ספר הבן איש חי על תרנגולת שהתפלשה שעות רבות בבוץ ובעפר. בהתחלה נהנתה מזה, מדי פעם אפילו הלכה אל חברותיה התרנגולות והשוויצה בנוצותיה המלוכלכות, סמל להרפתקה הקטנה שמצאה לה. אחר כך הייתה שבה אל הבוץ ושוב מתפלשת בו, מתחפרת ומקרקרת. אבל כמה יוכלו נוצותיה לסחוב? בשלב מסוים הבוץ, המים והלכלוך שנוספו לנוצותיה הכניעו אותה והיא כמעט לא הצליחה להתרומם או לזוז. ניסתה התרנגולת שוב לקום, להתנער, להיחלץ מהבור הזה שחפרה לעצמה ולא הצליחה. ראה את זה האיכר הזקן וקרא לאשתו הזקנה עוד יותר. “מה יש?", שאלה ובידה קלחי תירס שעמלה על ניקיונם. “ראי", אמר לה, “התרנגולת עוד רגע ונקברת באדמה, צריך לעזור לה". הפקידה אשת האיכר את קלחי התירס בידיו של בעלה, שלפה סמרטוט מסינרה וניגשה אל התרנגולת. כשזו ראתה אותה, נלחצה עוד יותר והשמיעה קולות רוגזים. “אין מה לנקות אותה או לעזור לה", אמרה אשת האיכר לבעלה, “היא תסתדר".

“נקי, אישה! נקי אותה", ציווה האיכר וכך עשתה אשתו, העבירה את הסמרטוט על גופה של התרנגולת, ניסתה לנקות ממנו את כל הבוץ, משכה לתרנגולת בנוצותיה, סובבה אותה, הפכה אותה והתרנגולת בוכה.

כשהתייאשה אשת האיכר, נעמדה, ניגבה את ידיה בסינרה ושבה אל האיכר. “אי אפשר לנקות אותה, זה מה שהצלחתי וככה זה טוב", חטפה ממנו את קלחי התירס ושבה אל צריפם. האיכר הביט בתרנגולת. אף על פי שרגע לפני כן ניסו לנקות אותה ולעזור לה, היא שוב, ברוב חוצפתה, התפלשה בבוץ והפעם אפילו טבלה את כרבולתה.

"שוטה!", צעק האיכר, “נכנס בך השטן, תרנגולת מטופשת!", והלך להתיישב על כיסא העץ שסמוך אל הלול. הימים היו ימי סליחות, ומכיוון שבכל בוקר הוא שהעיר את שכניו בעוברו על יד ביתם בזמרו את “בן אדם, מה לך נרדם? קום קרא בתחנונים", היה עייף מוקדם מהרגיל. שעה שלמה הסתכל על התרנגולת מנסה לצאת מהבור הקטן ונופלת שוב לתוכו, מתלכלכת, שוקעת ומתיזה מים לכל עבר.

כשירד החושך, יצאה אשתו של האיכר לקרוא לו אל ארוחת הערב, והנה בעלה יושב ומביט בתרנגולת, הביטה גם היא, תנועותיה של התרנגולת הפכו כבדות ועייפות, וכשממש נכנעה, בדיוק כשהתחיל להספיד אותה והאיכר אמר שזו תרנגולת לכפרות, השמיעה קול, עלתה בכוחות עצמה מהבור הקטן, הסתכלה על האיכר ואשתו, ניערה את כנפיה בחוזקה במשך דקה או שתיים והנה הלכלוך כולו יוצא ממנה כלא היה. “מנוולת", סינן האיכר, “כל הזמן הזה יכלה להשיל את הלכלוך בעצמה?".

לאחר מכן קדה להם התרנגולת קידת התרסה ושבה אל חברותיה בלול, לאכול את זרעוני הערב. בלילה, במיטתם, לצד אור העששית היפה, חשב האיכר על התרנגולת. “אתן חכמות אתן", אמר לאשתו.

“זו לא חוכמה", אמרה לו, “היא החליטה שהיא קמה מן הבוץ וכך היה, לא אנחנו אלו שנקבע מתי אדם או חיה יחליטו להתנקות".

במיטה, כשכבתה העששית, בקולה הנוגה, שרה אשת האיכר באוזנו של האיכר את "לכה דודי". “התנערי מעפר, קומי", שבה על המשפט, “התנערי מעפר, קומי, אתה מבין? אנחנו מחליטים מתי להתנער, להשיל את העפר ולפרוש שוב כנפיים".

“את אישה טובה", חיבק אותה האיכר, “וחכמה יותר ממני". כך נרדמו עד בוא הבוקר, שבו העירו התרנגולים את האיכר, שהעיר את שאר המתפללים לאמירת סליחות.

חסמתי מישהו שפעם אהבתי מאוד, מכל הרשתות החברתיות, ניתקתי מגע עם חברים שהיו משותפים והחלטתי שאני לא רוצה לראות את אהבתו החדשה, מתפאר בתמונות איתה מכל מיני מקומות בארץ ובעולם.

הפסקתי לאכול לחם ואני כמעט שלא שותה חלב. זה מנפח מאוד ומוסיף עוד כמה קילוגרמים למשקל, שגם ככה עלה מאז הלידה.
הוצאתי ספר, בין כל חורבות חיי השנה הצלחתי להוציא ספר שהפך בקלות לרב־מכר, ואם תשאלו אותי, ספרי הטוב והבוגר ביותר.
ריהטתי את הבית מחדש, אומנם לא עד תום, כי יש תינוקת ואי אפשר להניח בו חפצים יקרי ערך או מסוכנים, אבל הוא ביתי ומזמין.
הלילות כבר קלים יותר. כשראו סובביי את העיגולים סביב עיניי, עיגולי בכי ונדודי שינה, המליצו “לכי למישהי שתיתן לך משהו", שם קוד ל"קחי כדורי הרגעה, הצטרפי להמון". סירבתי, ידעתי שאצליח לחלץ את ספינתי מהשרטון הזה.

השלמתי עם זה שאני מגדלת את בתי, אני במשברי הכניסה למקום חדש, בחולי, בפחד, בלילות הלבנים, בבקיעת השיניים ובנפילות הראשונות.

השלמתי עם זה שאני זו שזוכה לראות את בתי צועדת את צעדה הראשון, מתחילה לדבר, מנשקת אותי ארוכות על השפתיים, מדקלמת סיפורים, מתלכלכת מגלידה בקניון ומסרקת אותי אחרי כל מקלחת במסרק הצבעוני שקניתי לה.

למדתי לחבק את פצעיי, להפסיק להיזכר, בכל פעם שמגיע חוסר ביטחון, איך זה שאמר לי שאני הכי יפה בעולם, כינה אותי פתאום “פרה" ו"שמנה". אתמול אפילו עשיתי הליכה בת שעתיים וכשחזרתי, התפשטתי והבטתי בראי, אף פעם לא יהיה לי רווח בין הרגליים, ואם לא תהיה התערבות כירורגית, גם החזה לא יחזור להיות כשהיה. אבל אני אישה יפה, באמת יפה.

אני לא באה חשבון עם הוריי, נהפוך הוא, הבנתי שמבוגרים הם וקשה להם להתנייד עד אלינו, אז לפעמים כשאני אוספת את הלב שלי מגן הילדים, אנחנו קונות מגש פיצה ונוסעות לסבא, יושבות איתו בחצר בית הכנסת ואוכלות יחד איתו ועם חלק מהמתפללים, ששואלים את גפן שוב ושוב “זה סבא שלך? אז איך יצאת כזאת יפה?", והיא, מה שמעניין אותה זה רק שתיפתח שקית הטרופית הסגולה שקניתי לה והיא תוכל ללגום ממי הענבים הצוננים שלה.

גם לאמי אנחנו נוסעים, זו שעומדת איתנה מולי ומספרת לי איך בגיל 21 בנישואיה הראשונים, גם היא נותרה עם ילדה וכאובה, והפיקה מזה את המיטב לה לבתה. מספרת לי את כל חוזקותיי, שומעת את בכיי, מנסה להצחיק אותי ומגישה קוסקוס, דגים או סנדוויץ' תוניסאי לי ולגפן.

לפני כמה לילות הרשיתי לעצמי סוף־סוף לאהוב בחור אחד חצי לילה. היו שם שני בקבוקי יין, קערת פירות חתוכים, קצת שוקולדים, וכששאל “אפשר לנשק?", חייכתי ונתתי את אישורי. אני קצת חושבת עליו עכשיו.

אחרי ימים ארוכים של אבל ואבדון על דברים שהבטיחו לי במשך תקופה ארוכה ולא קוימו, אני בוחרת שדי לי בבוץ. הוא נוח, מחבק, מסתיר מההמון, אפשר לבכות בתוכו והדמעות אינן נראות. אבל די - זמן לעצב וזמן לשמחה. אני בוחרת להתנקות מהעפר, ובכניסת השנה החדשה, כששערי השמיים פתוחים לרווחה וקול שופר שולח אל ספרי החיים שלנו את חטאינו, סליחותינו, תפילותינו ותחנונינו, אני מתפללת שזה יחזיק. שהשנה הזו תאיר פניה אליי ואל בתי, שאמשיך לעשות את הדבר שאני הכי טובה בו, אמא כמובן.

שייכתבו לי סיפורים רבים בדמיון ועל הדף ושאדע להפריד בין הטפל והלא חשוב והמאכזב כל כך, לעיקר המחייך אליי מדי בוקר בלול ובדרך אל הגן.

"הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי / לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִּפְאַרְתֵּךְ עַמִּי /
עַל יַד בֶּן יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי / קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְּאָלָה /ּ
....הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי / כִּי בָא אוֹרֵךְ קוּמִי אוֹרִי /
עוּרִי עוּרִי שִׁיר דַּבֵּרִי / כְּבוֹד ה' עָלַיִךְ נִגְלָה".
שנה טובה.