הרחק מכאן, בלבו של העולם הערבי, התחולל השבוע ניסוי ספונטני. מנהיג מקומי בעל אחיזה נרחבת בקרב השכבות העממיות נכשל במאבק על ראשות הממשלה והחליט לשבור את הכלים. תחילה הוא שלח את אנשיו להסתער על הפרלמנט. אחר כך על בית המשפט העליון. לבסוף הודיע בהפגנתיות על פרישה מן החיים הפוליטיים.
הפיכה פוליטית בעיראק? מנהיג פוליטי דומיננטי הודיע על פרישה, תומכיו פרצו לארמון הנשיאותי
אחרי יממה של לחימה קשה: תומכיו של המטיף העיראקי פינו את "האזור הירוק"
כל זאת כדי להיתבע על ידי חסידיו לחזור, אבל בינתיים להראות לכולם עד כמה רבה שליטתו בציבור. אחרי שעשרות נהרגו בהתנגשויות הדמים שפרצו בעקבות הכרזתו, החליט כבודו להרגיע את הרוחות והורה לחייליו לנטוש את זירת הקרב ולשוב הביתה. כולם התרשמו מכישורי הקסמים שלו, אבל ספק אם הדבר יעזור לו ביום פקודה. ייתכן שאת ראשות הממשלה ייאלץ לראות רק מהיציע.
המנהיג הוא מוקתדא אלסדר. שיעי, דתי, בן 48, ונכון לימים אלה, יריבה הפוליטי של איראן ועצם בגדדית בגרונה. מאמציו הבלתי נלאים לכבוש את השלטון באמצעים לא דמוקרטיים, כמעט שני עשורים אחרי הפלת הדיקטטורה, מוכיח כי בעיראק, למרות הכל, עדיין יש דמוקרטיה.
הכל החל ביום שני בצהריים. אלסדר אפילו לא הופיע בציבור, אלא פרסם את הודעת הפרישה שלו בטוויטר. כמו אחד שמשליך אבן והולך הביתה, מותיר למאה חכמים לעמול על מציאתה. ואכן, חכמים וגם טיפשים נכנסו למערבולת של אלימות ודם, שהסתיימה לאחר יממה בדיוק, כאשר אלסדר החליט, שוב, בדרכו הילדותית, להוריד את השאלטר. כי ברצותו ירגיע, וברצותו יבעיר.
מיד עם הודעת הפרישה החלו אלפי חסידיו המאוכזבים להסתער על "האזור הירוק", מתחם הממשל במרכז בגדד. הם הקימו אוהל מחאה מול הפרלמנט, ובמקביל התנפלו על ארמון הנשיאות. הם פרצו פנימה, השחיתו מכל הבא ליד, ואף קפצו לבריכת השחייה של הנשיא, ברהאם סאלח, וטרחו להפיץ את הצילומים בכל רחבי העולם.
משבר קואליציוני
עד מהרה הידרדרה מחאת ההמון גם לעימות צבאי. כמו במערכון של הגשש, שבו דרשו האוהדים לקבוע מי יהיה השופט ומה תהיה התוצאה, ואם לא - הם ישרפו את המועדון. וכיאה לאותו מערכון, שבו אמר שייקה, "הבאנו, ככה, כל מיני", גם בבגדד הביא ההמון הזועם מכל מיני. לא רק סלעים, כמו שהוסיף גברי, אלא גם טילי אר־פי־ג'י ומרגמות שהומטרו על כוחות המשטרה.
כאשר החלו ניצני התמרדות גם בבצרה הרחוקה, בנאסריה ובמחוזות אחרים, החליט ראש ממשלת כרעי התרנגולת, מוסטפא כאזמי, להטיל עוצר על כלל המחוזות. העוצר נשמר ברובו, פרט לבגדד. שם השיבה המשטרה אש חיה והפילה חללים רבים בשורות המפגינים. יותר מ־30 גופות נמנו בסופה של יממת הקרב.
מוקדתא אלסדר, בהיתממות של ילד שגנב שוקולד בלי רשות, השתאה לנוכח האלימות, והכריז על שביתת רעב כל עוד תימשך. אבל ההתנגשויות נמשכו כל הלילה, בידיעתו ואישורו, בעוד שותפיו הפוליטיים עולים אליו לרגל ומפצירים בכל לשון של בקשה להפסיק את האלימות. ביום שלישי בצהריים, בעוד העולם כולו צופה בתעלול, החליט אלסדר לצאת למצלמות. הוא כינס מסיבת עיתונאים בבגדד והורה לאנשיו לסגת.
היה זה נאום טרגי־קומי, כמו שרק בגדד יודעת לנפק. אלסדר ניצב עם גלימתו מול קהל העיתונאים הרב, ובגוף שלישי הביע פליאה על ההמון שאותו הוא שילח בעצמו. "אם בתוך שישים דקות הם לא ייסוגו מן המחאה ויקפלו גם את האוהל מול הפרלמנט, אנער את חוצני מכולם", הוא איים. למען הסר ספק, הוא דרש לחדול אפילו מהפגנות שקטות.
באופן פלאי, נסוגו אלפי המפגינים והחמושים מנקודות החיכוך ושבו לבתיהם בתוך זמן קצר. ראש ממשלת עיראק, ואיתו שורה של בכירים, הודו למוקתדא על קריאתו הפסקנית, כי חסכה אובדן חיי אדם. עוד רגע אף היו משתחווים בפניו, אבל אלסדר, חובה להודות, אכן ראוי לשבחים. מתי ראיתם מנהיג ששורף את המועדון ומיד אחר כך נחלץ לכבות את האש.
ספק אם יש מישהו מבין יודעי הדבר בבגדד שהאמין כי השייח' אלסדר באמת מתכוון לפרוש. הרי מטרתו הפוכה לגמרי. הציבור העיראקי, וגם הפוליטיקאים, מזמן היו מקיאים אותו מתוכם, אבל פשוטי העם מעריצים אותו. ספק אם יש אחרים בעיראק המסוגלים לקבוע סדר יום מבהיל, מיידי, בהבל פה. המיליונים הללו מזדהים עם דמותו הקורבנית ומסרבים למתנגדיו המאשימים כי התנהגותו ילדותית, נטולת אידיאולוגיה וחסרת תכנון למרחוק.
בכך לא שונה השייח' מכל האחרים – שיעים נאמני איראן, סונים, כורדים ועצמאים. בעיראק של היום, מעטים מחפשים אידיאות. כולם מבקשים לעצמם שליטה וכוח. כבר עשרה חודשים השיחות להקמת קואליציה תקועות. אחרי שכל מאמציו לכבוש את הממשלה כשלו, החליט המנהיג הצעיר על כוונתו ללכת הביתה. לַזמוּנִי, אומרים בעיראקית. תחזיקו אותי. עתה, אם הצית את הרחוב בכזו קלות, הוא יוכל לאיים על כל ממשלה שתקום ואינה לרוחו.
מאבק בתוך השיעה
העולם כולו עקב בדריכות אחר ההתלקחות בבגדד השבוע. לכל היה ברור כי המהומות רחוקות מאלה שפרצו שם לפני שלוש שנים. אז הייתה אידיאולוגיה. המוני צעירים משלל שכבות חברתיות וזרמים פוליטיים תבעו מן האליטה השלטונית לחדול משחיתותה, ומן האיראנים ועושי דבריהם בבגדד להסיר מעל עיראק את ידיהם.
השבוע הייתה זו התקוממות סקטוריאלית. מפלגה שרוצה לעצמה נתח בשלטון אך נכשלת בהשגתו, גייסה את מיטב חמושיה כדי להראות לכולם מה יקרה אם לא יסורו למרותה. העימות אף היה בעיקרו מאבק בתוך העדה השיעית. מוקתדא, העצמאי, האנטי־איראני לעת עתה, קרא תיגר על ממסד שולט, שרובו מונהג בידי ידידיה של טהרן.
מדינות רבות בוחשות כיום בבגדד, בראשן ארצות הברית, איראן, בריטניה וסעודיה. אף לא אחת מהן תומכת בו. על כן, למוקתדא סיכוי קלוש לשנות את השיטה הפוליטית בדרכי אלימות, כפי שהוא מבקש לעשות. האיראנים סולדים ממנו, כי הוא התנכר להם לאחר שנים של חברותא, והאמריקאים אינם מחבבים אותו, כי הוא מבקש לחתור תחת הניסוי הגדול שלהם לחולל דמוקרטיה. הוא ידע כי הוא בודד במערכה, ועל כן חזר בו בתוך יממה.
בניגוד לרושם שנוצר אצלנו, בישראל, ההשפעה האמריקאית בעיראק עדיין חזקה, ולרעיון הדמוקרטי יש תוקף. יש עיתונות חופשית, משחק פוליטי, בתי משפט והפרדת רשויות. בכולם נגעו השחיתות והחולשה, אבל ככל שחולפות השנים והשיטה מכה שורשים, מבינים העיראקים כי הם הצליחו היכן שאחרים כשלו.
ואכן, עיראק של 2022 היא המדינה הערבית היחידה שבה הניסוי הדמוקרטי עדיין לא קרס. ולא רק שהוא עומד על רגליו, אלא שרוב השותפים במשחק הפוליטי מגינים עליו. במצרים, בתימן, בלוב, בסוריה ואף בתוניסיה – בכולן אבדה המהפכה או דוכאה בידי שליטיה.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל.