בדקה ה־20 בסרט "משפט הבנקאים" מתרחש רגע מופלא ומזוקק שמתמצת את המאבק כולו. זו דקה שבה רואים בבירור את תיאוריית ישראל הראשונה מול השנייה, את הפערים הכלכליים הבלתי נתפסים, את המעמדות, את בעיית הריכוזיות וגם את ההתנשאות וחוסר ההבנה בין מגזרים. רקפת רוסק־עמינח, מנכ"לית בנק לאומי דאז, חומקת אל תוך מכונית היוקרה שלה, שבה היא מנסה שלא להזיז אף תו בפניה ואף אחת משערות הפוני המסודר מדי שלה, כשבחוץ מטיח לעברה עו"ד ברק כהן במגפון: "במשפחת רוסק זה החינוך? טמאעות וטמאעות?".
היא כובשת את זעמה בתוכה. פיה סגור. עיניה לא ממצמצות. לא בטוח שהיא יודעת מה פירוש "טמאע" בעגה מזרחית. הנהג שלה (שמי יודע, אולי יותר מזדהה עם ברק מאשר איתה) מנסה לחלץ אותה, אך היא תקועה בפקק ישראלי, שבו, גם אם אתה נוסע ביגואר, אין לך דרך לעקוף. היא לא רוצה לשמוע או לראות את פניו הזועפים, אך מכוניתה לא זזה, והמגפון ממשיך לזעוק.
מדובר אולי בסרט הישראלי הכי חשוב שלא ראיתם. וזה נס שהוא משודר בכלל. הוא נפסל לשידור על ידי זכייניות הטלוויזיה הפרטיות, הנשלטות על ידי בעלי ההון עם מחויבויות מסחריות אחרות. הוא הוקרן בסינמטק ועלה לשידור בכאן, ומתחבא בקטגוריית דוקו. הוא מטריד, הוא מעצבן אך יש בו גם שביב של תקווה.
בעקבות צו עיקול שהוצא נגד זוגתו, עו"ד ברק כהן יצא למאבק נגד ראשי הבנקים. זה מאבק לא שגרתי, שחוצה את גבולות הטעם הטוב, שבו הוא וחבריו טורדים את מנוחתם ושלוותם של בכירי הבנקאים, בשכונותיהם היוקרתיות. הוא בעיקר רודף אחרי מנכ"ל הפועלים לשעבר, ציון קינן, ורקפת רוסק־עמינח, הופך אותה לשק החבטות המילוליות שלו ומטריד את שכניה וילדיה.
דמותו של ברק כהן שנויה במחלוקת. קשה להתחבר למי שיש לו חוב לבנק, ובמקום להחזיר, מארגן מחאה. הוא רודף אחריהם לכל מקום. מתקשר, מקליט ומפרסם שיחות. האיש בלתי נסבל. זו הסיבה לכך שהסרט מרתק. הצופה עובר מסלידה ממעשיו להבנה ולהזדהות. דמותו מאתגרת את המחשבה ואת גבולות המחאה והחוק. הטריגר לפרוץ המאבק היה הפרקטיקה האלימה של אנשי ההוצאה לפועל, שעיקלו את רכוש החייבים, בעיקר משפחות קשות יום, מול עיני ילדיהן המבוהלים, להבדיל מהתספורות הנוחות שארגנו לטייקונים.
הוא מציב מול המנהלים מראה, בבחינת הכל חוזר אליכם וקקה בידיכם. גבירתי שולחת מעקלים למשפחות עם ילדים, אני אגיע אל המשפחה ולילדים שלך. ההיגיון של כהן מורכב, לא מובן מאליו. הוא הפך את המחאה נגד הבנקים לאישית. חובו הפרטי הפך שולי לעומת המערכה הגדולה.
הוא נלחם נגד הפער הבלתי נתפס בין חייהם השקטים והשלווים של מנהלי הבנקים הגדולים במדינה, שגרים במגדלים יוקרתיים, בשכונות ממוגנות, עם אבטחה אישית וסוללת עורכי דין בלתי נגמרת, לבין הכאוס הכלכלי של בעלי החוב. ההתקוממות של ברק כהן היא בבחינת קם יתוש ומנסה לעקוץ להקת אריות בלתי מנוצחת. המצלמה מלווה אותו, ובמקביל מתקרבת כל העת אל פרצופה החתום של רקפת רוסק־עמינח.
ראשי הבנקים יחד עם הפרקליטות והמשטרה, ובעצם כל הממסד והמשטר והשלטון הישראלי, נזעקו כדי למעוך ולהשתיק את כהן ומחאתו. כך נולד "משפט הבנקאים". אולם הנפגעים החלשים הפכו אותו לפארסה בדמות כתב אישום נוקב נגד ראשי המערכת הבנקאית.
השבוע, על רקע עליית הריבית, פורסם שרווחי הבנקים זינקו, ומרביתם לא מגלגלים את הריביות המטפסות אל פיקדונות האזרחים. מנגד הם ממהרים להעלות את הריביות על המשכנתאות, כך שמעמד הביניים יקרוס לאט, המעמד הנמוך ילך ויתמוטט, ורק למעלה־למעלה יישבו בנקאים מדושני עונג, בתוך מכוניות יוקרה עם אפס מודעות חברתית אך עם תסרוקת שמטופלת בידי צמרת מעצבי השיער, וינסו לפלס את דרכם בפקק, כשברקע אולי יישמעו צעקותיו של מוחא אחד, שמנסה להרעיד את המערכת, עם רמקול של מגפון זול.