ועידת המשפט שהתקיימה השבוע הפכה לזירה תחרותית להשתלחויות בסגנון ממלכתי. בלט בזירה ראש הממשלה יאיר לפיד, שניצל את הבמה כדי להאשים את יריביו הפוליטיים בניסיון מכוון להרוס את מערכת המשפט ולהרעיל את הדמוקרטיה.
בכלל, השורש רע"ל צבר לאחרונה פופולריות יוצאת דופן במערכת הפוליטית. הוא משרת בעיקר גורמים ממלכתיים בבואם לתאר את פעילות מבקריהם מהאופוזיציה. בישראל אין יותר ביקורת. ביקורת היא רעל. סכנה לדמוקרטיה. קחו את סמל הגולגולת המפורסם, החליפו אותו בדיוקנו של בנימין נתניהו, ותקבלו את הסמליל החדש לאזהרה מפני חומר רעיל. אי אפשר לפספס את זה. המילה הסתה נשחקה. את מקומה יורשת בכבוד ההרעלה. כשהיא באה מצד "האנשים הנכונים", היא תמיד מילה לא מתלהמת, לא מסיתה ולא מפלגת, אלא מתארת בעדינות ובנימוס את שיטות העבודה של המחנה הפוליטי היריב.
כמי שצפה באדיקות בסדרת הטלוויזיה האלמותית "אני קלאודיוס", שסקרה לא מעט הרעלות בבית המלוכה הרומאי, זכור לי היטב שהרעלות נעשו במסתרים. תמיד על ידי בודדים. רקיחה ומזיגה של רעל נעשתה תדיר על ידי גורמים עם נפש אפלה, הרחק מאור הזרקורים. לכן אני מודה שאני משתאה נוכח השימוש התכוף בביטוי "מכונות רעל", שמכוונים גורמים בכירים בממשלה כלפי גורמים באופוזיציה.
האם יש משהו שהאופוזיציה עושה במחשכים או מסתירה ביחס לכוונות שלה לביצוע רפורמה במערכת המשפט? לאן הגענו, שראש ממשלה בישראל מאשים את האופוזיציה שלו בדיוק באופן ובסגנון שבו נהגו לטפול האשמות על יהודים במהלך ההיסטוריה? ובל נשכח, שלפיד רק עשה את הסיפתח ונתן את האות לחבריו להשתלח בשעיר לעזאזל תורן.
אך ניתן האות ומיד כל להקת המצקצקים בכינוס, מגדעון סער ומטה, החרתה החזיקה אחרי לפיד. האנשים הנכונים הזהירו מפני הסכנות החמורות הצפויות לשתי העדינות והחלושות האלו, מערכת המשפט והדמוקרטיה הישראלית, מידי נציגי הרוב הדורסני.
מכל הפורומים בכינוס עלו קולות קינה ונהי, המבכים את סופם הקרב של שלטון החוק, הדמוקרטיה והמדינה, לא פחות. השעיר לעזאזל שנבחר הואשם בהיותו זרועו הארוכה של כוס התרעלה מקיסריה. יכולת לדמיין ממש כיצד משוטט לו דוד אמסלם ביערות כדי ללקט פטריות רעל בדמות מועמדים לכס השיפוט ששומו שמיים, ייבחרו על ידי הציבור באמצעות נציגיו הנבחרים.
מהיכן שאב אמסלם את החוצפה התהומית להציע שישראל תנטוש את השיטה שלה, הנהוגה במדינות מתקדמות כמו טורקיה ויוון, שותפותיה הבלעדיות לאסכולה שבה שופטים שבוחרים את עצמם יכולים גם לבטל חוקים שקבעו נציגיו הנבחרים של הציבור. איך הוא העז לצרף את ישראל הנאורה לאספסוף, הכולל את שאר העולם בהנהגת בריטניה וארה"ב, שבהן הציבור כולו, ישירות או באמצעות נבחריו, בוחר את השופטים.
למשל, ברפובליקה הנחשלת הקרויה ארצות הברית של אמריקה, שופטי בית המשפט העליון מתמנים על ידי הנשיא באישור הסנאט. ועדת החוקה של הסנאט בוחנת ביסודיות את המועמדים בדיוני שימוע פומביים, החשופים לציבור ובהם נבחנים הרקע, השקפת העולם וגישתם השיפוטית של המועמדים. הן על סמך פסיקות עבר שלהם, במקרה של שופטים הבאים מתוך מערכת המשפט, והן באמצעות חקירה נוקבת של חברי הוועדה. בלא מעט מקרים מועמדים שהנשיא מינה נפסלו במהלך אותם דיונים.
היום, בגין צירוף מקרים נדיר, שהביא לבחירת שלושה שופטים בתקופת כהונתו של דונלד טראמפ, נוצר רוב שמרני של שישה נגד שלושה בבית המשפט העליון בארה"ב. זאת לאחר תקופה ארוכה של רוב ליברלי. כך פועלת שם השיטה כבר למעלה ממאתיים שנה.
אבל היות שאנו מאמינים בשיטה שלנו, שהיא הטובה, ההוגנת והמאוזנת שבשיטות, מדוע לא נציע לידידתנו הגדולה לאמץ אותה? מדוע שבארה"ב לא ימנו מעתה והלאה שופטים לפי השיטה המהוללת, שבה חבר מביא חבר, וממש כמו שאצלנו מונצח בשיטה זו רוב למחנה השמאל, בארה"ב יונצח רוב לימין?
היה ראוי שוועידת המשפט שלנו תקרא למדינות המערב לגנוז את שיטותיהן למינוי שופטים ולאמץ אל לבן את המודל הישראלי המצליח, שבו ועדה של תשעה חברים שבמרכזה שלושה שופטים הממונים על ידי בית המשפט העליון ומצביעים כאיש אחד, תמנה מעתה והלאה את השופטים, במקום השיטות הנהוגות אצלן ומעניקות את כוח הבחירה לציבור.
מעניין כמה מידידיהם של כתבי המשפט הישראלים, חברי המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, היו מצדדים בשיטה המהוללת, שתבטיח לארה"ב בית משפט שמרני מעתה ועד עולם.
אבל כדי להעמיד את המוסכמות שלנו במבחן, לא צריך להפליג למחוזות ההשוואה עם מדינות אחרות. די אם נבחן את מעמדו ויוקרתו של בית המשפט העליון בישראל לפני ואחרי קו פרשת המים של המהפכה החוקתית של אהרן ברק. האם המהפכה, שנועדה לחזק את כוחה וסמכותה של הרשות השופטת, הצליחה במשימה?
המבחן פשוט. האם בית המשפט של שמעון אגרנט ומשה לנדאו נהנה מאמון ציבורי גדול יותר מאשר בית המשפט לאחר המהפכה הגדולה של אהרן ברק? אני חושב שגם המובהקים בחסידיו של ברק, בכל עת ובכל עניין, מכירים בכך שבית המשפט בעידן התמימות, זה שעסק בשפיטה נטו ולא בחקיקה שיפוטית, נהנה מתמיכה גורפת ואמון עצום. משוואת האיזונים שלנו נעה על מערכת צירים, שבה אמון הציבור מעניק כוח ואילו כוחנות פוגעת אנושות באמון.
הבעייתיות הקשה שיצרה המהפכה החוקתית הייתה שהשקפת העולם של השופט הפכה רלוונטית ביותר ויותר פסקי דין. מה שהחריף את הבעייתיות הזו היה הניסיון לשמר שיטה, המונעת ייצוג הולם בבית המשפט לכלל הציבור הישראלי, כאשר בד בבד סיפק נשיא ביהמ"ש העליון דוגמה לחבריו כיצד לפסוק בענייני המדינה על פי שיקול דעתם הפרטית, להבדיל מהשיפוטית. התוצאה היא ששופטים המזוהים עם המחנה הלאומי־שמרני נמצאים בתת־ייצוג משמעותי במערכת המשפט והפסיקות נוטות לשרת את הצד השמאלי של המפה הפוליטית.
לכן, אחת משתיים: או שבית המשפט יחדל מלעסוק בנושאים שתלויים בהשקפת עולם ואז אין חשיבות לנטייתו הפוליטית של השופט, אלא רק למצוינות מקצועית; או שהשיטה תהיה כזו שבית המשפט ישקף את התפלגות הדעות בציבור.
אבן בוחן ליחסי ההשקפות ניתן למצוא בפס"ד בעניין פינוי גוש קטיף. בדיון השתתפו 11 שופטים. עשרה מביניהם דחו את העתירה שביקשה לבטל את החלטת הממשלה לפנות את הגוש. הם לא קבעו שהם דוחים את העתירה כי הנושא לא שפיט, אלא קבעו קביעה ערכית קצרה, שבה צוין שההחלטה שקולה ומאוזנת ולכן היא זוכה באישור בג"ץ. השופט אדמונד לוי כתב בדם לבו דעת מיעוט, השוללת את פינוי הגוש. אני מסכים עם האמור במסמך לגופו. מן הראוי ללמדו בבתי הספר. אבל הכרעת הדין הייתה אמורה להיות פה אחד: הנושא אינו שפיט.
במציאות, אלה המואשמים בהרעלת המערכת הם דווקא מי שפועלים לשיקומה והשבת עטרתה ליושנה. מי שמרעילים אותה, הם דווקא אלו החוסמים בגופם כל רפורמה, מחשש שיאבדו את מוקד הכוח מספר אחת שלהם. יוצא שאלו המנפנפים בסכנות לדמוקרטיה ומנצלים כל במה כדי להאשים בכך את יריביהם הפוליטיים, הם אלו שסותמים פיות וחונקים את המערכת ברעל שהם עצמם מייצרים. לרעל הזה יש שם: אי־אמון במערכת המשפט.
הרפורמה במערכת מתבקשת. בלי לשקם את אמון הציבור במערכות האכיפה והמשפט – יסודות שלטון החוק באמת עלולים להתערער ולהגיע עד כדי אנרכיה גמורה. הרפורמה הזו צריכה לכלול מספר שינויים משמעותיים: פסקת התגברות שבאופן עקרוני מקובלת גם על הימין וגם על השמאל (הוויכוח נסב רק על הרוב הנדרש לביטול פס"ד), בחירת נשיא בית משפט לפי כישורים ויכולות, ולא לפי ותק, והקמת גוף עם שיניים לביקורת על הפרקליטות והמשטרה.
פיקוח ציבורי על הנעשה במשרדים האחוריים של מערכות האכיפה והמשפט – והכנסת אור השמש אל מחשכיהן – נחוצים למדינה כאוויר לנשימה. הבשורה לא תבוא מלפיד, שהינו אחד הנהנים המרכזיים של השיטה הקלוקלת הקיימת. את השינוי יכולים להוביל רק נפגעי השיטה הקיימת. זמן לאיזונים.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד