כשחושבים על יום כיפור, אנשים לרוב נוטים להעלות במחשבתם יום של חשבון נפש וצום, בקשת סליחה מהאחר והזדמנות למחילה על החטאים. אולם למרות מה שלימדו אותנו כל השנים, מה שעומד מאחורי המצווה לבקש מחילה מאדם שפגענו בו - המצווה הזו שבין אדם לאדם – אינו הצורך האנוכי שלנו בקבלת מחילה. מצווה זו מדגישה צורך אחר - את הצורך לתת לאדם השני תחושה שהוא משמעותי עבורנו.

מה שנמצא כציר מרכזי בבסיס כל החיכוכים והקונפליקטים בין אדם לאדם הוא לא המעשה עצמו. גם אם אדם שיקר, העליב, פגע מילולית, לקח מה ששייך לך, הסליחה לא אמורה לפצות על כל אלו. זה כבר קרה בפועל, ולמעשה התחושות מהמעשים הללו מתאדות מהר מאוד. זהו טיבו של הרגש השלילי - יש לו אורך חיים קצר.

מה שמלווה את האדם הוא השאלה: כיצד היית מסוגל לעשות לי את זה? המציאות המרה היא שאין לנו שום בעיה עם מעשים רעים בעולם, ואין לנו בעיה עם העובדה שמעשים רעים נעשים כלפי אנשים אחרים. הכאב היחיד שלנו הוא כאשר המעשים הרעים נעשים כלפינו. שכן, אז עולה שאלת המשמעות: עד כמה אני משמעותי לאדם השני אם הוא היה מסוגל לעשות לי דבר כזה? מה זה אומר על היחסים שלנו.

והרי כאשר אדם שאינו קרוב אלינו יעשה לנו אותו דבר, לא נתרגש, נראה בכך משהו שהוא בטבע האדם. הפגיעה משמעותית כאשר מדובר באדם קרוב אלינו. התנהגות פוגענית שמגיעה מאדם קרוב, יוצרת את התחושה הנוראה מכל – תחושת דחייה חברתית. מחקרים שנערכו בשנים האחרונות ושילבו סריקות מוחיות, הראו שכאב זה משתווה לכאב של פגיעה פיזית.

במחקר שערכה הפסיכולוגית נעמי אייזנברג ב־2003, הנבדקים הרכיבו משקפי מציאות מדומה שמבעדם ראו שתי דמויות נוספות. המשימה הייתה פשוטה - להתמסר ביניהם בכדור. המשחק תוכנן כך שבהתחלה הנבדק מתמסר עם שני השחקנים האחרים. אולם כמה דקות לאחר מכן השחקנים המדומים החלו להתמסר בינם לבין עצמם והתעלמו לחלוטין מהנבדק.

באותו רגע שבו מפסיקות שתי הדמויות האחרות לזרוק את הכדור לנבדק, הוא חווה בלבול ולא מבין מה קורה פה. הוא מחכה קצת כדי להבין אם זה מקרי. במהלך המשחק, מוחם של הנבדקים נסרק. מטרת הניסוי הייתה לגרום לנבדק לחוות דחייה חברתית, כדי לראות מה קורה במוחו. דחייה מפעילה את אותם מעגלי נוירונים המעורבים בפציעה ממשית, והיא נחווית ככאב ממשי.

במחקרי המשך נמצא שככל שעוצמת הדחייה הייתה גבוהה יותר, ככל שהאדם שמוסר את הכדור נתפס כיותר קרוב אליי, כך נצפו רמות גבוהות יותר של פעילות מוחית באזורים הקשורים לכאב פיזי. במילים אחרות: הסימן, ולו הקטן ביותר, לדחייה חברתית, יוצר פגיעה נוראית ותחושת נטישה. תחושה זו משפיעה על החוסן הנפשי ועל היכולת להתגבר על משברים ופוגעת משמעותית ברווחה הפסיכולוגית.

כאב פיזי


אותם אזורים במוח שהפעילות שלהם קשורה לחוויה הרגשית של כאב גופני, מופעלים גם בזמן שאנו חשים כאב נפשי. תחושה זו מתעוררות ביתר שאת גם כאשר מי שאנחנו אוהבים לא מחזיר לנו אהבה. ככל שהדחייה החברתית או הרומנטית מורגשת בעוצמה גבוהה יותר, אזורי הכאב מתעוררים ואנו חשים יותר "כאב לב".

אם נחזור ליום כיפור, אזי הסליחה כשלעצמה אינה מסייעת לאדם השני. מה שמשמעותי הרבה יותר מהסליחה הוא שהאדם לא ירגיש בדידות. יותר מהכעס על אדם שפגע בנו, מה שגורם לתחושות שליליות הוא תחושת הדחייה החברתית והבדידות שנלווית אליה.

