בשבוע שעבר כתבתי על ארוחת הערב שבה התארחתי ועל האישה היפה שניגשה אליי, לקחה אותי לצד והפקידה ספר בידי, "לעוף בניגוד לחוקי הטבע". אומנם לקח לי זמן עד שזיהיתי אותה, אבל כשהבנתי שזו לילך שם טוב, האישה ששכלה את שלושת ילדיה, שסוממו ונדקרו על ידי אביהם, הצורר איתי בן דרור, הפכה הארוחה הזו להיות משהו אחר לגמרי.

התיישבתי מול השולחן על ידה כשגפן על ברכיי. גפן, לטוב ולרע, לא מוכנה לזוז ממני אלא רק לאחר דקות רבות וגם אז, רק אם אדם שנמצא קרוב בדקות האלו מפתה אותה בכדור, ארטיק או איזה משחק. אז לילך, שליטפה את תלתלי ילדתי מדי פעם, הניחה לי ולגפן בצלחת פרגיות רכות, כנפיים מפורקות ואורז פרסי טעים שהכינה במיוחד לגפן. "לא היית צריכה לטרוח", אמרתי לה. "תאכלו גם מתפוח האדמה למטה, הוא הכי טעים", אמרה.

היו לי כל כך הרבה שאלות לשאול אותה, הרי הייתי רק בת 21 כשאירע המקרה, אני זוכרת אותו כי הוא צרוב בתודעת כולנו, אישה שמחבקת ומלטפת שלוש גופות של ילדים שגידלה ברחמה ואפשר להגיד גם בגפה, חיכתה איתם שיעברו הגזים, שיבקעו השיניים, מחאה להם כפיים כשעשו את הצעד הראשון, בחרה להם בגדים לחורף, לקחה אותם לג'ימבורי ולחוג ולימדה אותם את הא'־ב', אבל מכיוון שמישהו ברווחה החליט שאיש שניסה להתאבד בעבר כמה וכמה פעמים, בגד בה, אושפז במכונים פסיכיאטריים, ופעם, באמצע יום בהיר, ניגש אליה ואמר לה "את יודעת? קניתי לך סכין במתנה" - לא מסוכן, היא נאלצה לשלוח אליו את ילדיה ויהי מה. כשניסתה להתנגד ופירטה גם למה, איימו: "לא תשלחי - ילדייך יילקחו". אז היא שלחה. בלב כבד שלחה, וקיבלה אותם שוכבים, זה ליד זה, על מיטתו בנתניה, כשהם מסוממים ודקורים בכל חלקי גופם.

אחרי שעה גפן כבר איבדה את זה. השעה הייתה תשע בערב, ובזמן ששאר הילדים שיחקו שם בחצר בכדור ובמיקרופון שהשמיע קולות מצחיקים, גפן כבר החלה לבכות ורצתה הביתה. היא בת שנה וחצי והאמת שציפיתי שזה יקרה הרבה יותר מוקדם. עמדנו ונפרדנו מכולם, היא נופפה לשלום והם נופפו אליה. כשראתה את התגובתיות הרבה שהיא יוצרת, גם שלחה אליהם נשיקה, הם שלחו חזרה. לבסוף, אחרי כמה דקות מיציתי את מפגן "הראשון בבידור עם דודו טופז" שלה, והתקדמנו אל האוטו.

לילך באה אחרינו. "רגע, מרסל", אמרה לי, ניגשה לגפן העייפה ופתחה שקית מולה: "קניתי לכל הילדים, אני רוצה שגפן תבחר ראשונה". גפן הסתכלה אל תוך השקית, היא הייתה מלאה בארטיקים וקרטיבים בכל הצבעים. בלי להתבלבל שלפה ארטיק דובדבן, הביטה על לילך ואמרה "דה" (תודה). לילך התמוגגה ופתחה לה את הארטיק.

"אל תקראי את הספר שלי אם הוא כבד לך מדי", אמרה. "אל תדאגי", השבתי. התחבקנו ונכנסתי אל האוטו. גפן אכלה את הארטיק בהנאה, ולי עברו מחשבות בראש. בכלל, בזמן האחרון המחשבות פוקדות אותי גם בלילות, אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שישנתי בלי חלום, שראיתי טלוויזיה בלי לחשוב או שפשוט נרגעתי. בזמן האחרון גם השבתות שהיו לי, פעם בשבועיים, למנוחת הגוף והנפש, נגדעו כי אדם אחר טוען שהוא פשוט לא מסוגל. ועל זה, מפאת כבודה של בתי, לא ארחיב כעת. קשה אומנם באימונים, אבל בכל מילה שהיא אומרת, חיוך או נשיקה לאמא, אני מבינה כמה קל לי בקרבות.

כשהגענו הביתה, התקלחנו יחד. בדרך כלל אני לא עושה את זה, כי הדבר די מביך אותי. אבל מילאתי לשתינו אמבטיה עם המון קצף, הושבתי את בתי בתוך טבעת האמבטיה (מין כיסא מיוחד לתינוקות) ונכנסתי גם אני. היא הסתכלה בגופי העירום, אפילו ממנה הובכתי, עד שנגעה בי וצעקה "ציצי, ציצי!". פרצתי בצחוק אדיר והיא פרצה יחד איתי, במשך שתי דקות התגלגלנו מצחוק, נקרעות אחת מקול צחוקה של השנייה, יאללה - יש לי משפחה!

כך ישבנו שתינו באמבטיה, היא משחקת בצב שמזיז את רגליו בכל פעם שמרגיש מים, ואני ממלאת רובה מים קטן ומשפריצה עליה. לילך לא יצאה לי מהראש, וברגע ששפשפה בתי את עיניה, יצאנו שתינו מהמקלחת, הלבשתי לה פיג'מה, הכנתי בקבוק מטרנה והשכבתי במיטה. בתוך רגע וחצי היא כבר הייתה רדומה. התלבשתי גם אני, הכנתי לי כוס קפה והתיישבתי עם ספרה של לילך.

בכיתי את חיי באותו הלילה. הרי היה לה הכל: הורים מפנקים, כל בובה או צעצוע שרצתה, מחזר או שניים, אבל בחרה בו, כי נגע לה בנקודה האמהית עוד טרם הייתה אמא - סיפר על מצוקתו, על בדידותו בעולם, על זה שאימצו אותו ועל הבדידות שחש, והיא, אף שהאדם הזה לא אתגר אותה אינטלקטואלית, מינית, שכלית - הכניסה אותו תחת כנפיה והייתה לו אם, מאהבת ואחות.

היום, אם תשאל אותי אישה צעירה אם ללכת שבי אחר האהבה, אגיד לה, בתור סופרת, שאהבה יש רק בספרים. תתחתני עם חבר טוב, איש שיח, אדם שמבין אותך בשתיקתך, לפני שהוא מצפה שתביני אותו בצערו. הלילה ההוא שבו קראתי את הספר, שינה אצלי הרבה דברים, אין בו תיאורי סנאף ורצח לשם הצהוב, יש שם סיפור חייה הטרגי, אבל גם המלצות איך לקום מהאובדן, שכן פרידה היא אובדן לכל דבר, הספר מגובה במשפטי העצמה שעד עתה התרחקתי מהם כי נשמעו לי אוסף של קלישאות, אבל פתאום, משפטה של הלן קלר המצוטט שם "הליכה עם חבר בחושך, עדיפה על הליכה לבד באור" נחקק לי ברגע.

הזדהיתי, וכמו שכתבתי בעבר, בימים הללו אני תרה אחר חברים נשכחים שהיו לי ורובם מקבלים אותי חזרה בזרועות פתוחות. עוד לפני ששמתי לב, הורה השעון על שלוש לפנות הבוקר. בעוד ארבע שעות תתעורר בתי ועליי לתפקד איתה כל השבת, קניתי לנו כרטיסים להצגה על הדוד משה וחוותו בצוותא, ולפני זה אקח אותה לאכול ארוחת בוקר ב"נחמה וחצי" בתל אביב. שתהיה קצת ברנז'אית, מה רע בזה?

בבוקר שלחתי ללילך הודעה. נזכרתי בילדה שהביאה לעולם לאחר המקרה, שאיתה הגיעה לארוחה שבה היינו. בלונדינית, יפה כל כך, רצה בין שאר הילדים ומדי פעם מגיעה לאמה, לחבקה ולראות מולה איזה סלע איתן שעומד ומחכה לה. כמו נקודת אור נראתה לי הילדה הזו, כדור של אור, כתבתי ללילך שאני גאה בה על שמצאה את החיים אחרי המוות, כתבתי לה כמה שהיא חזקה ועוד כמה מילים מעצימות שאני לא חושבת שהיא לא שמעה בעבר. אבל היא התעלמה מכל הגושפנקות האלו וכתבה לי "מרסל, לעולם אבל לעולם אל תישארי לבד! תמיד שיהיו סביבך אנשים, לא חשוב מי, שתהיה סביבך רשת ביטחון ואהבה אנושית, בסדר?".

"בסדר", עניתי לה ושלחתי לב. בצוותא, כשגפן אחזה בידה שוקולד וביד השנייה ענתה לשחקנית כששאלה "איך עושה פרה?", חשבתי על השבת הבאה. שוב נהיה אני והיא, אבל הפעם אקיים את ארוחת הערב אצלנו, עם המון מטעמים על השולחן, חברים טובים ואווירת שישי שמחה. חייכתי והסתכלתי על השחקנית. היא התבלבלה באיזה שיר, הילדים לא שמו לב, אבל ההורים צחקו, היא קרצה לנו והמשיכה, טוב, כנראה שגם היא יודעת שההצגה חייבת להימשך.