בציפייה דרוכה ובדום מתוח חיכינו, אנו העיתונאים, לנאומו של אבו מאזן ביום שישי שעבר בעצרת הכללית של האו"ם. לא כדי לשמוע אותו מספר על צרותיו עם נוער הגבעות, למשל. הרי הם הבעיה שלו. אלא כדי לדעת אם יספק את הכותרת. יותר מזה אנחנו לא צריכים.

לפיד באו"ם: "הסכם עם הפלסטינים הוא הדבר הנכון לביטחון ישראל"
אבו מאזן השיב לנאום לפיד: "ישראל פועלת להרס פתרון שתי המדינות"

יממה לפני כן עמד על אותה בימה ראש ממשלת ישראל, יאיר לפיד, והביע תמיכה בפתרון שתי המדינות. לפיד אמר בקול ברור כי הנוסחה לשיפור מצבה של ישראל היא הקמת מדינה פלסטינית לידה.

"זה הדבר הנכון, שיבטיח את עתיד ישראל, את הכלכלה שלה, ואת עתיד ילדינו", אמר לפיד. למחרת הרים אבו מאזן את הכפפה. "אנו מבסוטים", אמר, "אבל שבענו דיבורים. עתה דרושים מעשים. אם ישראל רוצה להראות את רצינות כוונותיה, בואו לשיחות. אפילו מחר בבוקר".

צהלנו, אנחנו בתקשורת. הרי לנו כותרת. אבל היו אלה שולי שוליו של הנאום. המנהיג הפלסטיני אמר את הדברים בחמש הדקות האחרונות מתוך הופעה בת שלושת רבעי שעה. את הדברים האחרים שאמר, ישראלים אינם אוהבים לשמוע. לא ב־20 השנים האחרונות. הוא דיבר על אובדן התקווה אצלו ואצל חבריו.

על כך שחלון ההזדמנויות הולך ומצטמצם. על מתנחלים שתוקפים אוכלוסייה פלסטינית ומתעללים בה, ועל כך שאין לפלסטינים עם מי לדבר בירושלים. אנו רוצים לחיות לצדכם, אבל אתם מסרבים. ואף הייתה לו פליטת פה מעניינת. הוא כינה אסיר ביטחוני שדם ישראלים על ידיו "פושע".

אסיר העולם נאסר אבו חמיד, פעיל בפת"ח, מרצה כבר 20 שנות מאסר, ועתה הוא חולה סופני. ישראל מסרבת לאפשר לאמו לראותו. "טוב, הוא עשה את הפשע, אבל תנו לה לראותו דקה", קרא לישראל. על כך אמרו יריביו בחמאס כי הוא משתף פעולה. על קריאתו לשלום אמרו כי הוא פושט יד. קבצן או סוכן. חמאס והימין הישראלי תמימי דעים כי מדובר בשיקוץ.

ציפייה נאיבית

צודקים הישראלים המאשימים אותו בעידוד טרור. הרשות בהנהגתו משלמת, באופן ממוסד ועקבי, מיליוני שקלים בחודש למשפחות מחבלים שנהרגו. אלא שהאסירים עבור הרשות הם קו אדום. הם בבת עינו של הציבור. אם יבוא מנהיג וישליך אותם לכלבים, כיסאו בסכנה. גם ככה הם רואים בו משתף פעולה עם ישראל, כי אנשי הביטחון של הרשות הסגירו מבוקשים רבים לאורך השנים.

על המבוקשים יש לו הסבר: רדיפתם מעניקה שקט גם לאוכלוסייה הפלסטינית. על האסירים אין. כיצד יסביר לציבור כי הוא החליט לשלול את הקצבה החודשית. בעינינו הם רוצחים. בעיניהם הם הקריבו את היקר ביותר למען הכלל.

כל שקל שהוא משלם לאסיר או למשפחתו של הרוג, ישראל מקזזת מכספי המסים שהיא חייבת לרשות. כל פעם שהוא אומר כי הוא רוצה שלום, מדינה בצד מדינה, באים פוליטיקאים ישראלים ושולפים לו את הקלף הזה. תומך במחבלים, שתוק. אין ספק שהתמיכה הזו מעודדת פיגועים, אבל נאיבי לצפות מהפלסטינים לאהבת ישראל. הם חברה הנתונה תחת המגף הישראלי, ועל כן היא נאבקת.

יש צורות רבות למאבק, ועם כולן אנו יודעים להתמודד. עם הצד החיובי שלהם קצת יותר קשה לנו. הם מסייעים לחסוך בשפיכות דמם של יהודים. זו עובדה, ומציאות מתעתעת, וצריך הרבה סבלנות וחשיקת שפתיים כדי לדעת לחיות איתה. הלוואי שתשתנה לטובה, אבל סיכוי רב יותר שהיא תשתנה דווקא לרעה.

את מקומו של אבו מאזן עלול לתפוס מנהיג שיזרים כסף לאסירים ביטחוניים, יסרב לרדוף מבוקשים, יראה ברצח ישראלים אמצעי לכופף אותנו. בעצם היה כאן אחד כזה. קראו לו יאסר ערפאת. בשכם, בג'נין ובעזה מחכים ליום שבו יגיע בן דמותו, ואף מזרזים את בוא היום. אחד שילכד את העם הפלסטיני סביב החרב ולא לאורן של ססמאות שלום ופתרונות מדיניים. הם אפילו עובדים על זה בהשתדלות רבה.

לערפאת קרוב משפחה בשם נאסר אל־קדווה. שם המוכר כמעט לכל פלסטיני. הוא בן אחותו. פוליטיקאי ודיפלומט ממולח, המזכיר את דודו במראה פניו. שנים ארוכות התגורר בניו יורק ושימש כנציג הרשות הפלסטינית באו"ם. ב־2005, אחרי מות ערפאת, מונה לשר החוץ וכיהן במשרה למשך תקופה קצרה. לימים שימש בתפקידי תיווך מטעם האו"ם באפגניסטן וכשותף לשיחות עם המורדים הסורים.

לפני שנה וחצי הוא הכריז כי בכוונתו להתמודד נגד אבו מאזן על הנהגת הרשות. הוא הצטרף לאסיר העולם מרואן ברגותי, ויחד החליטו שניהם לרוץ ברשימה משותפת גם לפרלמנט. ראה אבו מאזן כי אלה יריביו, סילק את אל־קדווה משורות הארגון והכריז על ביטול הבחירות.

בתחילת השבוע גילה אל־קדווה (69) כי לפני ארבעה חודשים עקר מרמאללה וקבע את ביתו בעזה. "אני חושש מהחבורה השלטת ברמאללה", נימק - ורמז כי סכנה נשקפת מהם לחייו. ברצועה, הסביר, הוא זוכה לשקט המאפשר לו להמשיך בנחת בפעילותו הפוליטית. לאיזו פעילות הוא מתכוון? חלומו הישן הוא לכבוש את ראשות הרשות הפלסטינית ביום שאחרי אבו מאזן.

פעמיים צפיתי בנאום שנשא אבו מאזן לפני שבוע, וחשבתי על כל אלה, כמו אל־קדווה, הסופרים את הימים שילך. בנובמבר ימלאו לו 87, ולפי כל הסימנים, אין בכוונתו לזוז מרצונו הטוב. נאומו באו"ם היה אחת ההופעות הטובות שלו השנה. הוא היה ערני, שולט בפרטים וקולו בוטח. הקריא מהדף, אך הרבה להשיא את עיניו ממנו ולהוסיף דברים בערבית מדוברת, כלשון שיחה בין חברים.

נכון שמתישהו הוא ילך הביתה, אבל בינתיים הוא שולח לשם את כולם. את חוסני מובארכ ומועמר קדאפי ונשיא תוניסיה זין עאבדין בן עלי, ואת מלך סעודיה עבדאללה - ראה הולכים לעולם הבא. עם אהוד אולמרט ניהל שיחות שלום, ולנגד עיניו חזה בהדחתו. את בנימין נתניהו, לשמחתו, ראה נכשל בבחירות. ח'אלד משעל סיים את כהונתו כראש הלשכה המדינית של חמאס. כולם הלכו או הופרשו, ואבו מאזן נשאר, אבל משום מה, רק במקרה שלו מדברים כולם על "היום שאחרי".

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל.