מתחת לרדאר, ניתנה בשבוע שעבר פסיקה מעניינת מאוד של בית המשפט העליון בעניין העתירה שהגישו אל"ם (בדימוס) יוסי לנגוצקי ואל"ם יואב דייגי (פישי) נגד היועמ"ש, הצנזור הצבאי הראשי וראש המוסד לשעבר יוסי כהן. לנגוצקי הוא לא רק מראשי מערך המ"מ והמודיעין הישראלי לדורותיו, הוא גם הגיאולוג שנחשב ל"אבי הגז הישראלי". פישי היה קצין ביטחון שדה מיתולוגי לאורך שנים ארוכות.
זעמם של שני אלה התעורר בעקבות סדרת הראיונות וההתבטאויות של יוסי כהן, ראש המוסד, בעיקר באותו ראיון לאילנה דיין ב"עובדה". הם טוענים שכהן פגע בביטחון ישראל, הסגיר סודות צבאיים רגישים וחרג מסמכותו. בעתירה, הם דרשו שהיועמ"ש תורה על פתיחת חקירה פלילית נגד כהן. ייצג אותם עו"ד יובל יועז.
בג"ץ, בשורה התחתונה, דחה את העתירה; אבל לא זרק את העותרים מכל המדרגות. להפך: בית המשפט הדגיש את חובתם של אנשי מערכת הביטחון וקהילת המודיעין לשמור על סודיות המידע המצוי בידם, גם אחרי פרישתם, וקבע כי אף ראשי הארגונים – דוגמת ראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים – אינם "אדוני המידע" אלא משרתי ציבור הכפופים לחובת הסודיות.
בפסק הדין המנומק (ההרכב כלל את השופטים סולברג, מינץ וכבוב) קבע בית המשפט כמה קביעות חדשניות שיכולות להשפיע על מדיניות הפרסומים בעתיד: הוא דחה את עמדת היועמ"ש (מנדלבליט) שלפיה לא היה צורך בקיום חקירה או בדיקה מאחר ש"כל העובדות ידועות". בית המשפט קבע כי "אם גורמי האכיפה היו משתכנעים כי קיים חשד סביר לביצוע עבירה, היה עליהם לפתוח בחקירה פלילית ואף לחקור את כהן באזהרה... הן לשם הוכחת היסוד העובדתי באופן מדויק ומוגדר, הן לצורך בירור היסוד הנפשי".
בית המשפט מאמץ ומעגן את עמדת העותרים, שלפיה עצם העובדה שהדברים שמסר כהן בראיון ל"עובדה" אושרו לשידור על ידי הצנזור הצבאי הראשי, אינה מלמדת שכהן לא עבר עבירה פלילית של מסירת ידיעה סודית. בית המשפט קבע: "הסמכויות הנתונות בידי הצנזור מסתכמות באישור או מניעת פרסום ידיעות שעלולות להזיק לאינטרסים ציבוריים, אך איך בכוחן להכשיר בדיעבד מעשה פלילי של מסירת ידיעות סודיות ללא סמכות, גם אם לימים ייקבע כי פרסומן מותר". לצד זאת, קבע בית המשפט כי להחלטת הצנזור יינתן משקל בהחלטה אם לנקוט הליך פלילי נגד מוסר מידע סודי.
שלישית, בית המשפט מותח ביקורת על היועמ"ש שנמנע מלפרט, במכתב התשובה שלו לפנייתם של לנגוצקי ודייגי, את הנימוקים המלאים להחלטתו שלא להורות על חקירה פלילית נגד ראש המוסד לשעבר. והשיא מגיע בנקודה הרביעית, שבה קובע בית המשפט כי במקרי קיצון ניתן יהיה לקבוע כי אפילו ראשי ארגוני הביטחון ייחשבו כמי שמסרו ידיעות סודיות ללא סמכות, על אף שהם משמשים הגורמים המוסמכים לקבוע אם ניתן לחשוף מידע סודי מסוים. זה נשמע כמו אוקסימורון, אבל זה כנראה לא.
למרות דחיית העתירה, הורה בית המשפט למשרד המשפטים לשלם הוצאות משפט לעותרים בסך 5,000 שקל. ואולי זה האיתות הברור ביותר לעובדה שהעתירה נדחתה, אבל המטרה הושגה. גם ראשי זרועות הביטחון הבכירים ביותר צריכים לדעת שיש גבול גם לשיקול הדעת שלהם.
ואם כבר בית משפט, אז אי אפשר בלי תיקי נתניהו. כלומר, תיק פאינה קירשנבאום וישראל ביתנו, שבו דחה העליון השבוע את עתירתם של המורשעים, אבל קיצץ בעונש הכבד שהושת עליהם. על הדרך, נאמרו בפסק הדין אמירות ברורות ונוקבות שמבהירות, למי שזקוק להבהרה הזו, שתיק 4000 חי, קיים, בועט, יציב ומסוכן מאוד מבחינת הנאשמים בו.
בפסק הדין נקבע כי טובת הנאה יכולה גם יכולה להיות "סיקור אוהד", ואפילו סיקור כלשהו (שאינו בהכרח אוהד). בפסק הדין נקבע כי "לנבחר ציבור יש אינטרס מובהק בסיקור תקשורתי של פעילותו, על אחת כמה וכמה סיקור תקשורתי אוהד". זאת ועוד: נקבע עוד כי כדי להרשיע בשוחד, כלל לא צריך להוכיח שהתמורה אותה אמור היה המשוחד לספק, אכן סופקה. ועוד נקבע שם כי גם "מניע מעורב" (כלומר, לא רק יחסי השוחד) יספיק להרשעה בשוחד.
כל הדברים הללו נקבעו כבר בעבר. למה אני מזכיר את זה כאן? כי מאז שהם נקבעו, פרצה לחיינו מכונת הרועל (רוע ורעל) הביביסטית ויצרה מצגי שווא וספינים שקריים שלפיהם אישום השוחד בתיק 4000 מת. ובכן, הוא ממש לא מת. הוא חי, קיים ובועט.