הקורקינט הפך לאויב המדינה. הולכי הרגל מפחדים ממנו. נהגי מכוניות רואים בו כלי תחבורה בלתי נסבל. הוא חותך ומבהיל. עובר באמצע הנתיב. עולה על מדרכות. הורים מודאגים מכך שילדיהם עולים עליו ללא הדרכה. הקורקינטים והאופניים החשמליים הפכו לבעיה התחבורתית שאין דרך להילחם בה.
הרעיון החדש של הצמדת לוחיות רישוי לדו־גלגלי הממונע הוא ניסיון מוסדי להילחם בכלי מחתרתי. אבל הקורקינט אינו הבעיה, אלא הפתרון. הרי מדובר בכלי תחבורה אידיאלי לעיר, ידידותי לסביבה, מהיר במידה ובטיחותי לעילא - המכוניות הן שמסוכנות, מזהמות ומיותרות. החזון העירוני התחבורתי הוא להגיע לעיר בתחבורה ציבורית ולהמשיך בכלי תחבורה חדיש, זול, בטוח ואטי יותר.
השנאה לקורקינט ככלי תחבורה יעיל וירוק נובעת מנקודת מבטו השבעה של נהג הרכב, שיושב על מנוע לא פרופורציונלי של 1,300 עד 2,500 סמ"ק. אדם אחד בדרך כלל מתנייד בגמלוניות בעיר צפופה, לא מוצא מקום חניה ומתלונן על הצעיר שמצא פתרונות מהירים וזולים להתנהלות נכונה יותר בעולם החדש.
גרוע ממנו הוא נהג הג'יפ, שדוהר על רכב אדיר, מזהם ואלים ממש. הוא גבוה, מהיר, מתנשא ודורסני. כל עוד לא מדובר בנסיעה במדבריות הנגב אלא בגוש דן, לא פעם תכליתו של הג'יפ לפצות על בעיות ילדות בביטחון העצמי של הנהג או הנהגת, וברצון להראות סמל סטטוס נייד. קשה לחשוב על דוגמה מעוותת יותר מג'יפ אימתני שנוסע לצד הולכי רגל וילדים ברחובה של עיר.
אולי דווקא יום כיפור הוא הזדמנות להרהר בחיינו המהירים מדי, ולחשוב על האטה כללית. לא רק בתחבורה נכונה, זולה ובטוחה - אלא בהורדת הילוך לאומית. ראוי להיזכר בהנאה מהשקט. היום הזה הוא כמו צימר בצפון שמבקרים בו ומהרהרים באפשרות לגור ביישוב מרוחק, מבודד, שקט ונעים יותר, ואז פוסלים מטעמי שעמום. אך שעמום מפתח את הדמיון והיוזמה ומדרבן להפגין יכולות שלא ידענו שקיימות בנו.
תנועת ההאטה, שעליה כתב עמית נויפלד בספרו “היסטוריה של מהירות", דוגלת בפילוסופיה של היעדר עדכונים שוטפים, הפסקת המרדף המיותר אחר חדשות. יום חשבון הנפש יכול להזכיר לנו שאפשר לחיות גם בלי לצרוך, להזכיר שההנאה בחיק המשפחה וחברים מתגמלת יותר, שפנאי משמח לא חייב לעלות כסף.
העולם כופה עלינו להיות כספומטים מהלכים. מוציאים את משכורתנו על בידור, טלוויזיה, תוכן, נסיעות, תיירות ומסעדות, רק כדי לראות עוד, לחוות יותר, להספיק הכל. אך האושר לא נמצא בכמות ובהספק של צריכה של דברים בלתי מושגים, אלא דווקא באיכותם של הדברים הקיימים. זה אושר בר קיימה, ללא הוצאה.
תנועת ההאטה מתחברת גם ל־SLOW FOOD, אוכל אטי שמבושל בבית, בריא, מזין וזול יותר, לא מוכן, מהיר וארוז. מזון שמבוסס על קטניות, ירקות ופירות, שלא כלול בו הרג וסבל ודם של בתי מטבחיים. אם לא להתנזר מבשר, לפחות להפחית.
החיים על הנתיב המהיר השכיחו מאיתנו את התגמול שיש באטיות ובטבעיות. את הסתלבט שבשעמום, את היוקרה שבבטלה. כילד שכבתי על ערסל בגינה ביהוד, דוחף את עצמי עם רגל שעות, בוהה בעננים, מדמיין, ספק מנמנם. אין אף סטורי של אביבית בר זוהר שיכול לספק לי אופוריה כזאת. הבן שלי מתעצבן אם סרטון טיקטוק של 15 שניות נתקע לרבע שנייה ולא מתקדם. זה בלתי נסבל לראות הודעת וואטסאפ שנשלחה ולא נענתה. כולנו מחוברים וזמינים, עובדים ונהנים, הכל ביחד, כאן, מהיר, עכשיו וכל הזמן.
מהפכת המידע הפכה אותנו לנרקומנים של עדכונים. הפחד מהחמצה מאלץ אותנו להסתכל על הטלפון כמו מסוממים. אנחנו מופרעי קשב ונטולי ריכוז. כיום כבר קשה לנו לקרוא ספרים, ובקרוב נאבד את היכולת לצפות בסדרה מרובת פרקים. לא נוכל לחזור אחורה, אבל אולי אפשר להרהר על לוותר קצת. לא להיפטר מהנייד, אבל להסתפק באחד פשוט. לא להתנזר מרשתות חברתיות, אלא לבחור אחת מספקת. לא להיות טבעוני, אלא חצי צמחוני. וכן, גם לצאת מהבית עם כלי תחבורה אטי וערכי יותר.
אולי אפשר להיזכר בזה שאחת ההנאות הגדולות היא פשוט לשוטט בעיר ללא מטרה. לא לחפש ולא לאתר כתובת או מקום. לבטל או לדחות תוכניות שנקבעו מראש ופגישות רחוקות שדורשות נסיעה ופקקים וחניה בתשלום. רוב האירועים שאנחנו מגיעים אליהם יקרים ומיותרים. מה שהקורונה התחילה, יוקר המחיה חיזק ויום כיפור מוכיח סופית.