משהו: העולם מלא באנשים שמחפשים את אלה שאמרו להם: אני אהיה כאן תמיד בשבילך.

השלום המתוק

החום כמעט שיתק את מוחות כולם, הייאוש פשה, הקוביד הלם, ואבעבועות הקוף רפרפה במחשכי שדות התעופה, נכונה לזנק אם השומר יפנה מבט. נראה היה שאין תקווה לו לעולמנו, ומוטב לו שיחזור לשלב הגזי, או שיתפוצץ כסופרנובה. אבל לא. אז הגיעה התקווה להצלת האנושות.
מישהו רגיש למצוקות העולם שישב בבית קפה ראה מישהו אחר שופך חצי שקית סוכר לתוך הקפה שלו, מקפל את השקית החצי מלאה ומניח אותה בצד. אחד ועוד אחד, וצץ הרעיון. כך נולד “הארגון לשימוש בסוכר שנשאר בשקיות". 

זה החל בתנופה גדולה ופשט כאש בבקבוקי תבערה. הרעיון היה מול העיניים כל הזמן ולא הבינו. יאספו את הסוכר שנשאר בשקיות, וישלחו אותו כמזון לאפריקה, למדינות המשוחררות מהקולוניאליזם המערבי, למיעוטים נרדפים באזורים נידחים, וברגע שיהיה צורך, גם לצורות חיים שיתגלו במאדים, אם יתברר שיש שם חוסר שוויון. 

הארגון הוקם, כמויות אדירות של חצאי שקיות סוכר זרמו ונערמו במחסני ענק. גם התרומות זרמו. גם תקציבי מדינות גויסו. המימון קצת צלע בהתחלה, אבל התוכנית קיבלה תפנית כאשר הודיעו שאוספים את הסוכר לפלסטינים שהורגים אנשים מתוך ייאוש וחוסר אופק מדיני. התרומות ממדינות אירופה החלו להגיע בשצף של מפלי הריין לפני הבצורת, וארגון “השלום המתוק", כך נקבע שמו, הגיע לתקציבים בלתי מוגבלים בתוך זמן קצר. 

בניין הארגון הוקם במהירות במימון האו"ם ולידו פרחו המסעדות לעובדיו. הבניין נבנה באפס זמן אבל בלי לוותר על נוי ועל פסל של יד מושיטה חצי שקית סוכר ליד מושטת. חולצות עם הידיים וחצי השקית הודפסו והיו ללהיט אופנתי. כולם הרוויחו מזה, חוץ ממי שצריך את הסוכר. התוכנית הייתה מושלמת, אפשר היה להאכיל בזה את כל אפריקה, שנעשה לה אי־צדק על ידי המערב ולכן הם עניים עד היום, אבל היו בעיות בשינוע ובהפצה. זה לא עצר את גידול ארגוני "השלום המתוק", להפך, בינתיים קמו עוד כמה. זה רק המחיש את הצורך להמשיך לגדול. 

דילמה משפטית

ישראלי אחד תבע ישראלי אחר בתביעת דיבה. טענתו הייתה שאותו אדם אומר עליו בכל מקום שהוא מאמין לו כמו למערכת החוק והמשפט. 
עכשיו, בית המשפט צריך לדון בשאלה אם אמירה כזו על אדם בישראל היא הכתמת שמו הטוב. האם אמירה כזו נחשבת מבחינה משפטית הוצאת דיבה או לא? 

שיחות עם איטלקים (ועם לא איטלקים)

שיחה 1. אני יושב ומשוחח עם אישה איטלקייה והיא מודאגת ממשבר הדלק שעומד ליפול על אירופה. היא מספרת שיעלו את מחירי החשמל ומחירי הגז לחימום הבית פי שניים. היא מספרת שיש הוראה לחמם את הבתים בחורף הקרוב במעלה אחת פחות כדי לחסוך בדלק. היא מספרת שעומדים להפעיל שיטה שבה לא יהיה אפשר להפעיל שני מכשירי חשמל בבית בבת אחת. היא מודאגת מהכל, אבל דבר אחד מקומם אותה במיוחד: “הביאו שף לטלוויזיה והוא אמר שמעכשיו צריך לבשל פסטה ככה: ‘להרתיח את המים, ואז להכניס את הפסטה לסיר, ולכבות את האש'. אני לא מוכנה לזה. לא מסכימה שבתוך הבית שלי יגידו לי איך לבשל את הפסטה". 

שיחה 2. ישבתי בקפה ברומא, ברחוב צדדי היוצא מוויה דל קורסו. טיפת שקט בהמולת העושר והקניות. לידי התיישבו שתי נשים צעירות. הן דיברו ביניהן בשפה שניסיתי לנחש. רוסית? פולנית? רומנית? בסוף שאלתי. אחת מהן מבלארוס ואחת היא רוסייה שחייתה בקייב באוקראינה. שתיהן פליטות שברחו מארצותיהן. 

“אתה יודע מה זה בלארוס?", הן שואלות, בחשש שאני לא יודע על מה הן מדברות. כן, אני מכיר את בלארוס, אני אומר, מינסק. ויטבסק. 
הן שמחות על שמות הערים שאני מכיר. “ויטבסק, מרק שגאל", אני אומר, ומוסיף שם של עוד עיר שאני מכיר. אנחנו בני משפחה עכשיו. 
האחת יצאה מקייב באוקראינה עם בעלה חמישה ימים לפני פרוץ המלחמה, עם מזוודה קטנה, ואין לה לאן לחזור. השנייה עזבה את בלארוס ולא מוכנה לחזור. שתיהן פליטות שכל הבית שלהן נשאר מאחור, והן עכשיו נעות ונדות בין מדינות. הן מנסות להסביר לי עד כמה פוטין גרוע, ועד כמה שליט בלארוס גרוע. זו שחייתה בקייב ומתנגדת למלחמה, מודה לי שאני מגלה הבנה. היא טוענת שלא כולם מבינים. מספרת שיש ויכוח בשאלה אם פוטין צודק או לא בפלישה שלו. 

“זה קורע משפחות", היא מגלה לי, “אחותי במוסקבה לא מדברת איתי, כי היא תומכת בפוטין ואני לא. היא רואה רק טלוויזיה רוסית ומאמינה לתעמולה". היא לא יודעת שאני מישראל. לא הזכרתי את זה. מה אגיד לה? שבארץ שלי יש ויכוחים שקורעים את העם על הרבה הרבה פחות. 
  
שיחה 3. בדירה של איטלקים שהתקבצו בה כמה אנשים, מספר לי אחד מהם שהוא היה כמה שנים בישראל. הוא שירת בכוחות האו"ם של גבול לבנון, וגר בנהריה. ואז, בתוך החדווה של ההיכרות הזו עם ארצנו, הוא אומר: “עבדתי בעיקר עם הגנרל חדד, מפקד צבא דרום לבנון. הוא שלט אז בשטח עד הליטני".

בפעם הראשונה אני משמיץ את ארצי מחוץ לגבולות המדינה, אבל לא התאפקתי ונפלט לי: “בגדנו בו. היו ערבים שאהבו אותנו והפקרנו אותם". 
הוא הנהן. 

פינת השלולית

קוראת צעירה כתבה לי: “בול פינת השלולית", ושלחה קישור של צילום שהיא נתקלה בו בפייסבוק ובו אוסף פסלוני צפרדעים אשר מציעים אותם למי שרוצה.  בצילום רואים לוח שולחן גדול ועליו כל מיני פסלוני צפרדעים, בהם מצחיקים, בהם חמודים, בהם אפילו מכוערים. כתוב שם ככה: “אוסף צפרדעים של שנים. מוזמנים להציע מחיר ולבוא לקחת".

וכל אחת ואחד יכולים, בחינם, גם להמציא סיפור שינחש מי זורק ככה אוסף צפרדעים של שנים.  אולי נסיכה שאספה ואספה צפרדעים, עד שהבינה שמאף אחד מהם לא ייצא לה לעולם נסיך (או אולי, אכן מתוך אחד מהם יצא סוף־סוף נסיך, ולכן היא כבר לא צריכה את שאר האוסף). 