הצורך להרגיש שייכות ומשמעות עבור אדם אחר משמעותי הרבה יותר מצרכים פיזיים כמו רעב או צמא. בשנות ה־50 פסיכולוג בריטי בשם ג'ון בולבי היה הראשון שהתנגד לטענה שנשמעה על ידי פסיכואנליטיקאים באותה תקופה, שלפיה כל מה שהתינוק צריך מהוריו כדי להתפתח באופן תקין הוא סיפוק הדחפים והצרכים הפיזיים. בעקבות ההפצצות על לונדון במלחמת העולם השנייה, הורים רבים שלחו את ילדיהם לקצה המרוחק של העיר. בולבי הבחין בכך שאף שהמשפחות המטפלות סיפקו לילדים את כל התנאים הנדרשים להתפתחות תקינה, טיפול הולם והזנה ראויה, הילדים עדיין הראו סימפטומים של מצוקה בעקבות הפרידה מהוריהם.

במטרה לבחון אם תינוק יתפתח בצורה תקינה אם נספק לו את כל ההזנה שהוא צריך, הפסיכולוג הארי הארלו הפריד קופי רזוס מאמם מיד לאחר הלידה, הכניס אותם לכלוב ויצר עבורם שתי דמויות אם: בובה בדמות קוף, שעשויה מחוטי תיל שאחזה בבקבוק חלב, ובובה העשויה מספוג רך עטוף במגבת. הקוף הפעוט בילה את מרבית זמנו עם אם המגבת וניגש אל אם התיל רק כשהיה רעב. כשהחזירו את הקופים לקהילה, הם סבלו ממגוון בעיות חברתיות. לא חקרו את סביבתם, לא יצרו אינטראקציה עם קופים אחרים ולא היו מסוגלים לתפקד כהורים.

לכן מה שחשוב בחברה תקינה אינו כמות המעשים הטובים או הרעים שעשינו. מה שמשמעותי הוא היכולת לתת לאנשים להרגיש חיבור רגשי. נמצא כי תחושת החיבור חשובה יותר מכל תחושה אחרת לחוסן נפשי, לאריכות ימים ולהתגברות על אתגרים שונים.

עוד בטרם תקופתו של בולבי, זיגמונד פרויד דיבר על כך שבנוסף לחרדה שחש התינוק כאשר הוא מופרד לראשונה מאמו, הבעת פניו והבכי שלו רומזים כי הוא חש גם כאב. כאב פיזי. בהמשך ילמד התינוק שהסכנה השכיחה בחייו אינה אובדן אמו אלא אובדן אהבתה. לכן המצוקה שחשים מאובדן חיבור או קשר - גבוהה הרבה יותר מחוסר הסכמות כאלה ואחרות בין אנשים. זוהי המשמעות האמיתית של אמירת סליחה - לתת לאחר תחושה שהוא לא לבד, שהוא חשוב ומשמעותי לנו.

חרדת נטישה

מחקריהם של יאן פאנקסאפ ואחרים על הרקע המוחי לתחושות חרדה באדם ובחיות מצאו שתי מערכות נפרדות: מערכת "פחד" ומערכת "בהלה" (או "חרדה"). מערכת "פחד" היא מערכת פרימיטיבית, שקיימת גם בזוחלים ושהתפתחה באבולוציה כדי להתריע על סכנות קיומיות בסיסיות. היא מעוררת את תחושת הפחד שתחושו כאשר תלכו לבד בלילה בסמטה חשוכה ותשמעו קולות מאיימים. אתם מיד תרגישו דפיקות לב, הדם יתחיל לזרום מהר יותר, האישונים יתרחבו, וגופכם יתכונן להילחם באיום או לברוח.

בנוסף למערכת "פחד", קיימת מערכת ״חרדה״. או כפי שפאנקסאפ כינה אותה - מערכת "פאניקה". מערכת "פאניקה" קיימת רק אצל יונקים ופועלת רק אצל יצורים המקיימים קשרים חברתיים. בניגוד למערכת "פחד", המופעלת בעיקר על ידי סכנות קיומיות כגון נמר או דליקה שפרצה, מערכת "בהלה" מופעלת בתגובה לתחושת נטישה, דחייה חברתית או פרידה.

מעניין לגלות שמערכת הפחד, בהשוואה למערכת הבהלה, מפיקה תחושות מאוד לא נעימות, אך הן אינן כואבות כלל - הן רק מייצרות לחץ. רק מערכת הבהלה, הקשורה בדחייה חברתית או בתחושת נטישה – יש בכוחה להפעיל בעוצמה את מערכת הכאב. אותם אזורי מוח שאחראים לפעילותה של מערכת הבהלה מעורבים גם במצבי דיכאון, ואלו הם בדיוק אותם אזורים שהופעלו בניסוי הממוחשב שבו הנבדקים נחשפו לדחייה חברתית בתנאי מעבדה.

מנגנון ההתקשרות שלנו התפתח כדי לאפשר התפתחות תקינה. תינוקות שהצליחו לשמור על קרבה להוריהם באמצעות התנהגויות כמו בכי, היאחזות בהורה, מצוקה וחיפוש בלתי פוסק אחר ההורה בתגובה לפרידה, יהיו בעלי סיכויי הישרדות טובים יותר. לכן הדגש על מצווה שבין אדם לאדם חשוב יותר מאשר על מצוות שבין אדם למקום. הבסיס להישרדות שלנו הוא בתחושת חיבור, ויום כיפור זה הזמן לחזק את החוסן הנפשי שלנו באמצעות חידוש החיבורים המשמעותיים בחיינו.

הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה