נס גדול אירע ביום ראשון השבוע בבקעת הירדן, כאשר חוליית מחבלים חמושה פתחה במארב מתוכנן על אוטובוס שהסיע חיילים לבסיסם. רק חוסר ניסיונם של היורים עמד בינם לבין אסון כבד. יש להודות כי לא פחדו. הם התקרבו לאוטובוס מלא חיילים, ירו צרור לעבר הזגוגית הקדמית שלו, ואחר כך ביקשו לשפוך בנזין ולהעלותו באש. הבנזין נשפך עליהם וסיכל את המזימה. חלפו ימים בודדים, ואתמול אחר הצהריים נתפס פלסטיני עם מטעני צינור ורובה בכיכר השעון ביפו. הנס הכפיל את עצמו.
בשבוע שלפני כן נרשם בגדה פיגוע ירי כמעט כל יום. ישראל הגיבה כפי שהיא יודעת: ממשיכה במעצרים ליליים ושולפת ממיטותיהם רוצחים פוטנציאליים בטרם ביצעו את זממם. הבעיה היא שהמעצרים הללו מסתבכים ומשמשים דלק עבור אחרים לצאת לפיגועים. צעירים פלסטינים חסרי מנוח חוזים באירועים, רואים את צה"ל ושומעים על מהלכיו, ומחפשים את הדרך להשיב ליהודים כגמולם. כך אומנם עשו תמיד, אבל היום הכל רותח. כמו במטבח: מגיע הרגע שבו התבשיל, שלל החומרים שהושלכו פנימה, מאיים לגלוש מהסיר.
מעל כל זה מרחפת חולשתה של הרשות הפלסטינית. היא אומנם איננה חייבת לישראל דבר, ועדיין, בימיה היפים הייתה מצוידת ברצון טוב יותר. ב־17 השנים מאז נכנס לתפקידו אבו מאזן, הצליחה ישראל לבנות יחסים ביטחוניים קרובים עם רמאללה. הודות ליחסים אלה קוצצו בהתמדה רגליהם וידיהם של גורמים קיצוניים. שני הצדדים הרוויחו שקט וחסכו אובדן הדדי של חיי אדם. את התוצאה אנו רואים לנגד עינינו אפילו בחודשים האחרונים. צה"ל מתמודד עם התארגנויות חמושות, ופחות עם ארגונים.
שנים ארוכות עמדה הרשות בלחצים כבדים עליה לחדול מהתיאום הזה. אבו מאזן אף כינה פעם את המגעים הביטחוניים עם ישראל "זכות קדושה" והתגאה בהם. כאשר הטיחו בו כי מגעים אלה הם שיתוף פעולה עם אויב, הוא השיב בביטחון רב כי השגת שקט ורדיפת קיצונים הן אינטרס של הרשות. הוא הטיף למחאה בלתי אלימה, וחזר על קריאה זו בכל אחד מנאומיו בערבית.
בשנתיים האחרונות רשמה הרשות תהליך בטוח של היחלשות, והוא מגיע לשיאו בימים אלה. בזה אחר זה חילצו ממנה אחרים עצם אחר עצם מגופה. נשיאה הקודם של ארה"ב, דונלד טראמפ, שלל תקציבים שנתיים במאות מיליונים שניתנו לה ולאונר"א כמעט בן לילה. הוא ניסה לכפות עליה נוסחת שלום שלא תוכל לקבלה, ומשסירבה – הכריז עליה כעל מורדת.
מדינות ערב, שחתמו על הסכם לכינון יחסים עם ישראל, שמטו את אמצעי הסולידריות הראשון במעלה שלהם למען הפלסטינים, והוא הלחץ המדיני. עוד קודם לכן, חדלו רבות מהן לתרום כסף לתקציבה השנתי של הרשות, או צמצמו את תרומתן.
המהלכים הללו נחתו על קרקע עכורה ממילא, הודות לשני כישלונות אסטרטגיים שהחלישו את הרשות מאוד. החשוב בהם הוא אובדן הסיכוי למדינה עצמאית, והשני הוא הפילוג עם רצועת עזה.
ישראל תרמה את שלה לתהליך ההיחלשות בשלל מהלכים, אבל בעיקר הצטיינה באדישותה. הרשות היא בעלת ברית ראשונה במעלה עבור ירושלים, אבל זו לא ידעה לשמור עליה. נכון שגורמים ישראליים שונים הזהירו מעת לעת מפני קריסתה, אך קריאתם נותרה תלויה באוויר. מערכת הביטחון, בגיבוי הדרג המדיני, נגררה בהתמדה אחר יחיא סנוואר והעניקה לו הטבות – אף שהפעיל עליה כוח. לעומת זאת, היא סירבה להעניק לרשות הטבות, אף על פי שהייתה שותפתה הביטחונית. את הכרת התודה של חמאס ראינו ב־10 במאי 2021 – רקטה נורתה מעזה לכיוון ירושלים.
ישראל מסרבת להעניק לרשות הקלות משמעותיות שיכניסו לה מזומנים או יחזקו אותה בעיני הציבור, וכאשר היא משחררת את החבל, לרוב זה מעט מדי. את המדיניות הזו התוו הממשלות השונות בירושלים. לעתים סברו גורמי הביטחון כי הרשות זכאית ליותר, אבל הם חששו לדפוק על השולחן. הפוליטיקאים, המצויים במשבר אלקטורלי מתמשך, מהססים לנקוט מחוות כלפי הרשות, אף אם היו רוצים, מחשש למתקפות מימין. דוגמה יאה לכך היא החוק לקיזוז כספי מחבלים. חוק זה מסלק מדי חודש בממוצע 35 מיליון שקלים מהחזרי המס המגיעים לרשות מירושלים. זמן קצר אחר שנכנס לתוקפו, לפני ארבע שנים, הבינו גורמי הביטחון בישראל, וחלק מהפוליטיקאים, כי הממשלה ירתה לעצמה ברגל ופגעה בשותפתה הביטחונית. למרות זאת, איש בירושלים לא העז ליזום שינוי של החוק.
