קשקושי פמיניזם
הנהגה נשית אינה יכולה להיות נשית רק מבחינה ביולוגית, היא צריכה להתוות כיוון, לתת איזושהי השראה. קיבלנו שלוש מפלגות שמונהגות על ידי נשים בסבב הנוכחי (ארבע, אם סופרים את הדר מוכתר), הרבה יותר מכפי שהיו בבחירות הקודמות, ולכאורה יש לפמיניזם סיבה למסיבה. אבל גם במקרה הזה, הססמאות היפות לא באמת מצליחות להסתיר את המציאות הגמדית שמסתתרת מאחוריהן.
מרב מיכאלי מדברת גבוהה־גבוהה, אבל שפתה הייחודית כבר לא מצליחה להחביא את האגו הגדול מדי ואת השאיפות הלא ריאליות (שלא לדבר על יכולותיה הדלות באיחוד כוחות). לא נראה שהניסיונות שלה לטעון לכהונה סופר־מוצלחת כשרת תחבורה משכנעים את הקהל האינטליגנטי שאליו היא פונה. היא מצטיירת כמנהיגה שחיה בסרט משלה והוא לא בדיוק שובר קופות.
איילת שקד, שלעומתה הוכיחה לא מעט יכולת פרגמטית בתפקידים שעשתה כשרה, מתבררת כמי שפשוט לא יודעת לעשות פוליטיקה. לאורך כל הקריירה שלה היא תמיד התגאתה בשיחותיה הארוכות עם רבנים ועם "חבריה לימין", אבל בדיעבד, נראה שמעולם לא שכנעה אף אחד לנהוג אחרת מכפי שתכנן לנהוג לפני שדיבר איתה. הזגזוגים התזזיתיים שלה בהיעדרו של נפתלי בנט מראים שהיא יופי של מס' 2, אבל לא ממש מנהיגה.
זהבה גלאון - פרויקט המִחזור הבולט ביותר של מפלגת מרצ בעידן מאבק האקלים. גלאון ממחזרת במרץ את ססמאותיה השחוקות, שמלכתחילה הועתקו ממנהיגי המפלגה האמיתיים, אלה שהיו בעלי שאר רוח, אבל מתו מזמן. היא כנראה תצליח לגרד חופן מנדטים שיעבירו אותה את אחוז החסימה, אבל בואו - היא חסרת מחשבה מקורית, יללנית ונטולת פרגמטיות, ובעיקר מתישה.
בעולם פורחת היום מנהיגות נשית חדשה וסוחפת - לטוב ולרע. בעידן שאחרי אנגלה מרקל, נשים מנהיגות את דנמרק, פינלנד, אנגליה, ואוטוטו גם את איטליה. ישראל התברכה בכמה חברות כנסת מרשימות, ואפשר להתנחם בכך. אבל האם אפשר בכלל לכנות את מי שעומדות בראש המפלגות הנוכחיות מנהיגות?
ימניים שאין להם למי להצביע
בשולי החג ואיומי הטרור התקיימה הפגנה מצומצמת של ותיקי הארץ מהמחנה הדמוקרטי, המתנגדים לאפשרות חזרתו של בנימין נתניהו. פעיל ליכוד בשם רמי בן יהודה תיעד את עצמו מגיע לשם כדי "לעשות בלגן", ואחר כך תועד כשאכן הצליח במשימתו, שהסתיימה באגרוף שהטיח בפניו של אל"ם בדימוס רמי מתן, בן ה־71.
האירוע לא היה טוב לליכוד, מכיוון שהמפלגה מכוונת עכשיו למה שנקרא הימין הרך, שלא ממש נמשך לבריונות וקללות רחוב. כך שבליכוד מיהרו להוציא הודעה על השעייתו של בן יהודה, כדי לשכנע את אותם ימניים רכי נפש שהיא כשירה להנהיג את המדינה. אבל החג עבר, והנה מבקר הליכוד יצא נגד החלטת ההשעיה, וטען שבן יהודה בכלל היה הקורבן שהותקף ורק התגונן. במקום שהסיפור ייקבר ויישכח, בן יהודה ופיו מפיק המרגליות הפכו לאייטם מוביל בתעשיית חדשות הפח.
העידן הזה הוא עידן פוסט־אמת בהרבה מובנים, ויש קהל לא קטן שאוהב את קללותיו של בן יהודה ודומיו, וגם קונה כל טענה ואז גם את היפוכה הגמור, כל עוד מוצאים דרך להכפיש את המחנה השני כבסיס אינטלקטואלי לטענה. היגיון זה פאסה. מאמינים במה שרוצים להאמין, והסיבה כבר תימצא.
העניין הוא שלא כולם כאלה. מי שמחבקים את הסגנון, מאפילים בקולניותם בדיוק על אותם קולות שנקראים ימניים רכים. את הרכים לא מרבים לשמוע באמצעי התקשורת המחפשת סנסציות, אבל הם יגיעו לבחירות מס' 5 עם הרבה פחות אופציות. פעם היה להם את בנט, אבל הוא חוסל לטובת מפלגת סמוטריץ'-בן גביר-נעם, שמתקראת "הציונות הדתית". הימניים הרכים לא ממש מתרשמים מהשמירה על שם המפלגה. מצד שני, חוששים (ובצדק) ששקד לא תעבור את אחוז החסימה, ומצד שלישי - אין להם יכולת להצביע יותר למה שקורה בליכוד.
הנראטיבים של פוסט־אמת והיפוך העובדות לא עובדים עליהם. הם יודעים שאין באמת דרך לטהר בריון עם פה ג'ורה, שמגיע להפגנה ומחטיף אגרוף לפרצופו של איש מבוגר שלחם בחווה הסינית. טיעוניו של מבקר הליכוד לא ישכנעו אותם שהמפלגה צריכה להעסיק אנשים כאלו בשכר. הם לא מקוננים בסגנון השמאל, שנוטה תמיד להתלונן שאין לו למי להצביע, אבל הם נעים בהרהורים נוגים בין האופציות הדלות למה שמתקרא היום ״ימין״, ובהחלט חשים שאין להם למי להצביע.
כל מה שצריך לקרות, קורה
שמעתם את זעקותיו של ח״כ עמיחי שיקלי על החלטת ועדת הבחירות לאסור עליו לרוץ במסגרת הליכוד? זה מה שקורה למי שחוזר כל כך הרבה פעמים על מסרי תעמולה: בסוף הוא מתחיל להאמין בהם בעצמו.
כזכור, עם כינון הממשלה ביוני 2021 היה שיקלי ח"כ אלמוני לחלוטין, שהחליט לצאת נגד מפלגתו ונגד היו"ר שלה. החוק אומר שח"כ שמצביע נגד מפלגתו במשך תקופה מסוימת, יוכרז כפורש ולא יוכל להתמודד במסגרת מפלגה קיימת בבחירות הבאות. כלומר - בעבר היה רוב בכנסת ישראל שהבין שדרושות סנקציות נגד מי שיפעל כך, אחרת אין טעם למפלגות, כי כל אחד יעשה ככל העולה על רוחו.
הצעקות לא יכולות להאפיל על העובדות. הרי שיקלי כלל לא נבחר לכנסת הקודמת. בימינה לא התקיימו פריימריז, ושום ציבור לא שלח אותו לפרלמנט. היחידי שבחר בו היה יו"ר המפלגה דאז, נפתלי בנט, שלאחר מכן קיבל החלטה מפלגתית שגם אם הייתה שנויה במחלוקת, היא לגיטימית במסגרת החוק. לכן, ועדת הבחירות קיבלה את ההחלטה המובנת מאליה. רק שמרוב תעמולה צעקנית יש מי שמפסיק להבדיל בין פייק וספינים לבין ספר החוקים. מי שכל כך מזועזע מההחלטה הטרגית, שיתכבד וישיג רוב בכנסת וישנה את החוקים.
אבל זה בדיוק הסיפור, מרוב צעקות, תלונות, יללות ואיומים, נשכחה אמת אחת חזקה מאוד: אין רוב. בבחירות מס' 4 לבלוק נתניהו היו 58 מנדטים, כולל ימינה של בנט. לכן לא הייתה לו יכולת להרכיב ממשלה. מתוך המציאות הזו בנט קיבל החלטה להצטרף לממשלה אחרת ולו כדי שתקום ממשלה כלשהי. מתוך כך גם שיקלי קיבל החלטה לצאת נגד מפלגתו. הוא פשוט לא רוצה לשלם עליה את המחיר החוקי.
הפער בין המציאות ללהג הוא עצום, ולפעמים גורם לנו לשכוח מהי האמת. האמת היא שהיה רוב נגד חזרתו של נתניהו, וככל הנראה יהיה רוב כזה שוב, לפחות על פי הסקרים. אפשר לצעוק ולבכות עד מחר, אפשר לשדל ח"כים לעבור צד ולזכות בשריונים, אבל בסוף - המציאות חזקה מהססמאות.