מה שמכונה במסורת היהודית “עשרת ימי תשובה", היה הסרט של חיי בשנה האחרונה. ביקשתי לא מעט תשובות, גם אם לא במובן ההלכתי של המושג. לפעמים מצאתי, לפעמים נהניתי כהוגן מהחיפוש - ופה ושם נאלצתי להתמודד גם עם תשובות שלא אהבתי (והלוואי שיכולתי להעיד על עצמי שעשיתי זאת בגבורה ובחן).
למדתי שלב האדם הוא איבר חמקמק. אתה יכול לכאורה להחליט בניגוד גמור לדעתו, אבל הוא יחכה לך בפינה עד שתגמור להתמודד עם תוצאות ההחלטה שכפה עליך השכל. בהתחלה עוד תרגיש גיבור על שלא נתת לרגש לנצח, אבל אחר כך יתחילו לנקר הספקות, וכשתבין שטעית, לעתים כבר יהיה מאוחר מכדי לתקן.
במובנים רבים היו החודשים האחרונים עת של חשבון נפש שלא תמיד הצלחתי לאזן, אבל עם תחילתה של שנה חדשה אני יכול לומר בוודאות שגם במקומות שבהם כשלתי, למדתי לפחות לשכלל את הדיאגנוזה. כלומר, לעשות את הצעד הראשון (ואולי החשוב ביותר) בדרך אל הפתרון. כל זה כמובן אישי מאוד, ברמה שאפילו טור נטול מחיצות לא יוכל לפרט, אבל אם לנסח בכל זאת איזה לקח אוניברסלי, אז המסקנה היא שלפעמים פשוט צריך להכיר בכך שאין פתרון. גרוע מכך: יש פתרון, הוא רק לא זה שאותו ביקשת.
כן, זו הייתה שנה שהיו בה גם ימים נוראים. שוב, לא במובן ההלכתי המקובל, אלא בכך שהיא הגישה לי את חשבון הנפש שכלל גם כמה סעיפים שאת התשלום עליהם דחיתי רק כדי לגלות שנוספה עליו ריבית כבדה. יש לי לא מעט סליחות לבקש, וגם אם איני זקוק לימים שבין כסה לעשור, שבהם אנחנו מבקשים מחילה ממי שפגענו בו (או בה), הרי שרצה הגורל והגעתי לשלב שבו נאלצתי להתייצב מול התוצאות של בחירות גרועות שעשיתי, דווקא בימים האלה. המאמינים, באשר הם, רשאים להעיר כאן: “אין גורל".
את הסליחות הפרטיות שלי, אשמור ברשותכם לפורמט של פנים אל פנים, אבל יש אחת שאני יכול בכל זאת לחלוק: את זאת שאבקש מעצמי.
מי שעקב אחרי הטורים האחרונים שלי שם לב בוודאי שהשבועיים האחרונים עברו עליי בניכר, רחוק מהאנשים שאני אוהב, אך קרוב לדברים שאני אוהב מאוד: התחלתי בפריז, המשכתי לקוניאק וממנה לניו יורק. כמעט שבועיים של מסע שהיה הכל חוץ מחופשה גם ברגעים שהיה מענג, אולי בעיקר בהם. שבועיים שבאו אחרי תקופה ארוכה שבה הצלחתי לזקק כמה שאלות מפתח, אבל דחיתי את התשובות עליהן.
ימים מוזרים עברו עליי: הנופים היו יפים, המשקאות היו משובחים, והאינטראקציה עם האנשים שפגשתי בדרך עשתה פלאים לביטחון העצמי, שנפצע מכמה אירועים במהלך השנה החולפת. והנה למרות כל הטוב הזה, הלילות היו טרופים. בהתחלה עוד האשמתי את המיטות הזרות שבהן התעוררתי (וכבר גיליתי כאן בעבר שאפילו בזו הביתית והמוכרת אני מתקשה לישון יותר מחמש שעות ברצף), אחר כך את הגברת יעפת (ג'ט לג), אבל בסוף נאלצתי להודות שזו הבריחה, או אולי הבחירה - שתי מילים שדי מדהים בעיניי שאני, איש המילים, לא שמתי לב עד כה כמה הן דומות - שהגיעה אל רגע האמת שלה.
ומכאן גם הסליחה האחת שאותה אני יכול לחלוק עמכם, זאת שנאלצתי לבקש מעצמי. יהיה מי שיראה כאן אנוכיות, בבחינת: נו, ואחרי כל המסע וחשבונות הנפש, דווקא מעצמך אתה מבקש סליחה? אגואיסט! אז זהו שלא, ממש לא, אבל קצת כמו הקלישאה המדויקת עד כאב, שלפיה אתה לא יכול לצפות לאהבה מאחרים לפני שתלמד לאהוב את עצמך, כך גם הסליחה: אתה חייב להיות מסוגל לסלוח לעצמך כדי לבקש באמת סליחה מאחרים.
אז ביקשתי מעצמי סליחה: על שלא הייתי קשוב לספק שניקר בי תקופה ארוכה מדי, על שאיחרתי למצוא תשובות לכמה שאלות קיומיות, על ההתמכרות לשגרה מחבקת עד כדי חשש להפר אותה ולצאת אל מחוץ לאזור הנוחות של הנפש.
תפסתי אמריקה. אפילוג: גם את אקורד הסיום אקדיש לעצמי, וברוח הסליחה ששורה על הטור הזה, אתנצל מראש על היותו מעט סתום:
ישבתי על הבר בשכונת וויליאמסבורג בברוקלין שבניו יורק (מעין פלורנטין מקומית), לגמתי מרטיני מושלם - ואז עוד שלושה - וברקע נשמעה גרסת קאבר לשיר ישן של קרוסבי, סטילס ונאש.
המילים והמרטיני נשאו את זיכרוני אל הבר הראשון שאליו הסבתי, עוד הרבה לפני שהייתה לי הרשאה חוקית לכך: “חיפה הקטנה" שבמרכז הכרמל, שבו שמעתי לראשונה את השיר. “אל תכעס, אל תהיה עצוב, אל תבכה על זמנים טובים שעברו", שרו ברקע, בשיר שעל הפזמון שלו חזרתי שוב ושוב כמנטרה, עד שבסוף עשיתי כמצוותו.
רק השבוע, באיחור של יותר מ־35 שנים, התחוורה לי משמעותן של המילים שפירשתי כפשט והבנתי: אין נחמה בריבאונד.