אבו עאקלה כמשל
למרות כל זאת, הגורם שדיבר יותר מכל בשנתיים האחרונות היה השטח הפלסטיני. אחד התהליכים החמורים, הסמויים מהעין, הוא אובדן האמון של קציני ביטחון פלסטינים בישראל. מדובר באנשי פת"ח, קצינים בשנות ה־40 או ה־50 לחייהם, שחזו בצעירותם בהסכמי אוסלו ונרתמו אליהם ברצון. מתוקף עבודתם היומיומית, הם מכירים את המציאות המדינית והביטחונית יותר מכל אזרח פלסטיני. לאורך שנים ראו כיצד מתנחלים תוקפים פלסטינים, וצה"ל מעלים עין. איך מתפללים יהודים עולים להר הבית במספרים הולכים וגוברים, ולא רק מחללים את קדושתו, לתחושתם, אלא גם זוכים לברכת ההנהגה הישראלית. גם פרשת שירין אבו עאקלה הוסיפה שמן למדורה, ובמיוחד התנהלות המשטרה בהלווייתה.
הפלסטינים ראו זאת כקריאת מלחמה של גורמי הביטחון בישראל על אישה שייצגה את המצפון הפלסטיני. עיתונאית שנתנה פה לחלשים.
לאורך עשור וחצי סייעו אותם קציני ביטחון לצה"ל לעצור מבוקשים. הם ציפו לתמורה כלשהי – מדינית, ביטחונית, כלכלית – וזו לא באה. לא תמורה לכיסם אלא לטובת האינטרס הלאומי הפלסטיני. בראייתם, ישראל לא רק השתמשה בהם וזרקה, ולא רק גמלה רעה תחת טובה. היא גם האשימה את צמרת ההנהגה שלהם כי היא טרוריסטית. בכך כרכה אותם בחבילה אחת עם שנואי נפשם בחמאס.
בשנה האחרונה במיוחד גברה המתיחות, ואיתה גם המעצרים הליליים בערים ובכפרים בגדה. רובם אומנם מסתיים בלקיחתו של המבוקש בלבד, אבל לעתים קרובות מתלקחת במקום התפרעות, שבסיומה נותרת גופה של צעיר על הקרקע. האזרח הפלסטיני הממוצע חוזה בפעילות הזו ושואל את עצמו, מדוע ישראל מפעילה כוח רב כל כך, ויותר מזה - היכן הרשות, למה איננה מונעת את כניסת כוחות צה"ל לכפר או לעיר. ואם איננה יכולה, מה ערכה בכלל.
הכתובת המיידית לתלונות היא אותם קציני ביטחון פלסטינים. קרובי משפחה של עצורים, ראשי משפחות, דעת הקהל – כולם מפנים כלפיהם אצבע מאשימה. לאלה אתם עוזרים? מה הם נתנו לכם? בצד של מי אתם? רבים מן הפת"חיסטים האלה, כמה מאות בסך הכל, מתקשים כיום לצאת למשימות. אם בעבר הם פעלו בפקודת הבוסים שלהם, היום הם חשים כי נוצלו. הם אינם שובתים ולא מורדים בפקודות, אבל הם ממלאים את המשימה בהתלהבות מועטה. החמושים, בשכם, בג'נין, בטולכרם, רואים את החולשה הזו, ומתעודדים. צה"ל מבחין בהתעוררותם ומכביד את ידו. כך מתקבעת הסלמה. והנה, לא רק הצמרת הישראלית חוששת מזעם הציבור, אלא גם ההנהגה הפלסטינית. היא אינה מעיזה לתת פקודה לקציני הביטחון לעצור מבוקשים כבעבר, או לפעול בנחישות נגד חמושים.
חברי ד"ר הראל חורב, חוקר פלסטינים ממרכז דיין באוניברסיטת תל אביב, הצביע במחקריו על התפתחות חברתית מדאיגה. מחנה גדל ממדים שאינו משויך ארגונית, רובו צעירים, הולך ותופס תפקיד מרכזי במחאה של השנים האחרונות נגד ישראל. בין שבאלימות קטלנית ובין שבאמצעים אחרים, כמו הפגנות ומחאת רשת. כאלה הם רובם המכריע של הדוקרים בשנים האחרונות, גברים ונשים. הם אינם נמנים עם מקבלי השכר של הרשות הפלסטינית, אינם באים משורות חמאס וגם לא הג'יהאד האסלאמי. אם אויבה הבא של ישראל הוא האזרח הפלסטיני הבלתי משויך, זו איננה בשורה משמחת. לא רק משום שמתוכם יוצאים ה"זאבים הבודדים", וכי קשה מאוד לחזות את מעשיהם.
ההמונים הפלסטינים, אלה שתמכו עד לפני עשור או שניים בשלום ובחיים לצדה, אומרים לישראל "לא", ושוב רואים בה אויבת כבעבר. במצב של היעדר הנהגה פלסטינית, או הנהגה חלשה, ומנגד צמרת ישראלית כבולה השקועה בטרדותיה הפוליטיות - המסה האזרחית הזו עלולה לתת את הטון.
מי ייתן והחגים באמת יבואו עלינו לטובה.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]