דווקא באירוע אומנותי אזוטרי למדי נפל בשבוע שעבר דבר, שעשוי לסמן שינוי דרמטי בכל עולם היצירה. ובעולם בכלל. זה קרה בתחרות ציורים בקולורדו, שבה זכתה יצירה שרק בדיעבד התברר שהייתה פרי של תוכנת אינטליגנציה מלאכותית. האומן (?), ג'ייסון אלן שמו, הזין משפט מפתח, ובתוך שניות נפלט ציור שאני לא יכול להעיד על איכותו, אבל הוא עשיר באין ספור פרטים, משחקי תאורה מורכבים ועוד אלמנטים בהחלט מרשימים, כאלה שכאמור זיכו אותו בניצחון. בואו נאמר בזהירות שמרבית האנשים שהיו צופים ביצירה, היו בהחלט מתרשמים מיכולותיו של יוצרה.

זה מקרה קטן, שמציף פחד ענק. הפחד מפני הרגע שבו המכונות יגברו על בני האדם. שכן, אם אפילו בשדה הכי פרוע, שמבוסס על דמיון ומחשבה חופשית - הוא עולם האומנות - שופטים העדיפו ציור שנפלט ממחשב על פני יצירות אנושיות, אז מה מותר האדם מהתוכנה? ויותר מזה, מה זה מלמד על ההעדפות שלנו, כצרכני אומנות? הרי אם לא היו מגלים לנו את מקור הציור, רובנו המוחלט היה לגמרי מאמץ אותו כתוצר אנושי. אז למה, בעצם, זה בכלל משנה? ומה ההבדל בין הבזקי החשמל החולפים במוחו של הצייר האנושי לבין האופן שבו עובדת תוכנת הציור המתוחכמת?

כאדם כותב, זה מטלטל אותי עוד יותר. לב לבו של כל מחזה או תסריט, עם כל הכבוד לטקסט עצמו, הוא המבנה. ועל המבנה הזה שוברים את הראש מיטב אנשי המקצוע. איך לפתוח? מתי תגיע נקודת המפנה? בתוך כמה זמן הגיבור צריך להיתקל במכשול הראשון שלו? וכו'. בהוליווד, התחום הזו הפך כבר כמעט למדעי. ברמה של תבניות נוקשות וקבועות, שעל פיהן נכתבים תסריטים.

אם ככה, זו רק שאלה של זמן עד ליצירתה של תוכנה מתוחכמת - המבוססת על אין ספור תסריטים קיימים, שזכו להצלחה - שתאפשר לך להכניס תסריט או מחזה שכתבת, ללחוץ על “אנטר", ולקבל חזרה את היצירה שלך כשהיא בנויה לתלפיות. אין לכם מושג כמה עבודה אנושית תיחסך כאן. ועבודה שווה כסף, מה שאומר - שזה עוד יקרה. אבל הנה מחשבה מפחידה יותר. למה שהתוכנה הזו, שאפשר יהיה להזין לתוכה את כל הסיפורים המופלאים ביותר שהמין האנושי יצר, לא תוכל בסופו של דבר להמציא בעצמה את התסריט? כשכל מה שיידרש יהיה למסור לה כמה תיאורים כלליים, של מסגרת הסיפור שנרצה לספר.

התמורות הדרמטיות האלה עשויות להביא לירידת ערכן של האומנות והיצירה. הרי האומן אמור להיות תמציתה של האינדיבידואליות האנושית. יצור ייחודי, מקורי, שאין כמותו ואין כמו היצירות הנרקחות במוחו הקודח. והנה, מתברר שאין בעיה לחקות אותו. ואפילו להאפיל עליו, לפחות בעיניהם של השופטים ביריד האומנות בקולורדו. אז אולי כל הערך שגדלנו לאורו, זה של קדושת האומנות, הוא לא יותר מהגזמה?

מהעבר השני, אפשר לטעון שאומנות אמיתית לא תרה אחרי שלמות, אלא דווקא מקדשת את האנושיות הלא מושלמת. לדוגמה: כשהומצאו התופים האלקטרוניים, הם הפכו בשנים הראשונות ללהיט ענקי במוזיקה הפופולרית, כי הם סיפקו קצב קבוע ואחיד שאף בן אנוש לא מסוגל להפיק. אבל היום שוב מחפשים מתופפים שאתה יכול ממש לזהות את טביעת האצבע הייחודית שלהם בתוך המקצב. הלא מושלם.

ובכלל, אנחנו נמצאים בעידן שבו דווקא ההוויה הדיגיטלית נטולת הפנים והזהות גורמת לצעירים לחפש אחרי דברים מוחשיים. ע"ע תחייתם של התקליטים, או העובדה שכל פרופיל ברשתות החברתיות הופך למוקד של אמצעי ביטוי אישיים וייחודיים. ולא רק זה. שימו לב עד כמה הכמיהה לסיפור האנושי חזקה בתרבות שלנו. הלא כל מתמודד בתוכנית ריאליטי צריך להיות חמוש ב"סיפור", לא מספיק שיידע לבשל או לשיר. וחלומו הגדול של כל מפיק הוא לאתר סיפור ש"מבוסס על מקרה אמיתי", כמו שייכתב בפונט ענקי בתחילת הסרט. כי זה בדיוק מה שהצופים כמהים לו.
לא פלא, אגב, שרק פרט אחד של היצירה מקולורדו נותר עלום: מה היה התיאור - האנושי - שהוזן כדי לייצר אותה. 

על הסכין

  • מציאות חיינו הפכה לפייק ניוז, וזה רק נהיה מפחיד יותר. מצד שמאל, בימי המשבר בין ארגוני המורים והאוצר דאגו לצייר את יפה בן דויד כאשת ליכוד שמכשילה במכוון את המשא ומתן. מהעבר הימני, פתאום מגיע משום מקום אדם המאשים את אביגדור ליברמן בהזמנה של רצח לפני שנים ארוכות. ונדמה שלאיש כבר לא אכפת מהאמת, רק מהפוזיציה.
  • היה מדהים לצפות בתמונות ממוסקבה של ההמונים החולפים ליד ארונו של מיכאיל גורבצ'וב. מדהים, כי ההיסטוריה מכה שנית - בעיקר את העם הרוסי, שהשליט הנוכחי שלו לא הגיע לטקס האשכבה בגלל “אילוצים של לוח זמנים". שזו דרכו של פוטין לבטא את סלידתו משליט העבר שהעניק לרוסים את החופש. חופש שפוטין נטל בחזרה.
  • "Merlí. Sapere Aude" (נטפליקס) היא סדרה ספרדית העוסקת בצעיר המתחיל לימודי פילוסופיה באוניברסיטת ברצלונה. ומכאן נוצר שילוב מלבב בהחלט בין סדרה העוסקת באנשים צעירים בעיר הגדולה, ובין נגיעות מעניינות מתחום הפילוסופיה. הכל נראה אמין מאוד, ומי שגונבת את ההצגה היא מרצה מבריקה וסרקסטית, שמשוחקת להפליא.