יש לי מעט מאוד סיבות לסמפט את איתמר בן גביר. אבל הנה בכל זאת אחת: בהשוואה ליתר הפוליטיקאים הישראלים, בעיקר מחוגי הימין, הוא אומר בקול רם את מה שהוא באמת חושב. ואפילו מציע סוג של פתרון מעשי. כשהוא קורא להעלות על רכבת את כל מי שלא נאמן למדינה, זה מצמרר אותי ומזכיר לי ימים אפלים. אבל זו לפחות עמדה אמיתית, שקוראת לשנות את מציאות האין־החלטות שישראל מצטיינת בה בעשורים האחרונים.
"הוא לא האיש הראוי למשרד המשפטים": הליכוד מתנער מבן גביר?
וזה נכון, כאמור, בעיקר לימין הישראלי, שמחזיק בהגה כבר עידנים. כן, כולל ראש הממשלה הקודם נפתלי בנט, שהוא איש ימין מובהק. כי בכל הנוגע לגורל יהודה ושומרון - אחת הסוגיות הכי קריטיות לעתיד של כולנו - לשמאל הישראלי המושמץ והמוכה היו לפחות תמיד רעיונות. שתי מדינות לשני עמים, מדינת כל אזרחיה, אוטונומיה ברמות כאלה ואחרות.
והדבר הכי פשוט בעולם היום, ברמה של התעללות בגופה, הוא ללעוג לרעיונות האלה ולהסביר עד כמה הם מסוכנים/תמימים/מטופשים. למעשה, כשאני חושב על התייחסות של פוליטיקאי ימני לשאלה של עתיד השטחים - מאז שעמדתי על דעתי כאדם בוגר, מה שהיה ממש מזמן - היא כמעט תמיד מובאת כתגובה ליוזמה של השמאל. מגחיכה אותה, מסבירה מדוע היא הרסנית וכו'.
אבל בואו נשאל את השאלה המתבקשת, שכמעט אף פעם לא נשאלת: מהי תוכניתו הפוזיטיבית של הימין הישראלי לגבי יהודה ושומרון? ובאופן ספציפי, לגבי העובדה שחיים שם כשלושה מיליון פלסטינים - או איך שלא תרצו לקרוא להם. האופציות התיאורטיות הרי ברורות לכולם. אופציה אחת היא סיפוח מוחלט של השטחים.
עניין לגמרי לא הגיוני, פרט לבעיות הבינלאומיות הקשות שהוא יגרור, מכיוון שהוא מחדיר למדינה מיליוני ערבים ומייצר דה פקטו מדינה דו־לאומית. אופציה שנייה היא סיפוח אבל עם הבדל חוקי בין הסטטוס של התושבי היהודים והערבים של יהודה ושומרון. מה שנקרא, אפרטהייד. גם זה לא פתרון מעשי, מאין ספור גורמים שהמוסר הוא רק אחד מהם.
אופציה שלישית היא טרנספר. להעלות את ערביי יהודה ושומרון על רכבות - בהנחה שוועד עובדי הרכבת לא יחליט לשבות באותו שבוע - ולהיפרד מהם סופית. זה לא רעיון חדש, אגב, רחבעם זאבי דגל בו בפומבי, וכמובן גם הרב כהנא, שאיתמר בן גביר הוא ממשיך דרכו - כן או לא. הטרנספר הוא רעיון קיצוני, גם בישראל 2022, ולכן כמעט אף אחד לא יעז לצדד בו בפומבי.
אבל זה מביא אותנו לאופציה מספר ארבע - החביבה ביותר על הימין הישראלי, והיא - לא להחליט דבר, ולשמר את המצב הנוכחי. אנשי ימין שרואים עצמם כפרקטיים והגיוניים אוהבים לומר שלא לכל בעיה יש פתרון. לפחות לא מיידי. באופן עקרוני, אני לגמרי מסכים עם האמירה הזו. אבל תמיד צריכה להיצמד אליה השאלה: מהם המחירים ומהי הסכנה שבלא להחליט.
וכאן הבעיה הגדולה. כי יהודה ושומרון היא פצצה מתקתקת. ואני שם כרגע בצד את הסוגיה המוסרית הגדולה והחשובה של ציבור ערבי ענקי המופלה שם לרעה למול המיעוט היהודי. אפשר למצוא נימוקים מוסריים סותרים לחובת הפלסטינים, שבאופן היסטורי לא באמת מנסים להגיע להסדר שישנה את המציאות הזו. בואו נדבר עכשיו רק במישור המעשי, ורק על טובתה של מדינת ישראל.
אנחנו משחקים כבר שנים משחק מסוכן, שבו אנחנו משמרים את הרשות הפלסטינית, שנוחה לנו בהרבה ממשטר חמאסי, ובאותה נשימה גם מחלישים אותה במרחב הבינלאומי. המשחק הזה עלול להתפוצץ לנו בפנים בכל רגע, ובסופו של דבר להביא לקריסת הרשות ולהשתלטות חמאס על יהודה ושומרון. משהו שכמובן יצית פה מלחמת עולם.
ואולי, זאת השאיפה האמיתית והכמוסה של הימין הישראלי, סוג של “מלחמת העצמאות 2", שבה נכה בפלסטינים באופן סופי ונבצע בהם טרנספר שבעצם “נכפה עלינו". אחרת, אני באמת לא מבין לאיזה אופק הם חותרים. ובמובן הזה, בן גביר הוא היחיד שלפחות מבטא את חלומותיו בקול רם.
על הסכין
אני חושב שהשנה החולפת הייתה פשוט נהדרת מבחינת המוזיקה הישראלית. הפופ המקומי הולך ונהיה מתוחכם, עדכני ומקצועי יותר ויותר. הדומיננטיות הנשית המבורכת רק מתגברת. ההיפ הופ ממשיך לתת בראש, ונהיה יותר ויותר מגוון. ובאופן כללי, יש מגמה מבורכת שבה באופן יחסי יש מקום לכולם. ואין רק ז'אנר אחד שחולש על הגזרה.
בעקבות סדרת הדוקו החדשה על שלמה ארצי התעורר מחדש דיון על מידת חשיבותו, איכותו וכו'. פשוט מדהים שמוזיקאי ששבר כמעט כל שיא אפשרי, ושומר על פופולריות חוצת מגזרים כבר חמישה עשורים, עדיין נתפס בעיני אליטות תרבותיות מסוימות כמישהו שעדיין עומד למבחן. מותר לא לחבב את המוזיקה של ארצי, אי אפשר להוסיף ולזלזל בו.
"התעשייה" של HBO (יס, הוט, סלקום טי־וי), שעונתה השנייה הסתיימה זה מכבר, היא סדרה פשוט מעולה שרק עכשיו זוכה לבאזז הראוי לה. סיפורם של עובדים בבנק השקעות סופר־תחרותי במרכז לונדון, שכולו אינטריגות, כסף גדול ואינסוף יצרים. כולל מינון גבוה יחסית של סצינות סקס. רק שמאחור, כמו בסדרות הטובות באמת, יש גם דיון באנושיות.