כשעלה השבוע המופע העונתי הקבוע סביב שאלת הלגיטימיות של ח"כ איתמר בן גביר, עלו בראשי תמונות ההתנתקות. כן, דווקא ההתנתקות. הימים ההם, לפני 17 שנה, שבהם ממשלת ישראל וכנסת ישראל, באישורו של בית המשפט הגבוה לצדק, שלחו את חיילינו ואת שוטרינו להרוס את בתיהם של אלפי אזרחים תמימים, שלא חטאו, שלא פשעו, שהקימו מפעל חיים ציוני אחרי ששמעו את ראש הממשלה יצחק רבין מתחייב בטקס אזרוחו של היישוב הראשון: "אתם מתיישבים במקום שיהיה חלק בלתי נפרד של מדינת ישראל".
מהומה בעקבות ביקור בן גביר בתיכון ברמת גן, תלמידים צעקו למפגינים: "שיישרף לכם הכפר"
מנהלת בית הספר בליך: "לא הייתה התנגדות בקרב התלמידים להגעתו של בן גביר"
בעיניי שלי, כל מי שתמך בהחלטה ההיא, וכל מי שלא עשה כל שלאל ידו כדי להתנגד לה, איננו איש מוסרי. זו, כאמור, דעתי הבלתי נחשבת. למה בלתי נחשבת? כי מחלק המוסר של העיתונות באותם ימים, אותו אוסף אנשים שאחראי כאן על השיח, חשב שזה לגיטימי. שאין שום בעיה מוסרית או ערכית שהרוב יקום בבוקר ויחליט להרוס למיעוט את הבית. מי הסמיך את אותו מחלק מוסר עיתונאי לקבוע קביעה שכזו? אף אחד.
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
חבורה גדולה של אנשי שמאל השתלטה עם קום המדינה, כמעט על כל עמדות ההשפעה, הניהול והעריכה בתקשורת המיינסטרים הישראלית, ניסחה עבור כולנו את כללי המשחק, ומאז כולנו משחקים לפיהם ויודעים שמי שיוצא מהקווים מקבל נקודה שחורה.
החבורה הזו - שלקחה לעצמה את הזכות לקבוע מי לגיטימי ומי לא, מי מוסרי ומי לא, מי ראוי לבוא בקהל ומי לא - קבעה שאיתמר בן גביר, שנופף לפני כמה עשרות שנים בסמל של הרכב של רבין והדביק מדבקה כזו או אחרת, הוא איש פגום מוסרית, ועם מי ששלח טרקטורים כדי להרוס את בתיהם של אלפי אזרחים – אין שום בעיה.
האם גם הציבור הישראלי הרחב חושב כמו אותו מחלק מוסר עיתונאי? כנראה שלא. כך מראים סקרי המנדטים. כך הראה סקר שפורסם בערוץ 13, שהעלה ש־27% מהציבור רוצים את איתמר בן גביר שר בממשלה הבאה, 48% אינם רוצים אותו, ול־17% נוספים לא אכפת. האם התוצאות האלה מצביעות על כך שכל המדינה עם בן גביר? לא. אבל הן בוודאי מלמדות שאזרחי ישראל רחוקים מההיסטריה שמשודרת מהאולפנים ומהקמפיינים של מפלגות השמאל, הצופה פני הקטסטרופה שתגיע כשיו"ר עוצמה יהודית יושבע לשר.
נדב איל, פרשן חדשות 13, קונן באולפן על התוצאות. "במדינות במערב", הסביר, "יש מישהו בקצה המערכת הפוליטית שיש לו היסטוריה אישית של מעורבות עם תנועות גזעניות בעברו. אבל לא בכל המדינות האלה הימין המרכזי נותן לגיטימציה לאותו קצה באמצעות זה שהוא מזמין אותו לפגישות, באמצעות זה שהוא מזמין אותו למפלגות, באמצעות זה שהוא מנהל איתו מו"מ".
לאיל יש גם בעיה עם הסיקור שמקבל בן גביר. "לא בכל המדינות האלה התקשורת האלקטרונית נותנת לו יותר תשומת לב מאשר לפוליטיקאים הממוסדים... הוא עובר תהליך של נרמול, וכתוצאה מזה שהוא עובר תהליך של נרמול – הוא הופך לנורמלי. מי שמקבל המון חשיפה בתקשורת ובטלוויזיה - יותר אנשים יחשבו שדעותיו מוצדקות, יותר אנשים יבינו את דעותיו".
מה אומר לנו פה נדב איל? שלא טוב שהימין נותן לבן גביר לגיטימציה, שלא טוב שמזמינים אותו לפגישות, שלא טוב שמנהלים איתו מו"מ, שלא טוב שהציבור חושב שהוא נורמלי, ושאם הנרמול הזה יימשך, יותר אנשים, לא עלינו, "יחשבו שדעותיו צודקות".
איל, נחדד, לא מסתפק במחלוקת עם עמדותיו של בן גביר או בביקורת, לגיטימית לגמרי, על זמן השידור הרב שהוא מקבל. הוא חושב שתפקידה של התקשורת לדאוג לכך שהציבור לא ישתכנע שבן גביר צודק. הפרקטיקה הזו, של הודעת אזהרה לציבור, שמא ישתכנע מהדעות ה"לא נכונות" ושמא יתייחס כ"נורמלי" למי שאנחנו משוכנעים שהוא איננו כזה, היא הפרקטיקה החביבה על מי שסתימת פיות אומנותם.
אבל יש כאן משהו עמוק הרבה יותר; באולפנים שלנו יש הרבה יותר אנשים מסוגו של נדב איל, והרבה פחות אנשים מסוגו של איתמר בן גביר, בגלל סיבה אחת ויחידה: נדב איל עבר תהליך של נרמול. במשך עשרות שנים הרגילו אותנו האולפנים שהוא ודעותיו הן המיינסטרים החושב, הצודק וההגיוני, ושכל מי שחולק עליהם נמצא בשוליים שיש להיזהר מהם.
התהליך הזה פעל את פעולתו טוב עד כדי כך, שנציגי המיעוט שממלאים את האולפנים, שכחו שהם כאלה. לליכוד, צריך להזכיר, יש היום 30 מנדטים, לש"ס 9, ליהדות התורה 7, לציונות הדתית 6. אתם מוזמנים לעבור על אולפני ערוצי המיינסטרים - 11, 12, 13 - ולנסות להסביר איך הגענו למצב שבו למרצ ולעבודה, מפלגות שמגרדות את אחוז החסימה, יש באולפנים יותר תומכים ממה שיש לליכוד.
האם יש עיוות גדול מהאופן שבו עיתונאים, שבאים מתוך קבוצת מיעוט בציבור, תופסים את רוב העמדות השולטות בתקשורת ומחליטים עבור הרוב את מי מנרמלים פה ואת מי לא? ובכלל, באיזה עולם שיח הנרמול הזה מתחיל ונגמר באיתמר בן גביר? ואיך זה שלא עורכים פה סקר שבודק האם נכון שווליד טאהא, שחושב שהציונות היא פרויקט גזעני ואכזרי, יהיה יו"ר ועדת הפנים של הכנסת?
והאם נכון שיאיר לפיד ישתף פעולה עם אחמד טיבי, שהיה יד ימינו של רוצח היהודים הגדול מאז היטלר? והאם נכון היה, בזמנו, למנות ליו"ר ועדה חשובה בכנסת את ח"כ סעיד אלחרומי, שנסע לעכו כדי לתמוך בערבים שביצעו מעשי לינץ' ביהודים? ואיך זה שלא שואלים את הציבור הרחב אם הוא מוכן שזהבה גלאון תהיה שרה, ושיאיר גולן יהיה סגן שרת הכלכלה, ושגלעד קריב יהיה יו"ר ועדת החוקה?
מי, לעזאזל, קובע פה את מי מנרמלים ואת מי לא, ולמה ברור לעורכי מהדורת חדשות 13 שנדב איל ראוי לנרמול יותר מאיתמר בן גביר? ולא, אל תספרו לי שכל הביקורת על בן גביר מתחילה ונגמרת בהרשעות שלו על אירועים מלפני 20 שנה ויותר של הדבקת כרוז אסור או מדבקה אסורה. לאיימן עודה אין בעיה עם רצח חיילים, אבל הוא לא הורשע בכלום, אז הוא יותר טוב מבן גביר?
שטיפת מוח
שטיפת המוח הזו המשיכה השבוע, כששורה של פוליטיקאים ועיתונאים משמאל מחו על הזמנה של ח"כ בן גביר להופיע בפני תלמידים בבית הספר בליך ברמת גן. בית המשפט אישר לבן גביר להתמודד לכנסת, אזרחי ישראל בחרו בו, אבל עיתונאים מנורמלים במדינת ישראל חושבים שמנהלת בית ספר יכולה להודיע שהח"כים כולם יכולים לבוא בשערי המוסד החינוכי שלה, למעט אחד מהם שייאלץ להישאר בחוץ, משום שכמה עיתונאים חושבים שהוא קיצוני מדי עבורם.
סליחה, מי מחליט כאן מי קיצוני ומי לא? מחלק המוסר של התקשורת? אתם יודעים כמה ח"כים יכולנו להשאיר כך מחוץ לבתי הספר? יכולנו להשאיר בחוץ בקלות את מרב מיכאלי, שאמרה "אני חושבת שאמהות לא צריכות לשלוח את הילדים שלהן לצבא". יכולנו להשאיר בחוץ את אביגדור ליברמן, שקרא להוציא להורג ח"כים ערבים אחרי פגישה שלהם עם חמאס.
יכולנו להשאיר בחוץ את ניצן הורוביץ, שתמך בהחלטה של בית הדין בהאג לחקור את פשעי המלחמה של צה"ל. שהרי, מי קבע שהם פחות קיצוניים מבן גביר? נדב איל? אני כבר לא מדבר על הח"כים הערבים, שעליהם נרחיב עוד בהמשך, ושאיכשהו כל הדיון הזה מתנהל כאילו הוא לא נוגע להם, וכאילו מדובר בחבורה שהביאה לעולם את המתינות, הרוך והאהבה.
סיפור הופעתו של בן גביר בבליך היה דוגמה נוספת, אם מישהו עוד היה צריך כזו, לכך שלשמאל הישראלי יש בעיה עמוקה עם הדמוקרטיה ועם עמדותיו של הבוחר הישראלי. הכלל צריך להיות פשוט, ונבהיר אותו באמצעות דוגמה: את ארגון שוברים שתיקה לא הייתי מכניס לבית הספר של הבת שלי.
זה ארגון שכל מהותו הוצאת דיבתה של ישראל בעולם, שאינו עושה שום מאמץ לתקן או לשנות כאן את מה שלשיטתו טעון תיקון, ומעדיף, תחת זאת, להכפיש את המדינה בשפות זרות ברחבי הגלובוס, במימון זר נדיב. ואחרי שאמרתי את כל זה, אם מחר החברים משוברים שתיקה מתמודדים לכנסת והציבור הישראלי בוחר בהם, החרמה שלהם תהיה החרמה של הציבור שבחר בהם.
בדיוק מתוך אותה תפיסת עולם, כתבתי והתראיינתי בזמנו נגד ההחלטה של הכנסת להשעות את ח"כ חנין זועבי לחצי שנה. לא עשיתי את זה משום שיש לי משהו טוב להגיד עליה. עשיתי את זה משום שאני דמוקרט. משום שאני מבין שנבחר ציבור מייצג ציבור, והרחקה שלו כמוה כהרחקה של הציבור שבחר בו.
היחס ללהט"בים
חשוב להבין שהשיח על נרמול הקיצונים, איננו שיח ערכי מוסרי. הוא מתחפש לכזה, אבל כל כולו שיח פוליטי ציני. ראו לדוגמה איך נרמל מחלק המוסר של העיתונות ושל השמאל את יחסם של ח"כים ערבים לקבוצה הלהט"בית. היו ימים, והם לא רחוקים כל כך, שהיחס של התקשורת אל פוליטיקאי נקבע קודם כל ולפני הכל בהתאם ליחסו אל קהילת הלהט"ב.
כוכבית קטנה: זה נכון, עד שזה מגיע לערבים, שנהנים בהקשר הזה מנרמול מארץ הנרמולים. מנורמל ח"כ ווליד טאהא, שהסביר, אחרי שהצביע נגד חוק האוסר טיפולי המרה, שלחברה הערבית "יש מנהל דתי, תרבותי, ערכי ומוסרי, שאיננו מקבל את הדבר הזה כדבר לגיטימי...", שמדובר ב"נטיות שאינן מתיישרות עם הבריאה", וש"אלוהים ברא את האנושות לפי זכר ונקבה וזה המצב התקין"
מנורמל ח"כ אחמד טיבי, שהצהיר כי "אנחנו נגד קידום תופעת הלהט"בים", וש"אם הייתה עולה הצעת חוק שמטרתה לאפשר הסברה בבתי ספר - הייתי מתנגד".מנורמל גם ח"כ מנסור עבאס, שהסביר ש"נושא הלהט"ב מהווה איום על המשפחה הערבית".
הרי אין בעולם רב שהיה אומר משפטים שכאלה והשמאל, בכנסת ובאולפנים, לא היה תולה אותו עם הרגליים למעלה. הנה, רק בשבוע שעבר ראיין העיתון של נדב איל את מנסור עבאס, והעניק לו פטור מהסוגיה. "הנושא הלהט"בי, כרגיל אצלו, לא על השולחן", כתבו המראיינים הסלחנים. "לא לראיון, בכל אופן. 'בואו לא ניכנס לאירוע הזה', הוא סותם את הגולל כשאנחנו מזכירים שסירב לתמוך בחוק האוסר טיפולי המרה לגייז. 'אני לא אנטי אף אחד, אבל בנושא הזה העמדות שלנו הן במהותן עמדות דתיות, ואין לי מה להוסיף'".
רק להיזכר מה עולל אותו מוסף בדיוק, באותו עיתון בדיוק, לרב רפי פרץ. תראו את תמונת השער המפלצתית שהדביקו אז ב"ידיעות אחרונות" לראיון עם הרב פרץ, ותראו את התמונה המזמינה והידידותית שהוענקה למנסור עבאס - ותבינו הכל. אתה באמת רוצה לדבר על נרמול, נדב?
משחק לבד
ואתם יודעים מה היה הכי מעניין השבוע בבליך? שבן גביר עמד על הבמה והשמיע שם דברים שנדמה לי שלא השמיע כמותם, באופן מפורש שכזה, עד היום. "בגיל 17 אמרתי שד"ר גולדשטיין גיבור. אני היום בן 46. עברו כמה שנים מאז. נולדו לי ילדים, נהייתי עורך דין, היום אני לא חושב שד"ר גולדשטיין גיבור. היום אני לא חושב שצריך להרוג ערבים. אני לא חושב שצריך לגרש ערבים, רק את מי שרוצח את החיילים שלנו", אמר.
רגע אחרי שפורסמו הדברים, ראיתי כמה עיתונאים שמיהרו להקפיץ ראיון שהעניק בן גביר לפני שלוש שנים לדב גילהר בכאן 11, שבו הסביר: "יש לי בבית תמונה של ד"ר גולדשטיין לא בגלל שהוא הרג ערבים, אלא בגלל שהוא היה רופא שטיפל ביהודים". האם בן גביר באמת חזר בתשובה, או שמדובר בשיפור עמדות לטובת קמפיין הבחירות? האמת, אין לי מושג. יודעים מה? אני מוכן לגמרי להבין את אנשי השמאל שמשוכנעים שהכל הצגה. אלא מה? שמהערבים, הצבועים האלה לא ביקשו אפילו לעשות הצגה.
יודעים מה? אם אחמד טיבי יבהיר שהוא מתנגד לכל מה שעשה יאסר ערפאת ליהודים, ושהוא חבר אליו רק משום שהיה לו משעמם והוא מצא בערפאת איש שיחה נעים - אני מתחייב לקנות את ההצגה. אם מנסור עבאס יטען שהוא מתנגד למעשי הרצח של המחבל פאוזי נימר, שעמד בשנות ה־60 בראש חוליית טרור שרצחה את ויקטור גואטה, את רחל ברסלר ואת חיים מניקוביץ, ושהוא ביקר את בני משפחתו רק משום שהוא מת על הנוף שיש להם מהחלון - אני מתחייב לא להזכיר לו יותר את האירוע הזה.
אם הוא יגיד שהוא מתנגד למעשיהם של בני משפחת בכרי, שסייעו למחבל המתאבד מהפיגוע בצומת מירון לרצוח תשעה ישראלים, ולמעשיהם של סמיר סרסאווי ועלי עומרייה, שהשליכו רימונים בחיפה, ושל מוחמד כנעאנה, שתיווך בין פעילי חיזבאללה לפעילי טרור מג'נין, ושהוא בכלל ביקר בבתיהם כדי להצדיע להוריהם שמתנדבים באגודה למען החייל – אני מתחייב לא לזלזל בדבריו.
אם הוא יישבע שהוא השתתף באירוע קבלת הפנים למחבלת הערבייה הישראלית לינה ג'רבוני, וישב שם בשורת האח"מים הראשונה, ואחר כך השתתף גם באירוע הענקת תעודות ומתנות למחבלים משוחררים, כשלצדו מחבל ערבי ישראלי שרצח חייל צה"ל, ולפניו משפחתו של מחבל חמאס, שהורשע בניסיון להרעיל ישראלים למוות בבתי קפה, ואת כל זה עשה רק מפני שנקלע בטעות לאולם הלא נכון, והיה בטוח שהוא בהבימה ושעוד רגע יעלו את "כנר על הגג" - אני נשבע שאאמין לו.
אם ח"כ ווליד טאהא יסביר שהוא ביקר בבית הוריהם של המחבלים שרצחו שלושה חיילי צה"ל בליל הקלשונים, לא מפני שהוא תומך בהם, אלא כי הוא מתעניין בכלי עבודה, אני מצהיר כאן קבל עם וקוראים שלא אצחק. אם ח"כ מאזן גנאים יגיד לי שהוא עמד דקת דומייה ליד קברו של מחבל רוצח, רק משום שהתבלבל והיה משוכנע שזו בכלל צפירת יום הזיכרון לחללי צה"ל – אני נשבע כאן חגיגית שאקנה את התירוץ הזה בלי להגיד מילה.
אבל זה בדיוק העניין. שבעוד עיתונאים עסוקים בניתוח כנות ההתנצלויות של בן גביר ובפלפולים לגבי עומק החזרה בתשובה שלו, מהערבים תומכי הטרור הם מעולם לא טרחו לדרוש את זה. איכשהו, על מגרש החזרה בתשובה הזו, בן גביר משחק לבד. חבריו של נדב איל לאולפנים נרמלו את תומכי הטרור הללו במשך כל כך הרבה שנים, עד שהם אפילו לא חושבים שיש משהו שצריך לדרוש מהם לפני שהם מגיעים לבליך או לאולפן או לקואליציה.
שלהם ושלנו
ושיהיה ברור. אני לא משווה בין בן גביר לטיבי, לאיימן עודה, לווליד טאהא או לסמי אבו שחאדה. ההבחנה ביניהם פשוטה מאוד. כשאנחנו נלחמים מול האויב המבקש את נפשנו, בן גביר אומר תהילים להצלחתם של חיילינו, ואיימן עודה קצת פחות. ובמציאות הזו, אי אפשר בכלל להתחיל להבין איך עיתונאים ישראלים חושבים שלהזמין את בן גביר להופיע לפני תלמידים זה אסון, והזמנה מקבילה לאיימן עודה לא שווה אפילו ידיעה בחדשות.
מה ההסבר לזה? פשוט מאוד. שבסופו של יום, אין לנו עניין בעיתונאים אלא בפוליטיקאים שמנהלים שיח פוליטי במסווה מוסרי. בן גביר נמצא, מבחינתם, בקבוצה הפוליטית היריבה, בעוד עודה וטיבי - יתמכו באילו טרוריסטים שיתמכו - הם בקבוצה שלהם. בלעדיהם, כך נראה, אין לשמאל ממשלה. ומשכך, אין לעיתונאים הללו שום בעיה להלבין את תמיכתם של הח"כים הערבים בטרוריסטים שרצחו יהודים, בעודם נטפלים לבן גביר על מדבקה שהדביק לפני שנים.
אגב, לא מדובר בעניין חדש. כך הם נרמלו את אביגדור ליברמן, שפעם היה אצלם כמעט נאצי, והיום הוא יכול לקרוא לראש הממשלה לשעבר "חלאת המין האנושי" ולהישאר "נורמלי"; כך הם נרמלו את מאיר דגן, שכאשר נכנס לתפקידו כראש המוסד הוצג על ידי הפרשנים כקונילמל שהגיע בטעות לתפקיד הזה, ורגע אחרי שיצא נגד בנימין נתניהו הפך אצלם לאליל; כך הם נרמלו את בני בגין, שכאשר הצטרף בחזרה אל הליכוד הוצג כקיצוני שעלול למשוך את הפוליטיקה שלנו למחוזות הימין הסהרורי, והביקורת שלו על נתניהו הפכה אותו למצפן מוסרי.
כאמור, לא במוסר עסקינן, אלא בפוליטיקה רדודה של פוליטיקאים רדודים, שאמות המידה "המוסריות" שלהם נשענות על נוסחה פשוטה שקובעת כך: מי שרע לי פוליטית – יושתק; מי שטוב לי פוליטית – ינורמל. ואתם יודעים מה הכי מצחיק אצל החברים האלה? שכשהם מסתכלים בראי הם משוכנעים שהם רואים שם אנשים ערכיים, מוסריים ודמוקרטים.