה האיראנית שלפיה המחויבות להסכם הגרעין פוחתת, נחזתה על ידי אמ"ן כאפשרות פעולה של האייתוללות באמצע השנה שעברה. ההודעה כוללת גם אפשרות לחזרה איראנית להעשרת אורניום. היא מוכיחה גם את העובדה שאיראן אכן קורסת וטראמפ אכן מוריד את משטר האייתוללות על ברכיו.
"על פניו, זהו תרחיש החלומות של בנימין נתניהו. רק שאלה אחת נותרה פתוחה: האם התרחיש ימשיך להתגשם כחלום, או שישבור בשלב מסוים לכיוון של סיוט?
"באיראן ניטש בשנתיים האחרונות מאבק איתנים בין הקיצונים (הגנרל קאסם סולימאני ואיתו השליט העליון) ל'מתונים' (הנשיא חסן רוחאני). המדיניות האמריקאית גורמת למתונים להתכנס לתוך הגרעין הקשה של הקיצונים. זו אינה המצאה איראנית, זה תהליך דומה בכל עם במצור. איך זה ייגמר? אם ימשיכו להתרסק, מסוגלים האיראנים לשנות מדיניות ולבצע 'פריצה' מהירה ועוצמתית לפצצה. זהו מצב מסוכן מאין כמותו. יש להם פוטנציאל לבצע אותו, בתנאי שהם מוכנים לשלם את מחירו. האם המערב (כלומר המוסד ואמ"ן) יגלו את הפריצה הזו מבעוד מועד? האם הנשיא טראמפ ייתן את ההוראה היחידה שיכולה לבלום פריצה כזו, כלומר תקיפה אווירית מסיבית מיידית? האם האיראנים ישחררו את שערי הגיהינום במצב כזה, כלומר ישגרו כל מה שיש להם לשגר על מדינות הנפט ויורו לנסראללה לרוקן את מחסניו עלינו?
אנחנו נמצאים עכשיו, מבחינה היסטורית, ערב האירוע. טראמפ מתפקד בינתיים, בסוגיה האיראנית, באופן מושלם. השאלה היא, האם ימשיך באותו קצב. יש הבדל בין הטלת סנקציות להכרזת מלחמה. טראמפ סולד ממעורבות אמריקאית צבאית בשדות זרים. אפילו מסוריה הוא חותר לצאת. אישיותו הבלתי צפויה עלולה לגרום לו 'לאבד עניין' בשלב מסוים, בדיוק כפי שקרה עם קוריאה הצפונית. בקיצור, זה הזמן להתפלל ולאחל הצלחה לכולנו. כך או אחרת, אתם לא רוצים להיות איראנים עכשיו".
# # #
מאז כתיבת הטור הזה חלפו קרוב לשלוש וחצי שנים. המצב התהפך. עכשיו, כבר עדיף להיות איראנים מאשר ישראלים. מה שנכתב באותו טור ב־2019 לא היה דעתי. עם כל הכבוד שאני רוחש לעצמי, קטונתי מלהחזיק בדעה מגובשת בנושא כה סבוך, גורלי ודרמטי לחיינו כאן. ישראל מחזיקה מערכת ביטחון אדירה ומצטיינת כדי להתכונן לכל האפשרויות ולגבש את כל הדעות. הקטע שהובא כאן נכתב בעקבות שיחות שקיימתי באותה תקופה עם רבים מבכירי אותה מערכת. את הדברים שנכתבו כאן שמע גם בנימין נתניהו בזמן אמת מכל אותם קצינים, ראשי זרועות הביטחון, ראשי זרועות המודיעין, האנשים שתפקידם לתת חוות דעת מקצועית, להמליץ, להזהיר ולהבהיר. הוא שמע, והתעלם.
באותו טור שאלתי אם "תרחיש החלומות" של נתניהו יתגשם או יהפוך לסיוט. את התשובה אתם כבר יודעים. הוא התרסק והפך לפיאסקו. זו הייתה כרוניקה של סיוט ידוע מראש. בעוד 50 שנה, כשייפתחו הפרוטוקולים, יידעו הנינים שלנו שראש הממשלה התעלם מכל האזהרות שהוזהר, בעט ברגל גסה בכל האפשרויות והתרחישים שהונחו בפניו והחליט לדחוף את הנשיא טראמפ אל מחוץ להסכם הגרעין בלי שהכין תוכנית חלופית ובלי שהתכונן לתרחיש הרע מכל, שהתרחש.
בניגוד למה שנתניהו קיווה, הסנקציות לא הפילו את משטר האייתוללות וגם לא הורידו אותו על הברכיים. לא, הם לא זחלו להסכם טוב יותר. טראמפ לא תקף את הגרעין האיראני וגם לא נבחר מחדש. הכל קרה הפוך, על הראש של נתניהו. בעצם, על הראש שלנו. אבל זה לא נגמר כאן. זה בקושי מתחיל כאן. עכשיו, כשהשוקת שבורה והאיראנים נמצאים חודש אחד מהשלמת מאגר החומר הבקיע המספיק לפצצת גרעין (sq1), הביביסטים מנסים להפיל את האשמה על מישהו אחר. ביבי קלאסי: כשמצליח, זה הוא. כשנכשל, זה השמאל, או בג"ץ, או בד"ץ.
היה זה דווקא עד המדינה הנכלולי, שלמה פילבר, שצייץ לפני יותר משבוע את הציוץ הלא ייאמן הזה: "יש מישהו שעדיין חושב היום, שהמהלך של דיסקין־דגן־אשכנזי לבלום את החלטת ברק־נתניהו לקדם הפצצה של מתקני הגרעין באיראן ב־2011, הייתה מהלך אחראי ונכון?".
נדמה לי שעדיף שפילבר ימשיך להתעסק בסקרים, אף על פי שגם שם הוא לא שוס גדול. הבעיה היא שדברים דומים שמעתי השבוע גם מאדם שאני מאוד מכבד, אלוף (במילואים) יעקב עמידרור, שהסביר שבתחילת העשור הקודם לא היה לנתניהו רוב בקבינט, ולכן הוא לא הפציץ באיראן.
אז הנה העובדות: ראשית, בכירי מערכת הביטחון לא יכולים לבלום מהלך של ממשלה. זה פשוט לא נמצא בתפריט ההגדרות שלהם. יציאה למלחמה היא החלטה של הקבינט. הם צריכים להמליץ, הם יכולים להזהיר והם חייבים לבצע. הם הבהירו לנתניהו ואהוד ברק שיבצעו כל החלטה, ובלבד שתתקבל בדרך החוקית.
שנית, בניגוד למה שאמר עמידרור, נתניהו בכלל לא כינס את הקבינט לאשר את התקיפה באיראן. הוא אפילו לא התחיל לפעול בכיוון. כל מה שהוא עשה זה סמינר ארוך, מעמיק ומייגע בנושא האיראני בפורום שכונה "השביעייה" (ואחר כך הפך לשמינייה), נטול כל מעמד סטטוטורי. פורום קיטורים והתייעצויות. גם כאן, נתניהו קלאסי. דיבורים כמו חול, ואין מה לאכול.
מה שבכירי מערכת הביטחון, וגם אלה שהחליפו אותם, וגם אלה שהחליפו את המחליפים שלהם עשו, היה לפרט את חוות הדעת המקצועית בפני מקבלי ההחלטות. לנתניהו לא היה רוב בשביעייה להפצצה באיראן (התנגדו: בני בגין, דן מרידור, בוגי יעלון ואלי ישי, כשיובל שטייניץ צורף, גם הוא), אבל השביעייה לא הייתה רלוונטית. כדי להעביר החלטה כזו הוא היה צריך לכנס את הקבינט, ונחשו מה? בכל אותה תקופה הוא לא עשה את זה. לא היה דיון קבינט לאישור או דחיית הפצצה באיראן. יכול להיות שהוא ידע שלא יוכל להשיג שם רוב ויכול להיות שהוא בכלל לא רצה להשיג שם רוב. ולכן, מי שבלם אותו היו השרים שלו, לא ראשי מערכת הביטחון.
ולסיום: ראש ממשלה שרוצה להפציץ, מפציץ. הוא מגייס רוב בקבינט. אם נתניהו הצליח לשכנע את שטייניץ שרוני אלשיך ואביחי מנדלבליט תפרו לו תיקים, הוא היה משכנע אותו בקלי קלות שצריך להפציץ באיראן. אבל האמת היא שנתניהו לא באמת רצה. גם ברק לא באמת רצה. בניגוד למה שהביביסטים אומרים היום, מעולם לא נפלה החלטה כזו, גם לא אצל נתניהו וברק. הם העדיפו לטחון מים ולהעביר את הזמן, כדי לפנות מקום לעוד זמן, עד שהגענו לאן שהגענו.
2. תיק איראן
נתניהו הצליח לעצבן השבוע אפילו את נפתלי בנט, ממעמקי חופשתו באיטליה. "את העובדות אי אפשר לשנות", צייץ בנט. "בשורה התחתונה", הוא קבע, "אצלך – נחתם, אצלי – לא נחתם". בנט מתייחס, כמובן, להסכם גרעין. הביביסטים חוגגים את ההסכם החדש כאילו אין מחר. הבעיה היא שהוא עוד לא נחתם ולא ברור אם ייחתם. מאמצי ההשהיה והחבלה (בדרכי מדיניות) של בנט־לפיד עד כה הניבו פירות מצוינים. אבל הביביסטים רוצים שייחתם הסכם, תכף ומיד. אם אפשר, לפני הבחירות. מה עם המדינה? היא תחכה. היא פחות חשובה מהמנהיג.
ולמרות כל האמור לעיל, מכיוון שאנו חיים בעידן הפייק והנדסת התודעה, אסור לשכוח: אחרי כל מסיבות העיתונאים של נתניהו, הנאומים חוצבי הלהבות, הבריסטולים והקלסרים, אחרי שטס לקונגרס מאחורי גבו של הנשיא, השמיד את היחסים עם אמריקה, גרם לנתק מוחלט עם הבית הלבן, אחרי כל זה חתמו לו הסכם "על הראש" והוא אפילו לא ידע מה כתוב בו.
בניגוד לנתניהו, יאיר לפיד ובנט פעלו אחרת. בשקט, מתחת לרדאר, במלחמת חפירות ארוכה וסבלנית, הם מצליחים, לפחות בינתיים, למנוע את החתימה על ההסכם, בלי לשלם מחיר. בנט עשה את זה מול הנשיא עצמו ומול היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן. לפיד מול מזכיר המדינה אנתוני בלינקן. בהתחלה זה היה על משמרות המהפכה ורשימת הטרור. עכשיו מתנהלת הלחימה סביב שלושת התיקים הפתוחים בעניין "קבוצת הנשק" של הגרעין האיראני בסבא"א.
בניגוד לפייק הביביסטי, ישראל נאבקת בכל כוחה נגד ההסכם הזה. עמדתו של ראש המוסד דדי ברנע גברה על עמדת אמ"ן (שם עדיין סבורים שהסכם הוא האופציה הכי פחות גרועה ממה שיש עכשיו על השולחן). בנט, ועכשיו לפיד, מנהלים את קרב הבלימה הזה באחריות. הם יודעים שעם כל הכבוד להסכם, מערכת היחסים האסטרטגית עם ארה"ב היא הנכס האמיתי והחשוב ביותר, לאין ערוך, לביטחון הלאומי של ישראל. ונתניהו? הוא משוכנע שהנכס החשוב ביותר לביטחון הלאומי שלנו, זה המשך שלטונו.
היועץ לביטחון לאומי, ד"ר איל חולתא, ששוגר על ידי לפיד בבהילות לוושינגטון השבוע, הצליח להזיז שם משהו. על פי מידע שהגיע לירושלים אתמול, האמריקאים (שוב) הקשיחו את עמדותיהם. איך זה ייגמר? אין לדעת. האמריקאים רוצים מאוד לחתום על ההסכם. גם האיראנים. בפעם הקודמת, זה קרה למרות נתניהו, אבל הוא איבד באותה הזדמנות את הממשל האמריקאי. בפעם הזו, גם אם זה יקרה (וזה עוד לא קרה), לפחות תישאר לנו אמריקה.
בשורה התחתונה, ישראל התמודדה עד היום עם שלוש פצצות גרעין פוטנציאליות בידי אויביה: בעיראק, בסוריה ובאיראן. את זו שבעיראק, מנע מנחם בגין, שהשיג רוב בקבינט ותקף. את זו שבסוריה מנע אהוד אולמרט, שלא פטפט ולא נאם אלא פשוט תקף. עם הפצצה האיראנית התעסק ב־12 השנים החולפות אדם שעושה (הרבה) פחות אבל מדבר (הרבה) יותר.
בין לבין, הוא הפך את האיום האיראני למנוע הצמיחה הפוליטי החשוב ביותר שלו. הוא נאם והזהיר ואיים וקרא ודרש וגמגם והתעלם מכל האזהרות שהוזהר על ידי הנוגעים בדבר והצליח להביא את איראן, בעשר אצבעותיו ולשונו המתגלגלת, אל סף הגרעין. זו האמת היחידה, אין בלתה.
כדי להיחלץ ממנה, הם מנסים עכשיו לסמן את גדי איזנקוט. הוא האיש, אומרים האומרים, שהחליט להסיט תקציבים מהיערכות לתקיפת איראן למטרות אחרות. כלומר, גם במקרה הזה, המחדל המחריד שגרם לבנט ולפיד למצוא שאין להם אופציה צבאית נגד איראן הוא לא של ביבי, הוא בכלל של גדי!
מדובר, גם הפעם, בשקרים גסים. גדי איזנקוט מונה לתפקיד הרמטכ"ל ב־2015 וסיים בינואר 2019. הנשיא טראמפ יצא מהסכם הגרעין חצי שנה לפני שאיזנקוט יצא מלשכת הרמטכ"ל. בתקופת איזנקוט שימר צה"ל את האופציה הצבאית באיראן ואף תרגל אותה. איזנקוט ביקש, בצדק, להשתמש בכספים שהתפנו בינתיים למטרות חשובות אחרות (המלחמה בהתבססות האיראנית בסוריה, מנהרות חיזבאללה וכו'). נתניהו אישר.
מי שצריך היה לשקוד על עדכונה, פיתוחה, שיפורה ושדרוגה של האופציה הצבאית הישראלית באיראן, הוא נתניהו. תיק איראן שייך לו, ורק לו. את האחריות הזו, אפילו הוא לא יוכל להפיל על אף אחד אחר. על פי פרסום בערוץ 13, הרמטכ"ל שירש את איזנקוט, אביב כוכבי, בא לנתניהו כמה פעמים עם בקשה לתקצב את עדכון האופציה הצבאית, אבל נתניהו דחה אותו. היו לו דברים בוערים יותר על הראש: תיקי האלפים והאופציה הצבאית שבנה נגד מערכת המשפט ושלטון החוק. זו האמת.